שלום לאביבה ולכל אנשי הפורום
אני קוראת סמויה כאן כבר כמה זמן, בעיקר כדי לנסות להבין ולראות את תגובות המשפחות. יצאתי מהארון בפני אמא שלי לפני כמה שנים כבר, הבשורה לא הפתיעה אותי והיא "קיבלה" אותי ואת בת הזוג מיד, יחד עם הקושי העצום שלא ניתן היה לפספס... כתבתי במרכאות כי זה רק לכאורה, היא מכניסה אותנו לביתה באהבה ודואגת לנו (שזה מצוין) אבל.. יש אבל: היא לא משתפת אף אחד בזה שחברתי היא בת זוג שלי ועד שאני לא מספרת בסביבת המשפחה, למשל, מבחינתה, עדיף לא לספר. היא לא רוצה לספר לאח שלי (בן 16) וגם לאבא שלי העדיפה שלא אספר תקופה ארוכה (עד שלא השארתי לה ברירה). היא מתנהגת אחלה אבל לא מדברת על זה... לפני כמה חודשים החלטנו להתחתן, לי זה לא נראה מוזר לרצות להתחתן (מסתבר שזה לא תלוי נטיה הרצון המוזר הזה...), אבל מבחינתה, חתונה חד מינית זה וטו. אני מנחה שזה בגלל שזה כרוך בהתמודדות עם החברה, והיא די עושה לי סרטים בגלל זה, שלא לדבר על זה שהכריזה שהיא לא תהיה שם. לאחרונה היא מתחילה קצת להתרגל רעיון אך עדיין לא מסתירה את מורת רוחה. כל התגובה הזו היא מבחינתי, הבנה שהיא לא באמת קיבלה עד היום או הפנימה את העניין. אני מאוד חושבת שכדאי שהיא תדבר עם מישהו שקצת יותר "מתקדם" ממנה בהתמודדות עם החוויה הזו של הקבלה, אבל היא לא מוכנה לקבל עזרה מאף אחד (היא לא צריכה עזרה...) אני, אחרי שעבר כבר מספיק זמן שהתחשבתי, טייחתי ושיתפתי פעולה עם הרצון שלה להסתיר את הזוגיות שלי או לפחות לא להצהיר עליה, החלטתי שדי. נמאס לי מאוד להיות במצב שצריך לקבל אותי. מי שלא מתאים לו, לא צריך, די, אבל ברור לי שאני לא רוצה ולא יכולה לוותר עליה (כבר ויתרתי על אנשים אחרים במשפחה שהכריזו שהם לא יקבלו את המצב החולה הזה)...ולא רק בגללי אלא גם בשבילה. אני ממש אובדת עצות... תודה על ההקשבה והעצות, אם יהיו...
אני קוראת סמויה כאן כבר כמה זמן, בעיקר כדי לנסות להבין ולראות את תגובות המשפחות. יצאתי מהארון בפני אמא שלי לפני כמה שנים כבר, הבשורה לא הפתיעה אותי והיא "קיבלה" אותי ואת בת הזוג מיד, יחד עם הקושי העצום שלא ניתן היה לפספס... כתבתי במרכאות כי זה רק לכאורה, היא מכניסה אותנו לביתה באהבה ודואגת לנו (שזה מצוין) אבל.. יש אבל: היא לא משתפת אף אחד בזה שחברתי היא בת זוג שלי ועד שאני לא מספרת בסביבת המשפחה, למשל, מבחינתה, עדיף לא לספר. היא לא רוצה לספר לאח שלי (בן 16) וגם לאבא שלי העדיפה שלא אספר תקופה ארוכה (עד שלא השארתי לה ברירה). היא מתנהגת אחלה אבל לא מדברת על זה... לפני כמה חודשים החלטנו להתחתן, לי זה לא נראה מוזר לרצות להתחתן (מסתבר שזה לא תלוי נטיה הרצון המוזר הזה...), אבל מבחינתה, חתונה חד מינית זה וטו. אני מנחה שזה בגלל שזה כרוך בהתמודדות עם החברה, והיא די עושה לי סרטים בגלל זה, שלא לדבר על זה שהכריזה שהיא לא תהיה שם. לאחרונה היא מתחילה קצת להתרגל רעיון אך עדיין לא מסתירה את מורת רוחה. כל התגובה הזו היא מבחינתי, הבנה שהיא לא באמת קיבלה עד היום או הפנימה את העניין. אני מאוד חושבת שכדאי שהיא תדבר עם מישהו שקצת יותר "מתקדם" ממנה בהתמודדות עם החוויה הזו של הקבלה, אבל היא לא מוכנה לקבל עזרה מאף אחד (היא לא צריכה עזרה...) אני, אחרי שעבר כבר מספיק זמן שהתחשבתי, טייחתי ושיתפתי פעולה עם הרצון שלה להסתיר את הזוגיות שלי או לפחות לא להצהיר עליה, החלטתי שדי. נמאס לי מאוד להיות במצב שצריך לקבל אותי. מי שלא מתאים לו, לא צריך, די, אבל ברור לי שאני לא רוצה ולא יכולה לוותר עליה (כבר ויתרתי על אנשים אחרים במשפחה שהכריזו שהם לא יקבלו את המצב החולה הזה)...ולא רק בגללי אלא גם בשבילה. אני ממש אובדת עצות... תודה על ההקשבה והעצות, אם יהיו...
