שלום.. לא ידעתי שקיים פורום כזה..

[מדונדש]

שלום.. לא ידעתי שקיים פורום כזה..

לא היה לי מושג שיש היתייחסות לנושא הזה בפורומים.. ואני שמח שכן.. אני מגמגם מאז שאני זוכר את עצמי.. היו עליות וירידות תמיד.. ניסיתי לטפל בזה כמה פעמים וזה לא עזר ובסוף הפסקתי.. מקווה להשתלב פה ואולי למצוא דרכים קצת להתגבר על הבעיה...

 

[shuky63]

ברוך הבא.בן כמה אתה שכבר התיאשת מלה

מלהשתפר.אני מקווה שאתה מקבל את עצמך עם הגימגום אבל גם אם כן זה לא סותר את הרצון לשפר.

 

[מדונדש]

אני בן 18. לא היתייאשתי מלהשתפר..

פשוט לא התאימה לי המסגרת הזאת של הטיפול, הייתי אצל קלינאית תקשורת. איזה עוד דרכים יש שאפשר לטפל מהבית נגיד?

 

[בתיה של פעם]

ברוך הבא , ספר קצת על עצמך

 

[אחד החיילים]

ברוך הבא

מקווה שתהנה איתנו עד כמה שתוכל

 

[מדונדש]

אני בן 18 מאזור המרכז..

לומד בתיכון.. מה עוד יש לספר?

 

[shuky63]

למשל איזה טיפולים עברת בדיוק?

ואז יוכלו לספר לך על טיפולים אחרים שלא עברת או איך אפשר לתרגל טיפולים שכן עברת

 

[מירב של פעם]

היי מדונדש ברוך הבא ../images/Emo39.gif

אולי תספר לנו קצת על הטיפולים שעברת , איזה גמגום יש לך ואיך הוא משפיע על חייך החברתיים , המשפחתיים וכו'... מקווה שתמצא אצלנו

תומך וחם.

 

[מדונדש]

הטיפול היחידי שהכרתי עד עכשיו זה

אצל קלינאית תקשורת בקופת חולים. שאצלה הייתי לפני כמה שנים.... אבל זה לא התאים לי. ואז הייתה תקופה שהגמגום ממש לא הפריע.. כאילו פתאום עבר לי וגמגמתי מעט. ופתאום עכשיו בתקופה האחרונה זה חוזר שוב. אין לי מושג למה. ולשאלה של מירב הגימגום מפריע לי בעיקר בטלפון עם אנשים שאני לא מכיר בהתחלת שיחה. או סתם ככה שאני עם חברים. ואצלי זה מתבטא באותיות והברות מסוימות שקבוע קשה לי לבטא אותם. עוד משהו, עם אנשים שאני לא מכיר אני פחות מגמגמם, ולדוגמא ליד אמא שלי אני מגמגמם הכי הרבה. את זה לא הבנתי עד עכשיו.

 

[DanielT17]

....

"עוד משהו, עם אנשים שאני לא מכיר אני פחות מגמגמם, ולדוגמא ליד אמא שלי אני מגמגמם הכי הרבה. את זה לא הבנתי עד עכשיו" גם לי זה קורה.. יכול להיות שאנחנו לחוצים יותר מאנשים שמכירים אותנו כי אנחנו יודעים שהם כביכול מצפים שנתחיל לגמגם כל רגע.. אבל זו רק השערה, גם אני לא ממש מבין את זה

 

[מירב של פעם]

תגיד אתה מכיר אותי במקרה? ../images/Emo8.gif

אנחנו ממש תאומים בבעיות שלנו

גם לי יש בעיה עם הטלפון , במיוחד עם אנשים זרים , אני מגמגמת הכי הרבה מול אמא שלי (למרות שבחודשים האחרונים חל שיפור איתה כי התקרבנו) וליד אנשים זרים אני כמעט ולא מגמגמת... יש לי תיאוריה בנושא: אני מגמגמת הכי הרבה מול אנשים שמכירים אותי כי הם כבר יודעים על הגמגום ואני פחות מתאמצת להסתיר...עם אמא שלי אני לא מסתירה כי היא ממש יודעת...עם בעלי גם לא מסתירה בכלל ונתקעת מתי שבא לי

, עם משפחה קצת רחוקה מסתירה אך עדיין , מרשה לעצמי להיות יותר נינוחה , ומול זרים אני בשיא ההיסטריה של ההסתרה ואז מדברת רגיל אבל המתח הנפשי עצום ומתיש. עם הטלפון זה סיפור "אהבה" , יש לי בעיה קשה איתו אבל רק עם אנשים שלא מכירים אותי שאיתם אני צריכה להציג את שמי ורצוני...זה קשה לי ואני מודה שאני מתחמקת מביצוע שיחות כאלה ו"מנצלת" לשם כך את בעלי

 

[ניבי1]

גימגום עם ההורים

נראה לי שיש קשר בין מידת הקירבה להורה לבין הגימגום איתו. אני דוקא מגמגמת פחות עם אנשים זרים, במיוחד עם השיחה איתם היא עניינית (כגון רופא) ולא חברתית, ועם אמא שלי אני מגמגמת יותר. עם אבא שלי זה סיפור אחר כי גם הוא מגמגם ואני מאד מנסה להסתיר איתו את הגימגום. אני מאמינה שלא נעים לו לשמוע אותי מגמגמת (כמו שגם אני ממש לא אוהבת לשמוע מישהו מגמגם כי זה מזכיר לי את עצמי) וגם הוא מרגיש אשם בגלל הגנים המגמגמים שלו. האמת היא שאף פעם לא דיברתי איתו על זה וגם ממש לא מתחשק לי להתחיל. ושאלה למירב (ולכל מי שיש לו הורה מגמגם): האם את מדברת עם אבא שלך על זה? האם הוא מרגיש אשם?

 

[מירב של פעם]

ניבי ../images/Emo26.gif

אבא שלי נפטר כשהייתי נערה צעירה , אני ממש לא זוכרת איך דיברתי אז והאם הוא הגיב לגמגום שלי...אני בקושי זוכרת אותו ברגעים הקטנים שלנו יחד

מה שאני כן זוכרת ממנו זה שהוא היה חברמ'ן , היו לו תמיד מלא חברים והבית שלנו תמיד היה מלא חברים ואורחים , ההורים שלי תמיד אירחו ויצאו לבלות כל שישי שבת. אבא שלי היה בדרן כזה ואהב לעשות צחוקים ושטויות , עד היום כשאני נפגשת עם חברים שלו הם מספרים לי סיפורים וחוויות מהתקופה ההיא ותמיד נזכרים בערגה באבא שלי... כנראה שהגמגום שלו לא הפריע לו בחיים כי הוא לא מנע מעצמו שום דבר... (בניגוד אלי). אני כל הזמן חושבת שאם הוא היה חי היום , אולי הייתי מקבלת את הגמגום שלי בצרה טובה יותר ומתמודדת טוב יותר עם החיים , אולי הייתי לוקחת ממנו דוגמא....

 

[ניבי1]

למירב

הצטערתי לקרוא על אבא שלך, הוא נשמע אדם נהדר. ועל אבא שלי אפשר לומר ההפך: הוא חסר ביטחון ולא חברותי בכלל (וגם את זה לצערי ירשתי ממנו).

 

[שרוך]

אי עם הורי לרובלא מגמגם

בס"ד הי אנשים הכל טוב מה קורה אז ככה דיבור עם ההורים שלי לרוב אני לא מגמגם אבל יש פעמים ואני בניגוד אליכם יותר קל לי לדבר עם אנשים שיודעים שאני מגמגם מאשר אותם שלא יודעים ולכן השתף דיבור אצלי נמשך יותר זמן שאני עם אנשים שאני מכיר יש לי ביטחון לדבר איתם שרוך

 

[בתיה של פעם]

לניבי , זאת את מהפורום הקודם ?

בנוגע להורים גם אני מגמגמת יותר עם הורי ףויותר עם אבי , הורי לא מגמגמים אבל הנושא היה מין טאבו כך שהיה אסור לדבר על כך

 

[ניבי1]

לבתיה - לא,

אף פעם לא השתתפתי בשום פורום. ובנושא ההורים גם בבית שלי לא דיברו על זה ועכשיו כשיש לי ילדים אני לא מבינה את ההורים שלי, איך הם לא חשבו לשלוח אותי לטיפול כלשהו או לשאול אותי מה אני מרגישה בקשר לזה. עם אמא שלי דיברתי על הנושא רק אחרי הצבא בתקופה שלא יכולתי למצוא עבודה כי לא הייתי מסוגלת להגיד את השם שלי (ותודה לאל שזה עבר).

 

[מדונדש]

חלקכם כאן מזכירים לי את עצמי...

אפילו מתנהגים כמוני ... לפני שנתקלתי במקרה בפורום הזה חשבתי שאין הרבה כמוני.. באמת.. בחיים שלי לא דיברתי עם אדם מגמגמם. בעצם דיברתי עם אחד. אבל זה היה באמת משהו קל. ובאמת שאלה שראיתי שגם מירב שאלה ולא שמתי לב אם ענו לה מה אתם חושבים שבא קודם הגמגום גורם לחוסר בטחון או החוסר בטחון גורם לגמגום?

 

[ניבי1]

בקשר למה שבא קודם

לדעתי חוסר הביטחון קודם לגימגום כי גם אם יש למישהו נטייה לגימגום אז בשלב הראשוני כשהגימגום מתחיל הוא ידע "לצאת" ממנו אם הוא בעל הערכה עצמית גבוהה (גם בתור ילד), ואילו אם הוא חסר ביטחון הוא יפחד לגמגם שוב ואז הגימגום יתחיל להתקבע. ולכן (שוב אני מנדנדת עם הילדים שלי), נראה לי שאם לילדים יש נטייה לגמגם, לפחות שיהיו מלאי ביטחון עצמי ויאהבו את עצמם מאד, וכך אני מנסה לחנך אותם. מקוה להצליח

 

[בתיה של פעם]

גם אני ליד הורי מגמגמת