שלום לולם

שלום לולם

אני בת 27 ואף פעם לא הסתדרתי עם אמא שלי!!! היא טוענת שהיא מכירה אותי והיא לא! היא אף פעם לא חיבקה ו/או אמרה מילה טובה... נהפוכו, מאז ומתמיד יש ביקורת, הערות, טענות וכדומה. אני כבר שנתיים גרה לבד והיא מאוד עוזרת לי כיום בלקנות אוכל ולפעמים קצת מזומנים כשאני רוצה... אבל... כמובן שהכל בהתנייה של - אני נותת לך אז את חייבת לי ועכשיו! כלומר בזמנים שלה!!! אני מאוד טיפוס שונה מאמא שלי. הדבר היחיד שהוא דומה זה ששתינו עקשניות - שזה הכי קשה. אנימאוד אוהבת לעשות, להעניק, לעזור, לתת וכדומה כי אני רוצה ולא כי אני חייבת! אני האמצע - יש לי אח גדול ממני (שביום ראשון בא הביתה ל- 4 חודשי ביקור לאחר שנתיים שהוא לא היה בארץ) ואח קטן ממני. אני אוהבת את שניהם כמו את האוויר שאני נושמת.לפני חודש הייתי בהודו וחזרתי מאוד חולה והיא טיפלה בי ודאגה לי. כשחזרתי לעצמי... היא "חזרה" לעצמה מאוד מהר. קשה לי, נמאס לי, אין לי כוח. אני אשמח לתגובתכם, עצתכם... מילה חמה! סופ"ש מלא באור אהבה ושמחה
 
היי סבתא צעירה...../images/Emo13.gif

האמת היא, שגם אמא שלי די דומה. לפחות בכל מה שקשור ל- "אני מכירה אותך", כשהיא בכלל לא מכירה אותי. איך זה נפתר אצלינו?: אני חושבת שהיא הלכה לטיפול פסיכולוגי, וזה איפשר לה יותר להיפתח. בכל מקרה, אני זוכרת שהייתה לנו שיחה מאוד עמוקה, שבה הסברתי לה את הצד שלי, בלי לתקוף אותה ובלי להאשים, שאלתי כל מיני שאלות, כדי להבין למה היא מתנהגת איתי כמו שהיא מתנהגת איתי ועוד. זה פתח לנו פתח לדבר אחרת. האם דיברת איתה אי- פעם? מה עשית בעבר כדי לשנות את המצב? סופ"ש מקסים גם לך. יעל.
 
הלוואי וזה היה כזה פשוט...

לא הייתה לי ילדות קלה... את האמת אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי... רק את הדברים ה"לא קלים"... לכן מאוד קשה לי לשבת ולדבר עם אמא שלי... כי כשיוצא מצב כזה היא מוצאת דרך להאשים אותי בהכל ו
 
ו/או להיות בהכחשה...

לכן אני מעדיפה לא לשבת ולדבר ולמנוע מעצמי את הדקירה בלב... יכול להיות שאני טועה!! ואני כן צריכה לשבת ולנסות שוב... אבל קשה לי. תודה רבה על תגובתך! שבוע טוב ובשורות טובות
 
דקירה בלב...

מכירה את הסיטואציה. אצלי זה גם היה די דומה. הבעיה היא (לדעתי) שהדקירה בלב נשארת כך או כך. כשפונים לקבל עזרה ולא נענים- יש דקירה בלב. כשרוצים לקבל עזרה אבל מעדיפים לא- גם יש דקירה בלב. איפה יותר כואב? מה יותר מאכזב?
 
למעלה