שלום לדיאנה ומשתתפי הפורום,

טלגל

New member
שלום לדיאנה ומשתתפי הפורום,

כתבתי כאן בעבר על הילד שאצלי בגן עם בעיית שפה חמורה מאד, וחוסר תקשורת עם הילדים, רציתי לעדכן ולהתייעץ- הילד כבר בן שלוש, לא דיבר בכלל והראה התנהגות של ילד קטן ביותר, הוא הופנה על ידי במהירות לאבחון ובאמת הוא כרגע מטופל ע"י קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק. אבל עם הזמן כשכל הילדים מסתגלים לגן, וכן גדלים ומתנהגים כילדי גן, הפער בינו לשאר הילדים גדל מאד, הוא מתקשר איתם רק ע"י צעקות, ורק אם הם מנסים לקחת ממנו משהו או שהוא רוצה משהו שנמצא אצל ילד אחר, זה כל הקשר שלו אליהם. הוא מסרב לעבוד בחומרים לצייר להדביק וכו´ הוא מתעקש ואם לא מקבל מתחיל לבכות, הוא יושב במפגש אבל אין קשר בין הנאמר לבין תגובתו, נראה שהוא צריך מסגרת הרבה יותר קטנה ופרטנית אבל להורים אין שום מודעות ונראה להם שגם הריפוי בעיסוק לא נחוץ. אני ממש בבעיה כי בעיקר אין יכולת להורים להבין שיש פה בעיה אמיתית ולא רק עניין של זמן. תודה על ההקשבה.......
 

doroniz

New member
הבנה אצל ההורים

לפי מה שאני מבין מהודעתך - הילד עבר אבחון והוא נמצא בטיפול. מדוע הילד לא מופנה בדחיפות לועדת השמה על מנת להכניסו למסגרת חינוכית מתאימה?? לפי תיאורך הוא ממש לא מתאים לכיתת גן רגילה והוא נמצא כבר בתחום החינוך המיוחד (מגיל 3). חשוב לטפל בהורים במקביל לטיפול בילד - אני לא ממש מבין ממך האם ההורים לא משתפים פעולה כי הם לא מבינים את מהות או עצמת הבעיה או שאולי יש להם בעיה בהבנת השפה (עולים חדשים, למשל). יש צורך מיידי לטפל במשפחה כולה - בילד, בהורים, באחים ובאחיות. אולי שיחה משותפת שלך עם המפקחת ואולי עם עוד איש מקצוע ממכון להתפתחות הילד למשל. מאיפה אתם בארץ? אולי ניתן לחבר מישהו/י מקצועי נוסף/אחר (חשבתי תוך כדי כתיבה על בית לורן - אני מוכן לנסות לעשות את החיבור) דורון.
 

טלגל

New member
תודה לך, אין פה בעיה של שפה

אלא של אי-יכולת לקבל את הבעיות של הילד, בשביל האמא האיחור בהתפתחות של הילד זה רק בגלל שהיא לא עשתה איתו כלום בבית, ולא טיפחה אותו. האחות הגדולה בסדר גמור. אבל לי זה ברור שאין פה רק הזנחה סביבתית, יש פה בעיה אורגנית גם כן. אני עובדת בגן פרטי בלי פיקוח, ואני בקשר עם הקלינאית תקשורת שלו, גם היא אומרת שלאט לאט צריך יהיה לכוון אותם להבין שהילד צריך מסגרת מיוחדת. בינתיים מאד קשה בגן. וקשה להעביר להם זאת.
 

doroniz

New member
קבלה של ההורים

אני מסכים עם כל מלה שכתבה כאן דיאנה - אין לי מה להוסיף. ההבדל ביני לבין דיאנה הוא שאני מסתכל על הנושא מנקודת מבט של הורה. ההורים חייבים לקבל סיוע ותמיכה וכל המקדים הרי זה משובח.
 

Diana M

New member
קבלת הקושי

שלום טלגל יקרה, אין ספק כי אחד השלבים הקשים ביותר בהתמודדות עם ילד בעל צרכים מיוחדים הוא קבלת העובדה כי קיים קושי, על ידי ההורים. זה שלב מורכב מאוד בתהליך וקשה מאוד למרבית ההורים. לצערנו הרב קיימים הורים רבים אשר נשארים תקועים בשלב זה שנים רבות, ומי שנפגע מכך הוא בעיקר הילד. אין מנוס מביצוע הליך מול ההורים אשר יסייע להם להבין כי קיים קושי וכי ישנן דרכים להתמודד ולסייע לילדם. חשוב מאוד להבין כי ההורים אינם יריבים. הם אינם מתנגדים על מנת לעשות דווקא. התנגדותם מגיעה ממקום של כאב ומצוקה. גם אם לכאורה זה לא תמיד נראה כך. חשוב מאוד להכניס לתמונה פסיכולוגית או יועצת אשר תוכל לסייע להם לעבור שלב זה ולהתגייס על מנת לסייע לבנם, כולל בחינת האפשרות של השמתו במסגרת מתאימה. האם יש לך פסיכולוגית בגן? לגבי ועדות השמה, בשלב זה של השנה לא נערכות ועדות השמה, אלא אם כן מדובר במקרה חריג מאוד. כמו כן רצוי לקחת בחשבון כי עם קבלת חוק שילוב העברה לחינוך המיוחד תתבצע רק בהסכמת הורים, זה המצב בדרך כלל גם כיום, אך הנושא ילך ויקבל משמעות הרבה יותר חד משמעית וברורה. כך שהדרך היחידה היא הליך הדרגתי מול ההורים. אנא עדכני אותנו דיאנה
 

ריקי 04

New member
קשיים בקבלה../images/Emo60.gif

כשפניתי לראשונה לגננת של הבן שלי היא סיפרה לי שבשנה הראשונה שהיא פתחה את הגן היתה לה ילדה אוטיסטית. ההורים התכחשו, טענו שבבית הילדה דווקא מדברת... סירבו להצעה של הגננת להכניס סייעת (במימון 50%-50% עם הגן!), בקיצור חיו בהכחשה מוחלטת וסירבו להקשיב לגננת. היא מצידה סבלה מאד כי הילדה כל הזמן ניסתה לטפס על הגדרות ולברוח מהגן, כלומר ניחא שזה היה בייביסיטר חסר תועלת - הילדה פשוט היתה בסכנה וצוות הגן לא הצליח להתמודד. אחרי לחצים מאד קשים ותחינות מצד הגננת (ואלף דחיות בדרך: יש לנו תור לבדיקת שמיעה בעוד חודש... יש לה איבחון בעוד חודש וחצי...) האבא הבטיח שכשהוא יחזור ממילואים בעוד חודש (כבר היה אפריל) הוא יוציא את הילדה מהגן. בהמשך הילדה הגיעה כמובן לחינוך המיוחד. לי כאמא כואב מאד על הילדים שבעצם נופלים בין הכיסאות, וחוסר היכולת של ההורים שלהם להפנים מונעת מהם טיפול שיכול מאד לסייע ולקדם. אבל האמת היא שאין הרבה מה לעשות, וחלק מההורים פשוט לא רואים, או יותר נכון- לא מסוגלים נפשית לראות את המראה שניצבת מולם. לא שלי היה קל, ואצלנו האבחון התחיל אצל הקלינאית תקשורת שבמשך חודש טפטפה לי לאט לאט את הסיטואציה. בתחילת יולי שנה שעברה היא אמרה שאם הילד לא ידבר עד גיל 3 הוא יצטרך ללכת לגן שפתי - שהבן שלי ילך לחינוך מיוחד...(הילד היה אילם לגמרי, ומנותק. היום , בגיל 3 אחרי שנה וארבעה חודשים של ABA הילד מדבר, משפטים, אין ספק שרמת המורכבות עומדת בערך על גיל שנה ושמונה, אבל הוא מדבר...!!!). אחרי עוד שלושה שבועות היא התקשרה להמליץ לי על גן שיש בו קלינאיות תקשורת, היא אמרה שהיא לא יודעת עליו הרבה, נתנה לי טלפון ואמרה שקוראים לו "אלוטף" (בתל מונד), אני כמעט התחרפנתי- "אלוטף" הרי השם מבהיר שהוא של אלו"ט,שהבן שלי יהיה עם ילדים אוטיסטים!!! אבל אמרו לי שהוא לא אוטיסט!!!. צריך להבין שחשדנו, אבל במכון להתפתחות הילד אמרו לנו כבר באפריל שלילד יש קשר עין והוא בשום פנים ואופן לא אוטיסט. נורא רציתי להאמין שהם צודקים, והוא עשה במאיקפיצה אדירה (גילה שאני קיימת ושכדאי להתיחס אלי...) אז היה לי קל להתפס לזה... רק אח"כ כשכבר ידענו הבנתי את המשמעות של קשר עין חלקי, ושהבן שלי הסתכל עלי רק אם שרתי שיר או קראתי סיפור. אח"כ גם הבנתי שהמגמה של המכונים להתפתחות הילד היא פשוט לא לאבחן אוטיסטים לפני גיל 3. נתקלנו במגמה הזאת גם אחרי שכבר ידענו בוודאות (בתחילת אוגוסט, הקלינאית אמרה לנו, באופן מפורש, חשד ל-PDD, הבן היה בן שנה ושמונה, ויומיים אח"כ הילד כבר היה רשום לאלוטף בתל מונד. רק שעד סוף אותו חודש למדנו את הנושא טוב טוב והחלטנו לבחור ב-ABA). בקיצור, היום אני חייבת המון לאותה קלינאית, שבזכותה התחלנו כל כך מוקדם, ובזכות זה הבן היום איפה שהוא נמצא. אני עדיין לא יודעת לאיפה נגיע, אבל אחרי שלושת החודשים האחרונים, וכמו שחברה אמרה לי: "הוא מדבר!!!" אני הרבה יותר אופטימית. הבן שלי דרך אגב, אצל אותה גננת שסיפרתי עליה בהתחלה, הוא משולב עם סייעת, הגן עוזר המון, הצוות תומך בצורה בלתי רגילה, ורואים את התוצאות! ופעמיים כבר יצא לו להיות בגן לבד, בלי סייעת (פעם לשעה, ופעם לשעה וחצי), והיה בסדר. אמרו לי שהוא לא השתתף (טוב- ממש לא ציפיתי...), אבל הסתכל והתעניין ובשום פנים ואופן לא נראה מנותק. בשורה התחתונה, לא יודעת מה להגיד, אולי תצרי קשר עם הקלינאית ושהיא, כאשת מקצוע, תנסה להבהיר להם...
 

טלגל

New member
תודה לכם על התגובות וזה בדיוק מה

שעשיתי, פניתי שוב לקלינאית תקשורת והיא אמרה לי לא להרפות, ולשוב ולדבר עם ההורים על הקשיים שלו בגן. כמו כן היא מצידה מטפטפת להם שוב ושוב שהילד צריך אבחון כולל, כדי לדעת בבירור מה הבעיה ובעקבות האבחון להמליץ להורים לתת לו טיפול יעיל יותר מרק טיפול בשפה. אז אעדכן בהמשך ותודה לכם.
 

doritmor

New member
הסיפור על ההורים מעורר בי צמרמורת..

במידה רבה הוא מזכיר לי אותנו - בשלבי האבחון הראשוניים. מנקודת מבט זו אני יכולה לומר לך שזו התקופה שהייתה לי הכי קשה בחיים. לא שיתפתי בתהליך את הגננת של בני- מלבד בדברים ההכרחיים. ממש כעסתי עליה על שהעלתה בצורה ברורה את מה שכולם חשבו ולא אמרו לי. רק עכשיו, במרחק של מספר שנים אני מבינה איזו יכולת היתה לה במיוחד בהתחשב בזה שהיתה גננת צעירה כל כך. כלומר, יכול להיות שההורים כן מודעים וכן מטפלים (ממילא לא יעבירו אותו באמצע שנה - רוב הסיכוי) ורק לא משתפים אותך. אני יכולה לומר רק שכל הכבוד לך על האכפתיות והרצון - קשה להתמודד במצב כזה כשאת מרגישה שאין שיתוף פעולה. אני מקווה שגם במקרה הזה, כמו אצלנו, דברים נכנסו למסלול לפני שיהיה מאוחר מידי. דורית
 

זהבה נ

New member
טל גל שלום אני מפנה אותך למעלה לסקר

כי הוא בדיוק מדבר על הקושי הזה שאתו הורים רבים מתמודדים עד שקיימת אצלם יכולת "הכלה" לקושי של ילדם. המקרה שלך מאוד מתאים לאותו הקושי שבו להורים "עוד לא נפל האסימון". זה תהליך ולעתים גם קשה וארוך, אבל חייבת ללהזכיר שלך יש גם חלק בתהליך ובהפניית ההורים לפסיכולוג הגן, שוב ושוב, לא להרים ידיים או לוותר. ככל שהאיתור מוקדם יותר כך הטיפול יכול לעתים לעזור גם יותר. אז בשביל טובת הילד אל תתיאשי ... להתראות,
 
למעלה