שלום חנוך ב-Avalon Hollywood בשבת
כן, הלכתי, וכן, היה שווה כל רגע וכל דולר. (אפילו שגיליתי אח"כ שידידה מניו-יורק חברה של משה לוי והייתה ברשימה...) לוי, פיטרסון, הרפז, פדי וחנוך עולים לבמה, ומהדקה הראשונה מוכיחים (שוב) שזה לא הגיל אלא התרגיל. התפאורה היא וילון שחור, אין שום שטיקים על הבמה, ובחצי מהשירים אפילו התאורה סטטית - כי לא צריך את כל זה. חנוך, מרוצה מהסאונד האיכותי, משתחרר ומדלג בקלילות בין "בגלגול הזה" ל"לאט לאט" ו"קח לך אישה", לוחש ברגש או צועק בקול המחוספס ששמור לרוקרים דגולים, ומבהיר לכולם שהוא בא כדי להנות והוא לא הולך לשום מקום. בג'ינס בהיר וטישרט שחור חלק, חנוך בן ה-62 נראה מאחור כמו ילד מתבגר שבמקרה צבע את השיער לפלטינה. וזה מדבק. הנגנים משתחררים, משה לוי נותן סולו קלידים שגורם אפילו לו לחייך, והישראלים הלוסאנג'לסים, שבימים כתיקונם דואגים ללבוש פרצוף שגורם להרצליינים להיראות רכרוכים, חייכו מאוזן לאוזן וקרנו מאושר. איך אפשר שלא? אפילו הברמן, שלא יודע מילה בעברית, התרשם מהפרפומר ותופף על הבר עם "ככה וככה". מה היה חסר כדי שיהיה מושלם? לעניות דעתי, המעברים בין השירים הנוגעים לרוק האנרגטי היו חדים ותכופים מדי; וה-Avalon לא הרבה יותר גדול מהברבי, ועדיין היה חצי ריק. אבל מי שהגיע הגיע, כמו שאומרים שומרי המסורת, בכוונה מלאה, ויחד עם האקוסטיקה המעולה דאגנו למלא את החלל. מסופקני אם שלום קורא פורומים, אבל אם זה לא היה ברור ממחיאות הכפיים והשריקות: הדבר שהכי חסר לי בארה"ב זה הופעות ישראליות, וכשהסנדק בעצמו מגיע לבקר, מבצע שלושה מטר מולך את כל מה שטוב במוזיקה הישראלית באיכות של דיסק, ולא מפסיק להגיד תודה, "על לא דבר" זה קצת אנדרסטייטמנט.
כן, הלכתי, וכן, היה שווה כל רגע וכל דולר. (אפילו שגיליתי אח"כ שידידה מניו-יורק חברה של משה לוי והייתה ברשימה...) לוי, פיטרסון, הרפז, פדי וחנוך עולים לבמה, ומהדקה הראשונה מוכיחים (שוב) שזה לא הגיל אלא התרגיל. התפאורה היא וילון שחור, אין שום שטיקים על הבמה, ובחצי מהשירים אפילו התאורה סטטית - כי לא צריך את כל זה. חנוך, מרוצה מהסאונד האיכותי, משתחרר ומדלג בקלילות בין "בגלגול הזה" ל"לאט לאט" ו"קח לך אישה", לוחש ברגש או צועק בקול המחוספס ששמור לרוקרים דגולים, ומבהיר לכולם שהוא בא כדי להנות והוא לא הולך לשום מקום. בג'ינס בהיר וטישרט שחור חלק, חנוך בן ה-62 נראה מאחור כמו ילד מתבגר שבמקרה צבע את השיער לפלטינה. וזה מדבק. הנגנים משתחררים, משה לוי נותן סולו קלידים שגורם אפילו לו לחייך, והישראלים הלוסאנג'לסים, שבימים כתיקונם דואגים ללבוש פרצוף שגורם להרצליינים להיראות רכרוכים, חייכו מאוזן לאוזן וקרנו מאושר. איך אפשר שלא? אפילו הברמן, שלא יודע מילה בעברית, התרשם מהפרפומר ותופף על הבר עם "ככה וככה". מה היה חסר כדי שיהיה מושלם? לעניות דעתי, המעברים בין השירים הנוגעים לרוק האנרגטי היו חדים ותכופים מדי; וה-Avalon לא הרבה יותר גדול מהברבי, ועדיין היה חצי ריק. אבל מי שהגיע הגיע, כמו שאומרים שומרי המסורת, בכוונה מלאה, ויחד עם האקוסטיקה המעולה דאגנו למלא את החלל. מסופקני אם שלום קורא פורומים, אבל אם זה לא היה ברור ממחיאות הכפיים והשריקות: הדבר שהכי חסר לי בארה"ב זה הופעות ישראליות, וכשהסנדק בעצמו מגיע לבקר, מבצע שלושה מטר מולך את כל מה שטוב במוזיקה הישראלית באיכות של דיסק, ולא מפסיק להגיד תודה, "על לא דבר" זה קצת אנדרסטייטמנט.
