שלום חנוך-קונצרט רוק-ביקורת אישית
האורות על הבמה כבו. שקט נהיה בקהל. משה לוי עלה ראשון והתיישב במקומו ליד האורגן. הוא התחיל לנגן על הקלידים והצלילים המוכרים כ"כ עלו לאוויר. צמרמורת אחזה בקהל. התרגשות שהציפה את האוויר כמו מתח חשמלי גבוה, ככל שצלילי הקלידים מתקדמים לקראת פתיחת השיר. ואז עלה שלום. רזה מאוד, כמעט שחיף, לבוש בג'ינס וחולצת טריקו פשוטה, תפס את מקומו ליד המיקרופון והקהל החל למחוא כפיים. מאחורי כבר נאספו שאר חברי הלהקה וההתרגשות הגיעה לשיאה, כמעט לפיצוץ אדיר, כששלום החל להוציא מפיו את המילים שכולנו כבר השתוקקנו לשמוע: "שער הברזל נסגר מאחוריי, יצאת לעולם הקר משוחרר על תנאי, כותב את השירים ושר, הדרך לפניי". כן, בדיוק ככה התחיל קונצרט הרוק של שלום חנוך בראשון לציון במסגרת פסטיבל הילולי יין, או איך שלא קוראים לו. ממש ככה, והצמרמורת שאחזה רק הגבירה לפיתתה, והתנפצה באקסטזה אל השמיים עם הקול האדיר של חנוך בפזמון: "הדרכים הידועות בן באתי, שורשים עמוקים בזמן, הדרכים הידועות בן באתי, נראות לי אחרת מכאן"... אבל לפני הכל – וידוי קטן ומביש: ליצירתו האישית של חנוך התוודעתי רק לפני שנים מספר. כמובן שגם אני ידעתי בעל-פה את "שבלול" ו"פלסטלינה" של אריק אינשטיין וידעתי מי הגאון שעומד מאורחי השירים המופלאים הללו, אבל את תקליטיו של חנוך עצמו לא היכרתי ממש, חוץ מ"מחכים למשיח" שקניתי אותו רק בשביל שיר הנושא. אבל אחרי שמיציתי כליל את מתי כספי ושלמה גרוניך וכוורת החלטתי לתת תשומת לב ראויה יותר למי שכולם אומרים עליו שהוא מלך הרוק הישראלי. והתחלתי להאזין. ונשביתי. ונדהמתי כל פעם מחדש. והוקסמתי מהטקסטים המופלאים ומהקול העמוק. והערצתי את הלחנים המצויינים ואת האמירות של השירים ומה שמסתתר מאחוריהם. דווקא את "חתונה לבנה" – אלבום הדגל של הרוק החנוכי, פחות אהבתי - כנראה בגלל ההפקה שבגללה קולו של חנוך נבלע אי שם בתוך בליל הגיטרות החשמליות, החצוצרות, התופים והקלידים. אולם גם את "חתונה לבנה" למדתי לאט-לאט, להכיר ולאהוב ולהעריך כל שיר בפני עצמו ואת כל האלבום כקונספט שלם. גם את שאר אלבומים של חנוך אהבתי ואני אוהב מאוד – "ערב ערב" הוא אחד האהובים עלי ובין המרגשים והבוגרים ביותר שלו לטעמי - אבל לדעתי, יצירת המופת האולטימטיבית שלו היתה דווקא תקליטו הראשון – "אדם בתוך עצמו". איזה תקליט מדהים. איזו שלמות! כל תו ותו, כל מילה וכל צלילי פשוט נרקמים למארג של כישוף. לפני שנתיים, אני חושב, הלכתי למופע "יציאה" הראשון - שלום חנוך ומשה לוי במופע אינטימי ואקוסטי של קלידים וגיטרה – ויצאתי נפעם. בשנה שאחריה הלכתי שוב לאותו מופע, ויצאתי נפעם מחדש. תמהתי איך קולו של חנוך רק הלך והשתבח עם השנים, כמו יין טוב, איכויותיו ניכרות והוא עצמו בשל יותר מתמיד ולכן מעניק לשירים גוון שונה לגמרי מהמקור. אבל בתוך תוכי ידעתי היטב ששלום חנוך = רוק, וייחלתי לכך שחנוך ייצא שוב בסיבוב הופעות רוק, כמו שהוא יודע לעשות הכי טוב. והנה, השנה נתגשמה משאלתי, ושלום אכן החל במה שנראה ככה – סיבוב הופעות, די מהוסס אומנם, במסגרת פסטיבלים למיניהם (צמח וניצנים) כמו לבדוק את תגובות הקהל על מה שברור מאליו שהוא צריך לעשות. וכך מצאתי את עצמי בראשון-לציון, סוף סוף בקונצרט רוק של מלך הרוק הישראלי. כי שלא כמו אנשים אחרים שהיו בקהל, מבוגרים ממני, אני לא זכיתי לראות את חנוך בהופעת רוק בתקופה בה מילא פארקים ואולמות בשנות ה-80, כשהיה "מלך, דון ז'ואן", עם יציאת "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח". לי זה היה דבר חדש ומרגש ביותר. ואומנם, ההופעה היתה אחת מהופעות הרוק הטובות ביותר שאני זוכר שראיתי אי פעם. לבן-אדם יש קול אדיר, משובח, מדהים! הוא נשמע כמעט כמו שנשמע לפני 20 שנה – רק יותר טוב. הוא אנרגטי בצורה מטורפת, והלוואי שאני בגילו אהיה ככה. הוא מדבר עם הקהל, מצחיק אותו ויודע להלהיב אותו כשצריך ולמתן אותו בשירים השקטים יותר. הוא חיית במה אמיתית מהזן שלא קיים עוד בישראל, ואולי מעולם לא היה קיים, ורק בחו"ל ניתן למצוא כמותו – וגם זה נדיר. הוא אכן שייך לזן נדיר. מתוך "חתונה לבנה" הוא שר די הרבה שירים – "הדרכים הידועות", כאמור, את שיר הנושא (וקולו עלה לגבהים הדרושים באופן מושלם ממש) את "תאונה" הבומבסטי וכמובן את "שיר דרך". היה חסר לי "זה רק געגוע", אבל אני מניח שהוא לא ביצע אותו כי השיר הזה מזוהה כיום יותר עם הביצוע השקט והאקוסטי שלו מתוך המופע "יציאה". והאמת, בביצוע הנוכחי הוא הרבה יותר טוב. מה הוא שר עוד? שירים כמעט מכל אלבומיו - "בלי לומר מילה", "מחכים למשיח", "בגלגול הזה", "ככה וככה", "שוקו", "תפסתי ראש על הבר", "לאט לאט", "נגד הרוח" ועוד רבים וטובים, אבל שיא ההתלהבות של הקהל היתה, כמ לא מפתיע, כשהוא הפליג אחורה בשנים אל אלבום המופת "שבלול" ושר מתוכו את "אבשלום", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?" ואפילו את "מה שיותר עמוק יותר כחול" בגרסא השבלולית שלו. רוני פיטרסון על הגיטרה החשמלית היה מעולה בסולואי-גיטרה מופלאים, משה לוי היה משה לוי וגם שאר הנגנים (בס ותופים) ידעו את מלאכתם נאמנה ועזרו לחנוך להעלות מופע רוק איכותי ביותר, מרגש ביותר, משכר. נכון, היו חסרים לי הרבה שירים טובים – "נוח", "אל תקרא לי עם", "לא עוצר באדום", "עץ השדה", "דז'ה וו" (שאני תוהה מדוע הוא לא שר את השיר הקסום הזה, גם לא במופע "יציאה", שם הוא דווקא יכול היה להשתלב מצויין) ולצערי ולצער רבים אחרים הוא אפילו לא שר את "סוף עונת התפוזים" או כל שיר אחר של "תמוז" (מה עם "לא יודע איך לומר לך" שנראה כנשכח ממנו?). אבל אחרי הכל, אילו שלום היה צריך לשיר את ולו רק את כל הלהיטים שלו, המופע היה נמשך כמה שעות טובות (ולא שעתיים וקצת). אני, בכל מקרה, הייתי מוכן להישאר שם עוד ועוד, גם אם זה היה אורך ימים ושבועות. ההופעה מצדיקה גם מצדיקה כל שקל במחיר הכרטיס הגבוה (135 ₪), ולעומת אומנים אחרים מחו"ל, שלעיתים נותנים הופעה מינורית ולקונית, שלום חנוך משקיע את כל נשמתו בהופעה, רואים שהוא נהנה ממה שהוא עושה וכשאדם נהנה ממה שהוא עושה – זה יוצא לו הכי טוב. הוא, לעומת רבים אחרים, מוכיח שזקנתך יכולה לעיתים לעשות חסד עם נעוריך. מישהו בהופעה, שטען שהוא רודף אחריו כבר 24 שנים, צעק לו שהוא "תותח". שלום הסתכל אליו ושאל: "תותח? איזה סוג של תותח?" וההוא ענה לו – "תותח-על". אין ספק, שלום חנוך היה ונשאר מלך תותחי-העל. ורק שימשיך.
האורות על הבמה כבו. שקט נהיה בקהל. משה לוי עלה ראשון והתיישב במקומו ליד האורגן. הוא התחיל לנגן על הקלידים והצלילים המוכרים כ"כ עלו לאוויר. צמרמורת אחזה בקהל. התרגשות שהציפה את האוויר כמו מתח חשמלי גבוה, ככל שצלילי הקלידים מתקדמים לקראת פתיחת השיר. ואז עלה שלום. רזה מאוד, כמעט שחיף, לבוש בג'ינס וחולצת טריקו פשוטה, תפס את מקומו ליד המיקרופון והקהל החל למחוא כפיים. מאחורי כבר נאספו שאר חברי הלהקה וההתרגשות הגיעה לשיאה, כמעט לפיצוץ אדיר, כששלום החל להוציא מפיו את המילים שכולנו כבר השתוקקנו לשמוע: "שער הברזל נסגר מאחוריי, יצאת לעולם הקר משוחרר על תנאי, כותב את השירים ושר, הדרך לפניי". כן, בדיוק ככה התחיל קונצרט הרוק של שלום חנוך בראשון לציון במסגרת פסטיבל הילולי יין, או איך שלא קוראים לו. ממש ככה, והצמרמורת שאחזה רק הגבירה לפיתתה, והתנפצה באקסטזה אל השמיים עם הקול האדיר של חנוך בפזמון: "הדרכים הידועות בן באתי, שורשים עמוקים בזמן, הדרכים הידועות בן באתי, נראות לי אחרת מכאן"... אבל לפני הכל – וידוי קטן ומביש: ליצירתו האישית של חנוך התוודעתי רק לפני שנים מספר. כמובן שגם אני ידעתי בעל-פה את "שבלול" ו"פלסטלינה" של אריק אינשטיין וידעתי מי הגאון שעומד מאורחי השירים המופלאים הללו, אבל את תקליטיו של חנוך עצמו לא היכרתי ממש, חוץ מ"מחכים למשיח" שקניתי אותו רק בשביל שיר הנושא. אבל אחרי שמיציתי כליל את מתי כספי ושלמה גרוניך וכוורת החלטתי לתת תשומת לב ראויה יותר למי שכולם אומרים עליו שהוא מלך הרוק הישראלי. והתחלתי להאזין. ונשביתי. ונדהמתי כל פעם מחדש. והוקסמתי מהטקסטים המופלאים ומהקול העמוק. והערצתי את הלחנים המצויינים ואת האמירות של השירים ומה שמסתתר מאחוריהם. דווקא את "חתונה לבנה" – אלבום הדגל של הרוק החנוכי, פחות אהבתי - כנראה בגלל ההפקה שבגללה קולו של חנוך נבלע אי שם בתוך בליל הגיטרות החשמליות, החצוצרות, התופים והקלידים. אולם גם את "חתונה לבנה" למדתי לאט-לאט, להכיר ולאהוב ולהעריך כל שיר בפני עצמו ואת כל האלבום כקונספט שלם. גם את שאר אלבומים של חנוך אהבתי ואני אוהב מאוד – "ערב ערב" הוא אחד האהובים עלי ובין המרגשים והבוגרים ביותר שלו לטעמי - אבל לדעתי, יצירת המופת האולטימטיבית שלו היתה דווקא תקליטו הראשון – "אדם בתוך עצמו". איזה תקליט מדהים. איזו שלמות! כל תו ותו, כל מילה וכל צלילי פשוט נרקמים למארג של כישוף. לפני שנתיים, אני חושב, הלכתי למופע "יציאה" הראשון - שלום חנוך ומשה לוי במופע אינטימי ואקוסטי של קלידים וגיטרה – ויצאתי נפעם. בשנה שאחריה הלכתי שוב לאותו מופע, ויצאתי נפעם מחדש. תמהתי איך קולו של חנוך רק הלך והשתבח עם השנים, כמו יין טוב, איכויותיו ניכרות והוא עצמו בשל יותר מתמיד ולכן מעניק לשירים גוון שונה לגמרי מהמקור. אבל בתוך תוכי ידעתי היטב ששלום חנוך = רוק, וייחלתי לכך שחנוך ייצא שוב בסיבוב הופעות רוק, כמו שהוא יודע לעשות הכי טוב. והנה, השנה נתגשמה משאלתי, ושלום אכן החל במה שנראה ככה – סיבוב הופעות, די מהוסס אומנם, במסגרת פסטיבלים למיניהם (צמח וניצנים) כמו לבדוק את תגובות הקהל על מה שברור מאליו שהוא צריך לעשות. וכך מצאתי את עצמי בראשון-לציון, סוף סוף בקונצרט רוק של מלך הרוק הישראלי. כי שלא כמו אנשים אחרים שהיו בקהל, מבוגרים ממני, אני לא זכיתי לראות את חנוך בהופעת רוק בתקופה בה מילא פארקים ואולמות בשנות ה-80, כשהיה "מלך, דון ז'ואן", עם יציאת "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח". לי זה היה דבר חדש ומרגש ביותר. ואומנם, ההופעה היתה אחת מהופעות הרוק הטובות ביותר שאני זוכר שראיתי אי פעם. לבן-אדם יש קול אדיר, משובח, מדהים! הוא נשמע כמעט כמו שנשמע לפני 20 שנה – רק יותר טוב. הוא אנרגטי בצורה מטורפת, והלוואי שאני בגילו אהיה ככה. הוא מדבר עם הקהל, מצחיק אותו ויודע להלהיב אותו כשצריך ולמתן אותו בשירים השקטים יותר. הוא חיית במה אמיתית מהזן שלא קיים עוד בישראל, ואולי מעולם לא היה קיים, ורק בחו"ל ניתן למצוא כמותו – וגם זה נדיר. הוא אכן שייך לזן נדיר. מתוך "חתונה לבנה" הוא שר די הרבה שירים – "הדרכים הידועות", כאמור, את שיר הנושא (וקולו עלה לגבהים הדרושים באופן מושלם ממש) את "תאונה" הבומבסטי וכמובן את "שיר דרך". היה חסר לי "זה רק געגוע", אבל אני מניח שהוא לא ביצע אותו כי השיר הזה מזוהה כיום יותר עם הביצוע השקט והאקוסטי שלו מתוך המופע "יציאה". והאמת, בביצוע הנוכחי הוא הרבה יותר טוב. מה הוא שר עוד? שירים כמעט מכל אלבומיו - "בלי לומר מילה", "מחכים למשיח", "בגלגול הזה", "ככה וככה", "שוקו", "תפסתי ראש על הבר", "לאט לאט", "נגד הרוח" ועוד רבים וטובים, אבל שיא ההתלהבות של הקהל היתה, כמ לא מפתיע, כשהוא הפליג אחורה בשנים אל אלבום המופת "שבלול" ושר מתוכו את "אבשלום", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?" ואפילו את "מה שיותר עמוק יותר כחול" בגרסא השבלולית שלו. רוני פיטרסון על הגיטרה החשמלית היה מעולה בסולואי-גיטרה מופלאים, משה לוי היה משה לוי וגם שאר הנגנים (בס ותופים) ידעו את מלאכתם נאמנה ועזרו לחנוך להעלות מופע רוק איכותי ביותר, מרגש ביותר, משכר. נכון, היו חסרים לי הרבה שירים טובים – "נוח", "אל תקרא לי עם", "לא עוצר באדום", "עץ השדה", "דז'ה וו" (שאני תוהה מדוע הוא לא שר את השיר הקסום הזה, גם לא במופע "יציאה", שם הוא דווקא יכול היה להשתלב מצויין) ולצערי ולצער רבים אחרים הוא אפילו לא שר את "סוף עונת התפוזים" או כל שיר אחר של "תמוז" (מה עם "לא יודע איך לומר לך" שנראה כנשכח ממנו?). אבל אחרי הכל, אילו שלום היה צריך לשיר את ולו רק את כל הלהיטים שלו, המופע היה נמשך כמה שעות טובות (ולא שעתיים וקצת). אני, בכל מקרה, הייתי מוכן להישאר שם עוד ועוד, גם אם זה היה אורך ימים ושבועות. ההופעה מצדיקה גם מצדיקה כל שקל במחיר הכרטיס הגבוה (135 ₪), ולעומת אומנים אחרים מחו"ל, שלעיתים נותנים הופעה מינורית ולקונית, שלום חנוך משקיע את כל נשמתו בהופעה, רואים שהוא נהנה ממה שהוא עושה וכשאדם נהנה ממה שהוא עושה – זה יוצא לו הכי טוב. הוא, לעומת רבים אחרים, מוכיח שזקנתך יכולה לעיתים לעשות חסד עם נעוריך. מישהו בהופעה, שטען שהוא רודף אחריו כבר 24 שנים, צעק לו שהוא "תותח". שלום הסתכל אליו ושאל: "תותח? איזה סוג של תותח?" וההוא ענה לו – "תותח-על". אין ספק, שלום חנוך היה ונשאר מלך תותחי-העל. ורק שימשיך.
