שלום לכולכן! בחודשים האחרונים אני

[valeta]

שלום לכולכן! בחודשים האחרונים אני

מסתפקת בקריאה פסיבית בפורום, כיוון שאין לי מה לתרום בנושא לידות הבית, אם כי לבי כל כך אתכן... (אולי אתן זוכרות אותי? הייתי מתייעצת אתכן בנושא הלידה). בכל אופן יש לי שאלה אליכן מתוך סקרנות, ומתוך תחושת בטן שזה הפורום הנכון לשאול. האם יש לכן קבלה של הגוף שלכן, שעבר כמובן שינויים ותהפוכות בהריון/ות ובלידה/ות? אני שואלת כי אני מוצאת את עצמי ממש לא מתעסקת עם גופי. יש לי כמה ק"ג עודפים, אבל אני ממש לא בלחץ להוריד אותם, יש לי את הפס החום, פיגמנטציה, שינויים בשדיים, ורידים, סימני מתיחה... וכל זה לא מעסיק אותי בכלל. להיפך - אני מרגישה נשית, מרגישה שעברתי חוויה כ"כ מטלטלת, שהיא הותירה לי סימנים בגוף, סימנים שאני מקבלת באהבה אמיתית. הרי אחרי הכל הפיצקי שלי "אחראי" לזה, וזה כמו מתנה שנחרטה לי בגוף. האם גם אצלכן זה ככה? אני קוראת בפורומים של הריון ולידה על כ"כ הרבה תסכולים שקשורים בגוף. נשים מפחדות נורא מהשינויים, מההשמנה, כמעט שלא מצאתי קבלה ואהדה כלפי הגוף שמשתנה. חשבתי שאולי בגלל שאתן מאוד מחוברות לגוף ולעצמכן, אז אולי גם בעניין הזה?

 

[אם פי 3]

../images/Emo45.gif

 

[אשכר ש]

בטח זוכרת ../images/Emo13.gif

מה שלומך? אני יכולה להעיד רק על עצמי שסה"כ היה לי די מזל... בהריון עצמו העלתי 9 קילו כך שלא נשאר לי יותר מדי מה להוריד אחרי הלידה, להפך, נראה לי שבגלל שדי שמרתי על עצמי במהלך ההריון חזרתי להיות יותר רזה אחריו. יש לציין שאני לא רזה מטבעי, כלומר זה לא שחזרתי להיות שחיפה. מה שכן, הבטן בהחלט בעלת נוכחות מכובדת וזה מתחיל עכשיו כבר להציק לי (7 חודשים אחרי הלידה) ואני כן רוצה לנסות להוריד אותה. אין ספק שהשדיים השתנו, פחות "מעוצבים" ואכן אני מקבלת את זה באהבה- הם מזינים את התינוק שלי

. כשתסתיים תקופת ההנקה (אין לי מושג מתי), אשדרג אותו בחזיות שוות. מקווה שקלעתי לכוונתך

.

 

[אם פי 3]

את? בהחלט רזה. גם היום.

 

[אשכר ש]

../images/Emo9.gif תודה רבה, כייף לקרוא ../images/Emo13.gif

 

[debby12]

או - שלום לך ../images/Emo24.gif

בטח שזוכרים אותך. אפילו מתגעגעים

אני חושבת שהתשובה שלי תהיה מין "באמצע" שכזו. יש לי למשל חברה שאוהבת את המשפט: "אני נושאת עלי בגאווה את סימני האימהות" (ע"ע סימני מתיחה, שינויים בשדיים וכו'). אני מוצאת דווקא שאני *לא* מתחברת למשפט הזה, כי אני לא מרגישה שזו גאווה מיוחדת להיות אמא. השינויים אצלי אינם עצומים - הייתי רזה לפני וחזרתי להיות רזה אחרי. ככה שלפחות כשאני לבושה לא רואים הבדל (החזיה מחזיקה... והסימנים על הבטן מכוסים בחולצה). אבל בהחלט יש שינויים שאני רואה כשאני לא לבושה. יש לי כרגע השלמה מלאה איתם, אבל זה לא אומר שהם סוף פסוק מבחינתי. כך למשל, אני מתכוונת לחזור לחדר כושר ועיצוב/חיטוב ברגע שאסיים להניק (כרגע אין לי זמן לזה גם ככה עובדת המון שעות) וגם לא פוסלת "עזרה קוסמטית אחרת בעתיד (ממש לא סכין מנתחים - זה לא הכיוון שלי. אבל משהו כמו LPG - בהחלט ובודאי) אז אני חושבת שאני באמצע הסקאלה איפשהו. אין לי שום תסכול או באסה (למען האמת אני גאה בגוף שלי שעמד לדעתי לא רע בפרץ של שני הריונות ולידות תוך שנתיים וקצת). מצד שני אני ריאלית לעובדה שחלו שינויים, אני לא "נושאת אותם בגאווה מיוחדת" ויש לי שאיפות עתידיות לשיפור המצב והחזרת עטרה ליושנה. וחוצמזה ספרי מה שלומך! ואיך הולך עם הגור הפרטי? האימהות דומה לאיך שדימיינת אותה? ותבואי לבקר יותר [דווקא לדעתי יש לך מה לתרום - לא חייבים ללדת בבית כדי לתרום. וגם, תחשבי על זה שאולי הגישה שלך יותר מיינסטרימית ולכן תהיה יותר קרובה להרבה מהמתעניינות פה]

 

[צימעס]

הלואי על כולן!

אני? קבלה מוחלטת? פחות או יותר. נדמה לי שזה כן תלוי אם אני מרגישה שהסביבה מה אני נמצאת ביקורתית או מקבלת... לשמחתי, בן זוגי והסביבה היומיומית שלי כאלה.

 

[עיגולית]

../images/Emo132.gif סוגייה מעניינת

נראה לי שדוקא עכשיו אחרי הלידה השניה, שהותירה בי הרבה יותר סימנים, דווקא אחריה אני יותר מקבלת את השינויים, יותר מהלידה הקודמת שכמעט ולא הותירה אחריה סימנים בולטים. יש לי יותר סבלנות לחכות שהגוף יחזור לעצמו, הבטן נראית אללא איסטור, מקומטת כזאת ורופסת, אבל איכשהוא אני סולחת לה, מעניין???

אני רוצה פה להלל ולקלס ולשבח את בן זוגי שמאוד עוזר לי, בחיי, כשאני כבר מתלוננת ומבטיחה לעצמי לחזור לחדר כושר (בחיים לא!), אז הוא מחבק ואוהב את הבטן הרופסת הזאת, וזה משמח אותי. אני חושבת שגם אני באמצע כמו דבי12 , לא כועסת ומלקה את עצמי, ולא מאוד מרוצה ממצבי. אני גם אוכלת טוב, אוכל מזין, מלא, בלי הרבה שטויות, וזה גם שומר עליי, הידיעה שמה שאני מכניסה לגוף שלי, הוא מזון בריא וטוב. אז דרך האמצע, הייתי רוצה להיות בקבלה מוחלטת, אבל לא.

 

[valeta]

שלומי בסדר גמור... אני עדיין מכורה

לפורום הזה למרות הלידה המאוד "בית חולימית" שלי (אגב - לידה שאני מאוד שלמה איתה, למרות הוואקום והחתך והזירוז, יש לי דווקא חוויה מאוד חיובית מבית החולים ואפילו כתבתי להם מכתב תודה). בכל אופן תודה על השיתוף בתחושות.

 

[debby12]

טוב לשמוע ../images/Emo45.gif

טוב לשמוע שאת עדיין מכורה להגיגי מקלדותינו וגם שהיתה לך חווית לידה טובה שאת שלמה איתה (באמת - לא בציניות). ועכשיו אני סקרנית לגבי משהו. אם וכאשר תהיי שוב בהריון - האם הרעיון של לידת בית/חוץ אשפוזית עדין קוסם לך? או שחווית הלידה שעברת דווקא שכנעה אותך ש"בית חולים" הוא המקום הנכון בשבילך?

 

[valeta]

אז ככה - קודם כל הלוואי שאצליח

להיכנס להריון בשנית (טיפולי פוריות). ולגבי הלידה - אני חושבת שאני אעדיף ללדת שוב בבית חולים. לי זה נתן הרגשת ביטחון גדולה, ולא חשתי שהאינטימיות שלי נפרצת. גם הצוות הרפואי התנהג בכבוד וברוגע וכל החלטה שהתקבלה שם היתה לגמרי על דעתי ומתוך הסכמה מפורשת שלי. אגב - דווקא הייתה לי הפתעה בנושא האפידורל. אני קיבלתי זירוז (הגעתי לבית החולים כ-15 שעות לאחר ירידת מים, ללא צירים, והחלטתי לקבל זירוז), וסבלתי 9 שעות של צירים קשים ביותר (אח"כ הבנתי שצירים של זירוז נוטים להיות קשים מהרגע הראשון, כי הם לא מתפתחים בהדרגה). המיילדות כ"כ עודדו אותי לתנועתיות, נשימות נכונות, להסתובב, לשבת על הכדור (להתקלח לא יכולתי כי הייתי מחוברת לעירוי). ממש לא דחפו לכיוון של אפידורל, ואפילו הייתה מיילדת אחת שאמרה לי שכמה שאצליח יותר בלי - כן ייטב. אחרי 9 שעות "נשברתי" (במרכאות כי אני לא רואה בכך כישלון). ביקשתי אפידורל, ובדיעבד זו הייתה האחת ההחלטות הכי טובות שלקחתי. הלידה נמשכה עוד 12 שעות נוספות (גם הזירור לא ממש ייצר צירים...) ובפירוש בזכות האפידורל היה לי הכוח להחזיק מעמד ולא לבקש ניתוח (ובאמת מצבי היה לא טוב - לא ישנתי 48 שעות, לא היו צירים אפקטיביים, העייפות הייתה קשה). האפידורל נתן לי כמה שעות של רוגע, גם נפשי. ושוב - זו הייתה ההחלטה שלי. כך גם לגבי הוואקום - אני זו שביקשתי. המיילדת עשתה הכל כדי שלא אגיע לוואקום וחתך. ניסינו המון תנוחות, היא הייתה מקסימה ומעודדת. עמעמנו את האורות, אף אחד לא נכנס לשם חוץ מבעלי. דיברנו, אפילו צחקנו. העניין הוא שאחרי 48 שעות ללא שינה, ומצג פנים של פיצקי, לא היה לי הכוח יותר. בכיתי נורא וביקשתי שיסיימו את זה. כאב לי נורא בצירי הלחץ ואחרי שעתיים של לחיצות כשל כוחי (למרות שהמיילדת כל הזמן ניסתה לעודד ואמרה לי שאוטוטו זה קורה וכל מה שחסר זו לחיצה אחת גדולה). אני ביקשתי וואקום, ותוך דקות ספורות הגיע הרופא, שגם הוא היה נחמד וחיובי. למה אני מספרת את כל זה? כי אובייקטיבית זו הייתה לידה קשה, ארוכה, מתישה שכמעט הסתיימה בניתוח קיסרי, ובפועל - אני הייתי אחראית להחלטות שהתקבלו שם. הדבר היחיד שהפריע לי באמת - זה לשמוע לידות של נשים אחרות. הרגשתי שזה נורא פוגם באינטימיות שלהן, וזה גם הלחיץ אותי. היה לי קשה עם הצעקות, זה כיווץ אותי. היום אני יודעת שהצעקות דווקא עוזרות, אבל בשעות שקדמו ללידה חשתי בעיקר פחד לנוכח מה ששמעתי. זו הבעיה מבחינתי. ועוד דבר אחרון - לאחר הלידה שהיתי 4 ימים במלונית. בשבילי זו הייתה חוויה מאוד חשובה. נהניתי מהחדר היפה, מכך שלא הייתי צריכה לדאוג לכלום (ארוחות, ניקיון), והרגשתי שאני מתמסרת כולי לפיצקי, לומדת אותו (הוא היה איתנו בביות מלא). הייתי מוכנה להישאר עוד שבוע... (אני בכלל חובבת בתי מלון ופינוקים). כך שמבחינתי דווקא ההישארות בבית הייתה כרוכה בחוסר מנוחה (אני לא אוהבת שמבולגן ומלוכלך, ובמלונית לא היה איכפת לי מכל זה). אז זהו. ובבכל זאת - הגישה כאן בפורום, גם אם אני לא הולכת אחריה עד הסוף מאוד מתאימה לי. גישה שמאמינה בגוף, שנותנת מקום מרכזי לאישה היולדת ולחווית הלידה, ויש הרבה "טיפים" שאפשר להיעזר בהם, גם אם יולדים בבית החולים. אוף... כמה כתבתי...

 

[debby12]

מאחלת לך שתצליחי ../images/Emo45.gif

ומכירה את זה מקרוב (בתור אמצעי מניעה מהלך בפני עצמי....)