לאחר קריאה
אני מבינה את שאלתך קצת אחרת.
זה לא שרצינו רק אימוץ. זה לא שרצינו במיוחד אימוץ. עבורנו, אימוץ פשוט היה דרך ככל דרך אחרת. שנינו לא מייחסים חשיבות גדולה לביולוגיה, גנטיקה ושאר המיתולוגיות באחרות של העולם המודרני (לביולוגיה וגנטיקה יש חשיבות גדולה בעיני, רק לא בצורה בה היא נתפסת בקשר לתוספת ילדים למשפחה).
זאת בנוסף לכך שלא רצינו ילדים בתקופות שמקובל בישראל לרצות ילדים, ושתוכניותינו כללו נדידה בעולם בעקבות העולם האקדמי, הוביל לכך שהמחשבה הפרקטית על ילדים הגיעה בשלה שכבר הגוף אינו מזדרז לשתף פעולה עם הבאת ילדים ביולוגים לעולם.
יצא שברגע שהחלטנו שהגיע הזמן לילדים, התחלנו גם לברר על אימוץ (איננו מתגוררים בישראל, והיה ברור לנו שהפרוצדורות שונות ועלולות לקחת זמן רב אף יותר מן המקובל אם לא נתכונן מראש).
מכיון שלא הזדרזנו עם ילדים מצד אחד, אך מן הצד השני סרבתי לשחק את המשחק ולתת הסברים כלשיהם כשעדין התגוררנו בישראל, רוב האנשים הניחו שיש לנו בעיה פיזית להרות. חוץ ממשפחתו של אוריאל, שהניחו שאני סוציומטית שאינה רוצה ילדים. כאשר סיפרנו על האימוץ המתקרב (הגענו במיוחד לחופשה בישראל, כדי שזה לא יפול בהפתעה, למרות שהיה ברור שעוד יקח זמן רב לתהליכים), הועלתה התהיה מדוע אני מונעת מאוריאל צאצא גנטי משלו. שוין. אז היא עלתה. בשלב הזה של תהליך האימוץ הייתי מעוניינת שכל הבעיות תצופנה, כדי שהמשפחה המורחבת תתרגל לרעיון ותקבל את הילד/ה העתידי/ת בברכה.
גישה זו הוכיחה את עצמה, מכיוון שכאשר זיו הצטרפה למשפחה, היא זכתה לאהבה ללא גבולות.
יש הרבה סיבות מדוע אנשים פונים לאימוץ. אם אתם שלמים עם הסיבות שלכם, אל תתנו לסביבה להכתיב עבורכם את דרככם. מעבר לעובדה שאין זה עניינם, גם לרוב (אך, לצערנו, לא תמיד, אז גם זה צריך להלקח בחשבון) יתברר שבזמן אמת, מול ילד בשר ודם, כל השגותיהן תעלמנה.