אלוף ה ע ו ל ם
New member
שלום יו אס אנד איי....
אז חזרתי מארץ החלומות הבלתי ממומשות לארץ זבת חלב ודולרים, אם תירצו אפשר בהחלט לקרוא לזה ביקור היסטורי לאחר 5 שנות גלות.... 5 שנים שלא הייתי בארץ, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי כאילו מעולם לא עזבתי, הכל נשאר אותו הדבר. הכל חוץ מנתיבי איילון שבהחלט נתנו הרגשה של "הו, הנה כביש ברמה עולמית שכיף לנהוג בו..." אה, וגם טרמינל 3 החדש היה נחמד, רק חבל שבשביל להגיע לחברת השכרת הרכב צריך לשאול לפחות 5 עובדים שונים שאמנם עובדים בנתב"ג תקופה ארוכה, אבל אין להם שמץ של מושג איפה כל דבר נמצא..... אז נתחיל מההתחלה, את הטיסה מסן פרנסיסקו ללונדון עשיתי על גבי מטוס עם גיבנת מתוצרת בואינג המכונה "ג'אמבו" השייך לחברת "בריטיש אירוויז". הטיסה עצמה אמנם הייתה ריקה (לדעתי לא יותר מ- 150 נוסעים וגם זה די בלחץ) ובכל זאת הפכה לזוועה, זה התחיל מהעובדה שהטלויזיה האישית שקיבלתי הייתה שבורה, אז ביקשתי סלוטייפ להדביק אותה.... ונסיים בעובדה שלאחר כשעה וחצי שבהם כאילו עשו לי טובה שבכלל התייחסו לבקשה שלי, החליטו לעשות מעשה ולנסות לסדר לי אותה לאחר שביקשתי את שמה של הדיילת הראשית והבטחתי להם באדיבות שדבר ראשון כשאנחת אדאג להגיש תלונה להנהלת החברה- או אז הייתם צריכים לראות את הדיילת מנסה לשכנע אותי שלא לעשות זאת, ואפילו הלכה והביאה סכין (תאמינו או לא, אבל מסתבר שיש לאנשי הצוות סכינים אמיתיים על המטוס!) וניסתה להבריג את הטלויזיה..... נו טוב, היא לא הצליחה (נשבע לכם שלא ציפיתי אחרת) ואז קראה לאיזה טכנאי על המטוס שינסה את מזלו... כמובן שאותו "טכנאי" הגיע מצוייד בסלוטייפ (הו, הנה פתאום יש אחד!!!) ודאג להדביק את הטלויזיה בצורה כזאת, שפעם הראשונה שקמתי להשתין (נשבע לכם שהשתדלתי להתאפק..) הטלויזיה צנחה שוב... אנשים מסביבי פשוט נדהמו מהשירות ומחוסר המקצועיות ודירבנו אותי להתלונן (ואף אחד מהם לא היה ישראלי, כך שלא התחצפתי או התפלצפתי יתר על המידה)... נו טוב, מרוב חויה לא נעימה שגמרה לי את החשק להסתובב ולהנות לאחר הטיסה מלונדון (היו לי 12 שעות, זוכרים?) החלטתי לשוב די מהר לשדה התעופה (שעתיים בלונדון כשאני מת מעייפות הספיקו לי, הבטחתי לעצמי לחזור שוב בקרוב לביקור אמיתי), הטיסה לארץ הייתה די מהירה, למרות שלא הבנתי מדוע אחרי 2 בלילה עדיין מעירים אנשים כדי לאכול ארוחה מלאה.... וכעת לביקור עצמו... אז הביקור בארץ נמשך 16 ימים, לא ארוך מדי, לא קצר מדי, ובטח שלא הספקתי חצי ממה שתכננתי (וכן, נאלצתי להתנצל בפני לא מעט חברים שייאלצו לחכות לביקור הבא), אבל התכנון העיקרי שלי היה לראות את המשפחה, ובעיקר את אבא שלי שלא ראיתי המון שנים. 16 ימים שבהם ניגוב חומוס הפכו להיות חויה יומיומית (וכן, שיפודי אווזי נשארו טובים כשהיו), החברים הזדקנו (ודאגו להחמיא לי שאני נשארתי בדיוק אותו הדבר.... חנפנים אלה!), משום מה, 70% מהם הפכו להיות עורכי דין, וחלקם גרמו לי לשוק קל כשהציגו בפני את הנשים שלהם ואף ילדים .... (בכל זאת, לחזור ולראות שחלקם הפכו להיות בעלי משפחה גרמה לי איפשהו להרגשה מוזרה...). הבחורות הישראליות בהחלט הרוויחו בכבוד את התואר "הבחורות הטובות בעולם" (ואל תנסו להתווכח איתי אפילו על זה...). שלא לדבר על החויה של לשבת בבר, ולאחר סבב משקאות להזמין איזה "גולדסטאר" קלילה, שהברמן אפילו לא מבין למה?! אחי, עזוב גולדסטאר, יש לנו בירות מחו"ל... אז אני מתעקש בכל זאת (להיות בארץ ולא לשתות גולדסטאר? לא יקום ולא יהיה), אז הברמן מבין עניין ושואל "מאיפה אתה, גבר?" ומייד הגיב ב- "וואלה? ואיך זה לחיות שם? נראה לי אני בדרך לשם בקיץ..." בהתחלה העליתי חיוך על פני, אבל אחרי זה.... נו טוב, הבנתם את הרעיון.. (ואגב, כל העולם ואישתו רוצים לדעת איך זה לגור בארה"ב, כמה אתה מרוויח, איך מגיעים לשם באופן חוקי,ולרווקים- איך מגיעים לשם גם לא באופן חוקי.. וכ'ו). היות והתמקדתי יותר במשפחה, אז את החברים דאגתי לראות בעיקר בערבים, ובישראל למי ששכח, היציאות לבילויים מתחילות בסביבות 23:00 ומסתיימות להן אי שם בסביבות 4:00-5:00בבוקר (אלא אם יש בחבורה כאלה שצריכים לעבוד, ואז הם פורשים בסביבות 2) תל אביב ללא ספק התפתחה מבחינת תרבות הפאבים והבילויים (לא שהיה חסר לה לפני 5 שנים משהו בנושא..), כל האזור של רחוב רוטשילד/לילינבלום ובכלל אזור של מגדל שלום בהחלט שווים ביקור. (פאבים/בארים מסעדות ובכלל), מועדון נוסף שיצא לי להכיר נקרא "בראקפסט" ("ארוחת בוקר") וככזה, הוד מועדנותו נזכר להיפתח בסביבות 3 בבוקר... (כן, הוא מין "אפטר פארטי שכזה), המועדון שואב אליו לא מעט סלבריטאים והוא מלא עד אפס מקום בכל יום בשבוע. ע"מ להיכנס למועדון קיבלתי הדרכה צמודה מאחד החברים "זוכר את הסופ נאצי מסיינפלד?" נשאלתי, עניתי בחיוב "אז הסלקטור הוא בדיוק אחד כזה, תשתוק, שים הבעת פנים רצינית על הפרצוף שלך, ותמשיך לשתוק...". שתקתי וקיבלתי את הברכה מהסלקטור "ברוך הבא, תהנו..". נכנסנו, וכבר אז קיבלתי שוב טיפ מאחד החברים "אם אתה צריך להשתין- זה הזמן.... עוד חצי שעה המקום יתמלא ואז אין סיכוי שתיכנס לשירותים..." צחקתי, מה כבר יכול להיות?! כדי לא להלאות אתכם בחויות (למרות שחלקן בהחלט שוות הודעה משלהן) אני רק אספר שהעצה הזאת התבררה כאחת הטובות, לשירותים הנ"ל יש שומר משלהם!... אנשים נכנסים לשם 3,4 ואפילו 5 אנשים במכה אחת! בשירותים עצמם (באחת הפעמים היחידות שהצלחתי להיכנס ולא הכרחתי את עצמי לצאת מהמועדון ולחפש איזה עץ שאליו אני ארים את הרגל...) לא רק מתרוקנים, אלא שיש להם סיפור משל עצמם, קודם כל, ישנו מגש, שעליו מצאתי קשית והמון אבקה לבנה (לדעתי מישהו ניסה להכין סופגניה ופשוט נשאר לו יותר מדי קמח). חופשי חופשי... שלא לדבר על שאריות של קססות של גראס טאבק ומה לא.... ושימו לב, לא הזכרתי בשום מילה את האורגיות המטורפות שהולכות שם (ולא משנה עם מי, מבחינת המבלים, אם נכנסת למועדון, כנראה שאתה כבר שווה משהו), הרי זה לא באמת מה שמעניין אתכם לשמוע.... בר נוסף שנהניתי לבקר בו (וגם הוא חדש מבחינתי) נקרא "אוורבוך" והוא נמצא בכיכר דיזינגוף, אין שם יותר מדי פוזה, רק אנשים ברמה, מוזיקה טובה, וגם הוא תמיד מלא... (מומלץ). על שאר מקומות הבילוי אני לא רואה צורך להרחיב יותר מדי, רובם די ממוצעים, ולקינוח, חויה נוספת מבית "בריטיש אירוויז" בדרך חזרה מלונדון לסאן פרנסיסקו הדייל שאל אותי מה ברצוני לאכול "לזניה או ביף", החלטתי ללכת על הבשר. כשפתחתי את המנה התגלתה מול עיני לזניה... ביקשתי להחליף, הדייל התנצל ולקח את המנה, לאחר כדקה חזר וטען ש"אוופס, נגמר הבשר....". את הטיסה סיימתי רעב (ולא, הלחם והחמאה שדאגו לספק לי לא הספיקו לי) והבטחתי שאני לא אטוס עם בריטיש לעולם, ולא אמליץ עליהם לאף אחד. את מכתב התלונה שלי שלחתי להם בתחילת פברואר ועדיין לא קיבלתי תשובה, משיחה עם נציגת שירות שלהם (שאני יזמתי) היא עידכנה אותי שתשובה לוקחת בין 6-8 שבועות, נו טוב, כנראה שאני לא היחיד שמתלונן.... חזרתי הביתה, הבית שלי זה כאן, ארה"ב. אני את הבחירה שלי עשיתי לפני 5 שנים ואני לא מתחרט. מה שכן, הטיול בארץ גרם לי לחשוב קצת יותר על דברים, ונראה לי שאני מתחיל לשקול שינוי קל. נראה לי שהגיע הזמן להחליף אזור ולעבור יותר לכיוון מזרחה. אולי.
אז חזרתי מארץ החלומות הבלתי ממומשות לארץ זבת חלב ודולרים, אם תירצו אפשר בהחלט לקרוא לזה ביקור היסטורי לאחר 5 שנות גלות.... 5 שנים שלא הייתי בארץ, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי כאילו מעולם לא עזבתי, הכל נשאר אותו הדבר. הכל חוץ מנתיבי איילון שבהחלט נתנו הרגשה של "הו, הנה כביש ברמה עולמית שכיף לנהוג בו..." אה, וגם טרמינל 3 החדש היה נחמד, רק חבל שבשביל להגיע לחברת השכרת הרכב צריך לשאול לפחות 5 עובדים שונים שאמנם עובדים בנתב"ג תקופה ארוכה, אבל אין להם שמץ של מושג איפה כל דבר נמצא..... אז נתחיל מההתחלה, את הטיסה מסן פרנסיסקו ללונדון עשיתי על גבי מטוס עם גיבנת מתוצרת בואינג המכונה "ג'אמבו" השייך לחברת "בריטיש אירוויז". הטיסה עצמה אמנם הייתה ריקה (לדעתי לא יותר מ- 150 נוסעים וגם זה די בלחץ) ובכל זאת הפכה לזוועה, זה התחיל מהעובדה שהטלויזיה האישית שקיבלתי הייתה שבורה, אז ביקשתי סלוטייפ להדביק אותה.... ונסיים בעובדה שלאחר כשעה וחצי שבהם כאילו עשו לי טובה שבכלל התייחסו לבקשה שלי, החליטו לעשות מעשה ולנסות לסדר לי אותה לאחר שביקשתי את שמה של הדיילת הראשית והבטחתי להם באדיבות שדבר ראשון כשאנחת אדאג להגיש תלונה להנהלת החברה- או אז הייתם צריכים לראות את הדיילת מנסה לשכנע אותי שלא לעשות זאת, ואפילו הלכה והביאה סכין (תאמינו או לא, אבל מסתבר שיש לאנשי הצוות סכינים אמיתיים על המטוס!) וניסתה להבריג את הטלויזיה..... נו טוב, היא לא הצליחה (נשבע לכם שלא ציפיתי אחרת) ואז קראה לאיזה טכנאי על המטוס שינסה את מזלו... כמובן שאותו "טכנאי" הגיע מצוייד בסלוטייפ (הו, הנה פתאום יש אחד!!!) ודאג להדביק את הטלויזיה בצורה כזאת, שפעם הראשונה שקמתי להשתין (נשבע לכם שהשתדלתי להתאפק..) הטלויזיה צנחה שוב... אנשים מסביבי פשוט נדהמו מהשירות ומחוסר המקצועיות ודירבנו אותי להתלונן (ואף אחד מהם לא היה ישראלי, כך שלא התחצפתי או התפלצפתי יתר על המידה)... נו טוב, מרוב חויה לא נעימה שגמרה לי את החשק להסתובב ולהנות לאחר הטיסה מלונדון (היו לי 12 שעות, זוכרים?) החלטתי לשוב די מהר לשדה התעופה (שעתיים בלונדון כשאני מת מעייפות הספיקו לי, הבטחתי לעצמי לחזור שוב בקרוב לביקור אמיתי), הטיסה לארץ הייתה די מהירה, למרות שלא הבנתי מדוע אחרי 2 בלילה עדיין מעירים אנשים כדי לאכול ארוחה מלאה.... וכעת לביקור עצמו... אז הביקור בארץ נמשך 16 ימים, לא ארוך מדי, לא קצר מדי, ובטח שלא הספקתי חצי ממה שתכננתי (וכן, נאלצתי להתנצל בפני לא מעט חברים שייאלצו לחכות לביקור הבא), אבל התכנון העיקרי שלי היה לראות את המשפחה, ובעיקר את אבא שלי שלא ראיתי המון שנים. 16 ימים שבהם ניגוב חומוס הפכו להיות חויה יומיומית (וכן, שיפודי אווזי נשארו טובים כשהיו), החברים הזדקנו (ודאגו להחמיא לי שאני נשארתי בדיוק אותו הדבר.... חנפנים אלה!), משום מה, 70% מהם הפכו להיות עורכי דין, וחלקם גרמו לי לשוק קל כשהציגו בפני את הנשים שלהם ואף ילדים .... (בכל זאת, לחזור ולראות שחלקם הפכו להיות בעלי משפחה גרמה לי איפשהו להרגשה מוזרה...). הבחורות הישראליות בהחלט הרוויחו בכבוד את התואר "הבחורות הטובות בעולם" (ואל תנסו להתווכח איתי אפילו על זה...). שלא לדבר על החויה של לשבת בבר, ולאחר סבב משקאות להזמין איזה "גולדסטאר" קלילה, שהברמן אפילו לא מבין למה?! אחי, עזוב גולדסטאר, יש לנו בירות מחו"ל... אז אני מתעקש בכל זאת (להיות בארץ ולא לשתות גולדסטאר? לא יקום ולא יהיה), אז הברמן מבין עניין ושואל "מאיפה אתה, גבר?" ומייד הגיב ב- "וואלה? ואיך זה לחיות שם? נראה לי אני בדרך לשם בקיץ..." בהתחלה העליתי חיוך על פני, אבל אחרי זה.... נו טוב, הבנתם את הרעיון.. (ואגב, כל העולם ואישתו רוצים לדעת איך זה לגור בארה"ב, כמה אתה מרוויח, איך מגיעים לשם באופן חוקי,ולרווקים- איך מגיעים לשם גם לא באופן חוקי.. וכ'ו). היות והתמקדתי יותר במשפחה, אז את החברים דאגתי לראות בעיקר בערבים, ובישראל למי ששכח, היציאות לבילויים מתחילות בסביבות 23:00 ומסתיימות להן אי שם בסביבות 4:00-5:00בבוקר (אלא אם יש בחבורה כאלה שצריכים לעבוד, ואז הם פורשים בסביבות 2) תל אביב ללא ספק התפתחה מבחינת תרבות הפאבים והבילויים (לא שהיה חסר לה לפני 5 שנים משהו בנושא..), כל האזור של רחוב רוטשילד/לילינבלום ובכלל אזור של מגדל שלום בהחלט שווים ביקור. (פאבים/בארים מסעדות ובכלל), מועדון נוסף שיצא לי להכיר נקרא "בראקפסט" ("ארוחת בוקר") וככזה, הוד מועדנותו נזכר להיפתח בסביבות 3 בבוקר... (כן, הוא מין "אפטר פארטי שכזה), המועדון שואב אליו לא מעט סלבריטאים והוא מלא עד אפס מקום בכל יום בשבוע. ע"מ להיכנס למועדון קיבלתי הדרכה צמודה מאחד החברים "זוכר את הסופ נאצי מסיינפלד?" נשאלתי, עניתי בחיוב "אז הסלקטור הוא בדיוק אחד כזה, תשתוק, שים הבעת פנים רצינית על הפרצוף שלך, ותמשיך לשתוק...". שתקתי וקיבלתי את הברכה מהסלקטור "ברוך הבא, תהנו..". נכנסנו, וכבר אז קיבלתי שוב טיפ מאחד החברים "אם אתה צריך להשתין- זה הזמן.... עוד חצי שעה המקום יתמלא ואז אין סיכוי שתיכנס לשירותים..." צחקתי, מה כבר יכול להיות?! כדי לא להלאות אתכם בחויות (למרות שחלקן בהחלט שוות הודעה משלהן) אני רק אספר שהעצה הזאת התבררה כאחת הטובות, לשירותים הנ"ל יש שומר משלהם!... אנשים נכנסים לשם 3,4 ואפילו 5 אנשים במכה אחת! בשירותים עצמם (באחת הפעמים היחידות שהצלחתי להיכנס ולא הכרחתי את עצמי לצאת מהמועדון ולחפש איזה עץ שאליו אני ארים את הרגל...) לא רק מתרוקנים, אלא שיש להם סיפור משל עצמם, קודם כל, ישנו מגש, שעליו מצאתי קשית והמון אבקה לבנה (לדעתי מישהו ניסה להכין סופגניה ופשוט נשאר לו יותר מדי קמח). חופשי חופשי... שלא לדבר על שאריות של קססות של גראס טאבק ומה לא.... ושימו לב, לא הזכרתי בשום מילה את האורגיות המטורפות שהולכות שם (ולא משנה עם מי, מבחינת המבלים, אם נכנסת למועדון, כנראה שאתה כבר שווה משהו), הרי זה לא באמת מה שמעניין אתכם לשמוע.... בר נוסף שנהניתי לבקר בו (וגם הוא חדש מבחינתי) נקרא "אוורבוך" והוא נמצא בכיכר דיזינגוף, אין שם יותר מדי פוזה, רק אנשים ברמה, מוזיקה טובה, וגם הוא תמיד מלא... (מומלץ). על שאר מקומות הבילוי אני לא רואה צורך להרחיב יותר מדי, רובם די ממוצעים, ולקינוח, חויה נוספת מבית "בריטיש אירוויז" בדרך חזרה מלונדון לסאן פרנסיסקו הדייל שאל אותי מה ברצוני לאכול "לזניה או ביף", החלטתי ללכת על הבשר. כשפתחתי את המנה התגלתה מול עיני לזניה... ביקשתי להחליף, הדייל התנצל ולקח את המנה, לאחר כדקה חזר וטען ש"אוופס, נגמר הבשר....". את הטיסה סיימתי רעב (ולא, הלחם והחמאה שדאגו לספק לי לא הספיקו לי) והבטחתי שאני לא אטוס עם בריטיש לעולם, ולא אמליץ עליהם לאף אחד. את מכתב התלונה שלי שלחתי להם בתחילת פברואר ועדיין לא קיבלתי תשובה, משיחה עם נציגת שירות שלהם (שאני יזמתי) היא עידכנה אותי שתשובה לוקחת בין 6-8 שבועות, נו טוב, כנראה שאני לא היחיד שמתלונן.... חזרתי הביתה, הבית שלי זה כאן, ארה"ב. אני את הבחירה שלי עשיתי לפני 5 שנים ואני לא מתחרט. מה שכן, הטיול בארץ גרם לי לחשוב קצת יותר על דברים, ונראה לי שאני מתחיל לשקול שינוי קל. נראה לי שהגיע הזמן להחליף אזור ולעבור יותר לכיוון מזרחה. אולי.
