שלום לכולכן
עברו ארבעה חודשים ו14 ימים מאז ההפלה,הלידה, אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה. מצד אחד זו היתה הפלה כי העובר יצא ללא רוח חיים. מצד שני זו היתה לידה כי עברתי צירים אפידורל וכל הנלווה... ועדיין ... סליחה על הפתיחה המבולבלת כדאי שאתחיל שוב! אז ככה, בשבוע 12 גילינו שנדבקתי בחידק "החביב" CMV רק שלא היה ברור מתי בדיוק התרחשה ההדבקות כי לא היו לי את התסמינים הנלווים (חום הצטננות וכו´ כמו שפעת פחות או יותר). אחרי שלושה רופאים והרבה דמעות וויכוחים החלטתי שאני ממשיכה עם ההריון. בעלי לא כל כך הסכים אבל תמך בי לאורך כל הדרך ובכל הרגעים הקשים. בגלל שזה היה ההריון הראשון שלי הרגשתי שאני צריכה להילחם עליו כי כל מי שהיה סביבי וויתר מראש ואני רציתי לדעת גם את הצד הטוב של ההריון, להנות מההרגשה של חיים בתוכי. אז החלטנו לחכות עד למיי השפיר. התחלנו במעקב בתל השומר ובאולטראסאונד הראשון הלחנו ל"מומחה" בתחום. העובר נראה לו תקין לחלוטין בלי פגיעות במקומות החביבים על החיידק. כאן מגיע האבל הגדול, היה לו קשה להחליט אם מדובר בבת או בן ורופא נוסף שנכנס לחדר במקרא אמר שלדעתו זה בן עם היפוספדיאס קל (זה אומר שהחור של הצ´ופצ´יק שלו לא נמצא במקום אז הוא קצת קטן מהממוצע וקצת עקום). אז שוב פעם הופננו ל"מומחה". בסקירה הבאה המומחה היה נוכח והסביר במה מדובר ואמר שאם זה אכן כך הבעיה יכולה להיפטר בניתוח פלסטי קל ללא כל סיבוכים מאוחרים. המשכנו במעקב וכל סקירה נוספת נראה שהמצב מתבהר ואכן מדובר הפגיעה קלה בצופציק. וכאן שוב פעם אבל גדול, במיי השפיר גילו תסמונת טרנר, שזה אומר שיש לנו בת !!! מה בת? רגע רק התחלתי להתרגל לרעיון שיש לי בן קטן וחמוד וגם שם כבר היה לי למרות שבאותו זמן זה לא היה במודע, ועכשיו אומרים לי שזה בת והיא תהיה עקרה ואולי נראת קצת אחרת ואוליי עם פיגור קל... איך בת אבל יש לה/לו איבר מין זיכרי, לפחות זה מה שרואים באולטראסאונד. בתחילת שבוע 25 אחרי ש...אני לא מצליחה ליכתוב את זה אפילו, הדמעות חונקות אותי. עברו יומיים עד שהתחילו הצירים ובשבת בלילה בשעה חצות ועשרים הבאתי לאוויר העולם ילד שלא ינשום לעולם ואני זו שהרגה אותו והאשמה לא עוזבת אותי לרגע. סליחה על המיכתב הארוך והמייגע והלא כל כך מובן. חשבתי שאני כבר במצב יותר טוב אבל כנראה שזה רק אורב לי בפינה ומחכה לכל הזדמנות לצאת החוצה. סליחה אני אמשיך שוב מתישהו. סליחה
עברו ארבעה חודשים ו14 ימים מאז ההפלה,הלידה, אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה. מצד אחד זו היתה הפלה כי העובר יצא ללא רוח חיים. מצד שני זו היתה לידה כי עברתי צירים אפידורל וכל הנלווה... ועדיין ... סליחה על הפתיחה המבולבלת כדאי שאתחיל שוב! אז ככה, בשבוע 12 גילינו שנדבקתי בחידק "החביב" CMV רק שלא היה ברור מתי בדיוק התרחשה ההדבקות כי לא היו לי את התסמינים הנלווים (חום הצטננות וכו´ כמו שפעת פחות או יותר). אחרי שלושה רופאים והרבה דמעות וויכוחים החלטתי שאני ממשיכה עם ההריון. בעלי לא כל כך הסכים אבל תמך בי לאורך כל הדרך ובכל הרגעים הקשים. בגלל שזה היה ההריון הראשון שלי הרגשתי שאני צריכה להילחם עליו כי כל מי שהיה סביבי וויתר מראש ואני רציתי לדעת גם את הצד הטוב של ההריון, להנות מההרגשה של חיים בתוכי. אז החלטנו לחכות עד למיי השפיר. התחלנו במעקב בתל השומר ובאולטראסאונד הראשון הלחנו ל"מומחה" בתחום. העובר נראה לו תקין לחלוטין בלי פגיעות במקומות החביבים על החיידק. כאן מגיע האבל הגדול, היה לו קשה להחליט אם מדובר בבת או בן ורופא נוסף שנכנס לחדר במקרא אמר שלדעתו זה בן עם היפוספדיאס קל (זה אומר שהחור של הצ´ופצ´יק שלו לא נמצא במקום אז הוא קצת קטן מהממוצע וקצת עקום). אז שוב פעם הופננו ל"מומחה". בסקירה הבאה המומחה היה נוכח והסביר במה מדובר ואמר שאם זה אכן כך הבעיה יכולה להיפטר בניתוח פלסטי קל ללא כל סיבוכים מאוחרים. המשכנו במעקב וכל סקירה נוספת נראה שהמצב מתבהר ואכן מדובר הפגיעה קלה בצופציק. וכאן שוב פעם אבל גדול, במיי השפיר גילו תסמונת טרנר, שזה אומר שיש לנו בת !!! מה בת? רגע רק התחלתי להתרגל לרעיון שיש לי בן קטן וחמוד וגם שם כבר היה לי למרות שבאותו זמן זה לא היה במודע, ועכשיו אומרים לי שזה בת והיא תהיה עקרה ואולי נראת קצת אחרת ואוליי עם פיגור קל... איך בת אבל יש לה/לו איבר מין זיכרי, לפחות זה מה שרואים באולטראסאונד. בתחילת שבוע 25 אחרי ש...אני לא מצליחה ליכתוב את זה אפילו, הדמעות חונקות אותי. עברו יומיים עד שהתחילו הצירים ובשבת בלילה בשעה חצות ועשרים הבאתי לאוויר העולם ילד שלא ינשום לעולם ואני זו שהרגה אותו והאשמה לא עוזבת אותי לרגע. סליחה על המיכתב הארוך והמייגע והלא כל כך מובן. חשבתי שאני כבר במצב יותר טוב אבל כנראה שזה רק אורב לי בפינה ומחכה לכל הזדמנות לצאת החוצה. סליחה אני אמשיך שוב מתישהו. סליחה
