שלום, יש לי שאלה חשובה
לאחר שעיינתי בהודעות בפורום גיליתי לא מעט אנשים שעוברים את מה שאני עובר. קצת רקע - אני בתחילת שנות השלושים לחיי, עובד בתפקיד ניהולי שדורש ממני הרבה אנגלית ושעות מול מחשב ומסמכים. כל חיי סבלתי מבעיות שונות שאף פעם לא ירדתי לסופן, אלא פשוט האשמתי את עצמי בחוסר מוטיבציה או חוסר משמעת עצמית שנובע מפינוק יתר. למזלי (או שלא) הלימודים בביה"ס היסודי היו לי קלים מאוד, במיוחד לעומת האחים שלי (קטנים ממני, כולם עם הפרעות קשב קשות, דיסגרפיה, היפרקטיביות ועוד מכל הבא ליד). הצרות התחילו לקראת סוף היסודי והתיכון כולו, אותו סיימתי בקושי. חוסר יכולת ללמוד למבחנים, הרדמות בשיעורים ועוד. בגרות הוצאתי אך בממוצע נמוך. מן הסתם אני ואף סביבתי האשימו אותי בעצלנות וחוסר משמעת וכו וכו. אף אחד לא חשד בבעיות כלשהן. בכל זאת, אי אפשר לחשוד בי בטפשות, במיוחד לאור העובדה שאת היסודי סיימתי בממוצע 100 (אגב, מה שאיש לא שם לב אליו, הוא שגם ביסודי כמעט לא השקעתי כלום בלימודים, אך החומר היה לי קל עד מובן מאליו). עם הזמן שמתי לב לתופעות משונות (המחמירות עם הזמן יש לציין) - חוסר עקביות, זכרון לטווח קצר כמעט אינו קיים, קושי רב לנסח עצמי בכתב, קושי רב מאוד עם אנגלית - במיוחד קרוא וכתוב, קושי רב בלימוד עצמי, "מחלת לימודים" שהופיעה בלימודי באוניברסיטה (מרגע שהתיישבתי ללמוד משהו שלא עיניין אותי מספיק, הפכתי למצונן ופיהקתי עד לרמות שלא איפשרו לי להמשיך ללמוד. אין צורך לצייו שתקופת הלימודים היתה סיוט, למרות שמטבעי אני אדם שאוהב מאוד ללמוד ולחקור דברים חדשים). גם כיום קריאת מסמך פשוט לוקחת לי שעות (באנגלית - ימים!), שלא לדבר על כתיבתו (כתיבת הודעה זו לקחה לי עד עכשיו כ 40 דקות). בעבודתי אני חש בזה היטב, כאשר ימים שלמים מתבזבזים על מסמכים ללא סיבה נראית לעין. בכל זאת, מצבי הינו סביר, יש לי תואר ראשון ובקרוב שני, אני עובד בעבודה לא רעה, הכל בזכות הרבה מוטיבציה וכח רצון ושכל שאני מקפיד להשתמש בו ככל האפשר. יום אחד כשסיפרתי לחבר שלי (לקוי למידה במקרה) על בעיית הזיכרון שלי, הוא אמר לי שאין לי שום בעיית זיכרון (מה שנכון כנראה, כי כשאני רוצה אני מסוגל לשנן חומר רב בעל פה), אלא בעיית ריכוז. ואז נפל לי האסימון - אכן חוסר ריכוז הוא ההסבר העקיף להרבה מהסימנים שציינתי קודם. ושאלתי היא - האם יכול להיות שאני סתם סובל? האם יש פתרון כלשהו למצב המתסכל הזה? האם אני שורף את זמני לחינם (בעיקר בעקבות חוסר היכולת לארגן לי סדר יום הגיוני)? ואם יש - מאיפה להתחיל?
לאחר שעיינתי בהודעות בפורום גיליתי לא מעט אנשים שעוברים את מה שאני עובר. קצת רקע - אני בתחילת שנות השלושים לחיי, עובד בתפקיד ניהולי שדורש ממני הרבה אנגלית ושעות מול מחשב ומסמכים. כל חיי סבלתי מבעיות שונות שאף פעם לא ירדתי לסופן, אלא פשוט האשמתי את עצמי בחוסר מוטיבציה או חוסר משמעת עצמית שנובע מפינוק יתר. למזלי (או שלא) הלימודים בביה"ס היסודי היו לי קלים מאוד, במיוחד לעומת האחים שלי (קטנים ממני, כולם עם הפרעות קשב קשות, דיסגרפיה, היפרקטיביות ועוד מכל הבא ליד). הצרות התחילו לקראת סוף היסודי והתיכון כולו, אותו סיימתי בקושי. חוסר יכולת ללמוד למבחנים, הרדמות בשיעורים ועוד. בגרות הוצאתי אך בממוצע נמוך. מן הסתם אני ואף סביבתי האשימו אותי בעצלנות וחוסר משמעת וכו וכו. אף אחד לא חשד בבעיות כלשהן. בכל זאת, אי אפשר לחשוד בי בטפשות, במיוחד לאור העובדה שאת היסודי סיימתי בממוצע 100 (אגב, מה שאיש לא שם לב אליו, הוא שגם ביסודי כמעט לא השקעתי כלום בלימודים, אך החומר היה לי קל עד מובן מאליו). עם הזמן שמתי לב לתופעות משונות (המחמירות עם הזמן יש לציין) - חוסר עקביות, זכרון לטווח קצר כמעט אינו קיים, קושי רב לנסח עצמי בכתב, קושי רב מאוד עם אנגלית - במיוחד קרוא וכתוב, קושי רב בלימוד עצמי, "מחלת לימודים" שהופיעה בלימודי באוניברסיטה (מרגע שהתיישבתי ללמוד משהו שלא עיניין אותי מספיק, הפכתי למצונן ופיהקתי עד לרמות שלא איפשרו לי להמשיך ללמוד. אין צורך לצייו שתקופת הלימודים היתה סיוט, למרות שמטבעי אני אדם שאוהב מאוד ללמוד ולחקור דברים חדשים). גם כיום קריאת מסמך פשוט לוקחת לי שעות (באנגלית - ימים!), שלא לדבר על כתיבתו (כתיבת הודעה זו לקחה לי עד עכשיו כ 40 דקות). בעבודתי אני חש בזה היטב, כאשר ימים שלמים מתבזבזים על מסמכים ללא סיבה נראית לעין. בכל זאת, מצבי הינו סביר, יש לי תואר ראשון ובקרוב שני, אני עובד בעבודה לא רעה, הכל בזכות הרבה מוטיבציה וכח רצון ושכל שאני מקפיד להשתמש בו ככל האפשר. יום אחד כשסיפרתי לחבר שלי (לקוי למידה במקרה) על בעיית הזיכרון שלי, הוא אמר לי שאין לי שום בעיית זיכרון (מה שנכון כנראה, כי כשאני רוצה אני מסוגל לשנן חומר רב בעל פה), אלא בעיית ריכוז. ואז נפל לי האסימון - אכן חוסר ריכוז הוא ההסבר העקיף להרבה מהסימנים שציינתי קודם. ושאלתי היא - האם יכול להיות שאני סתם סובל? האם יש פתרון כלשהו למצב המתסכל הזה? האם אני שורף את זמני לחינם (בעיקר בעקבות חוסר היכולת לארגן לי סדר יום הגיוני)? ואם יש - מאיפה להתחיל?