שלום לכולם (וואו כמה זמן לא כתבתי)
זוכרים אותי? אני מאוד מקווה. רק תדעו לכם שאני קורא את הפורום פחות או יותר מדי שבוע, ושלא הלכתי לאיבוד... יאללה, כמה עברתי מאז הפעם האחרונה שממש כתבתי, אי אפשר להכניס את זה אפילו ל-100 הודעות... אבל בכל זאת (זהירות, זאת הודעה ממש-ממש-ממש ארוכה....) - אני בן 18 וחצי וגיי, לומד באונ´. שותף שלי למעונות בן 23. ברגע של חוסר-שפיות גיליתי לשותף שלי שאני אוהב אותו, והסתבר לי שהוא B. [זה היה אם שכחתם...] - התאהבתי בשותף שלי לחדר (ואני עדיין מאוהב...) ומערכת היחסים בינינו ידעה עליות ומורדות... והרבה סקס... (בטוח). - הסקס הראשון שלי גרם לי להקיא. לא שלא נהניתי. נהניתי מאוד. אבל אחרי ההנאה באו הפחדים... הפחד למות ממחלה... הפחד מעצמי... כאבים פסיכוסומטיים למיניהם.... אלוהים ישמור. - במגעים המיניים שבאו אחרי זה, נרגעתי. הייתי מאוהב. הייתי בשמיים. רציתי למות מרוב אושר. - עד שהוא הטיל את הפצצה: מה לעשות, הוא לא מאוהב בי. נחמד לו איתי, נעים לו איתי, הוא לא רוצה לפגוע בי, אבל זה הכל. אין לו את הרגש הזה שלא עוצר - הרגש שבי היה. נכנסתי לדכאון. דיכאון שנמשך שבוע. - והדכאון נמשך עד שהסכמנו על מערכת היחסים בינינו. נחמד לנו ביחד, וזהו. אנחנו חברים, לא BOYFRIENDS. אין זוגיות, חייבים להשלים אם זה. סקס - יש. כי לשנינו יש צרכים. אני ממשיך לאהוב אותו, למרות הכל. מנסה להשלים אם חוסר אהבתו. - יום אחד, בבוקר, אני מוצא על השולחן שלו פתקים שהוא תלש ממודעות להשכרת-דירות. "הוא רוצה לעזוב אותי..." אני חושב, נכנס לדיכאון עמוק. ממש אבל. בוכה בלי לשלוט בעצמי. לא יכול לאכול. פתאום אני מרגיש את עצמי כ"כ חלש. כשהוא חוזר בערב, אני שואל אותו - למה אתה רוצה לעזוב אותי? ומה הוא עונה? "מה? מה פתאום!" - סתם פתקים שהוא תלש בשביל ידיד שלו. זה הכל. אני לא מאמין שאני כזה אדיוט. כמעט הרגתי את עצמי (נפשית) לחינם. - בשבועיים שאח"כ אני מאבד תיאבון. התופעה התחילה קודם, אבל פתאום היא מתגברת. אין לי תיאבון לכלום. אוכל ביום בקושי. בערב - מקיא כל מה שאני אוכל. הולך לשון על קיבה ריקה. והוא, לא מבין מה קורה לי, לא רוצה כבר מין: "אתה חולה, אתה צריך ללכת להבדק". "זה פסיכוסומטי" אני אומר לו. וכל פעם מחדש כשאני מקיא, אני לא מבין - מה גורם לי להקיא? למה פתאום אין לי תיאבון? אני מתחיל להוריד במשקל (וגם ככה אני רזה). - לאט לאט אני מצליח לבודד את הגורם. כל פעם שאני חושב על סקס כשהוא בחדר, המחשבה גורמת לי לרצות להקיא. למה לעזאזל? הסקס איתו הרי כ"כ טוב, אני מרגיש כ"כ שלם, הכל כ"כ במקום! למה? ערב אחד, הוא שוכב במיטה על הגב וקורא. אני רק אכלתי א. ערב. אני מסתכל לו על הישבן. בחילה. אני רץ להקיא בשירותים. כשאני חוזר, אני מבין - אני לא מצליח להתמודד עם עצמי. ההקאות זה ניסיון לברוח מהתמודדות עם עצמי, עם העובדה שאני הומו. היות שהשותף הוא הדבר היחיד שמזכיר לי את זה, כמובן שהמחשבות עליו הן שמעוררות את התגובה. - אני מדבר איתו על זה. מצליח לשכנע אותו לשכב איתי, למרות שהקאתי. הוא בהתחלה לא כ"כ רוצה, אח"כ הוא רואה שזה עושה לי טוב, והוא ממשיך. אני נלחם בעצמי, נרגע, נכנס לגן-עדן. אני גומר. ההקאות פוסקות באורח פלא. - בשבוע שאחרי, אנחנו עושים את זה כמעט כל יום. ההרגשה נפלאה. - בינתיים אני מבין, שמלכתחילה האהבה הזו בלתי-אפשרית, כאהבה-זוגית. אני הרי כ"כ חלש נפשית לעומתו, זו לא אהבה בין שווים, אלה בין תומך לנתמך. זה מאפשר לי להשלים עם המצב טוב יותר. - ועכשיו, אני שואל את עצמי מה אני אעשה בלעדיו? עוד מעט מתקרבת חופשת הסמסמטר ואני לא אראה אותו כמעט. איך אני אחזיק מעמד. ואז אני מבין - יכול להיות שזה יעשה לי דווקא טוב. כשהוא נמצא בסביבה, אני בהיי. חייב למשוך תשומת לב בכל מחיר. חייב לדבר איתו. חייב ללכת איתו לתחנת אוטובוס. חייב להשחיל נשיקה. והוא מקבל את זה, מחייך, אבל זה לא בא ממנו. נחמד לו ונעים לו (והוא סובל אותי???) וזה הכל. כשאני לא איתו, הכל פתאום נרגע, אני יכול לחשוב צלול. אני רואה דברים בבהירות. כמה כבר אפשר להיות בהיי? - בהתחלה חשבתי שכשהוא לא יהיה בסביבה (הוא רוצה לעבור מעונות שנה הבאה) לא תשאר לי סיבה לחיות. עכשיו אני מבין שזה לא נכון. הקשר הזה עשה לי הרבה טוב, לימד אותי הרבה דברים על עצמי, אבל כמו כל דבר טוב גם הוא יגמר בסוף, אולי כדי לפנות מקום למשהו חדש, ואולי אפילו - עם זוגיות (וואו, איך שאני מת שיהיה לי חבר, והפעם BOYFRIEND של ממש). מקווה שזה לא מפריע לכם, לפעמים נמאס לי לדבר עם עצמי.
נצח.
זוכרים אותי? אני מאוד מקווה. רק תדעו לכם שאני קורא את הפורום פחות או יותר מדי שבוע, ושלא הלכתי לאיבוד... יאללה, כמה עברתי מאז הפעם האחרונה שממש כתבתי, אי אפשר להכניס את זה אפילו ל-100 הודעות... אבל בכל זאת (זהירות, זאת הודעה ממש-ממש-ממש ארוכה....) - אני בן 18 וחצי וגיי, לומד באונ´. שותף שלי למעונות בן 23. ברגע של חוסר-שפיות גיליתי לשותף שלי שאני אוהב אותו, והסתבר לי שהוא B. [זה היה אם שכחתם...] - התאהבתי בשותף שלי לחדר (ואני עדיין מאוהב...) ומערכת היחסים בינינו ידעה עליות ומורדות... והרבה סקס... (בטוח). - הסקס הראשון שלי גרם לי להקיא. לא שלא נהניתי. נהניתי מאוד. אבל אחרי ההנאה באו הפחדים... הפחד למות ממחלה... הפחד מעצמי... כאבים פסיכוסומטיים למיניהם.... אלוהים ישמור. - במגעים המיניים שבאו אחרי זה, נרגעתי. הייתי מאוהב. הייתי בשמיים. רציתי למות מרוב אושר. - עד שהוא הטיל את הפצצה: מה לעשות, הוא לא מאוהב בי. נחמד לו איתי, נעים לו איתי, הוא לא רוצה לפגוע בי, אבל זה הכל. אין לו את הרגש הזה שלא עוצר - הרגש שבי היה. נכנסתי לדכאון. דיכאון שנמשך שבוע. - והדכאון נמשך עד שהסכמנו על מערכת היחסים בינינו. נחמד לנו ביחד, וזהו. אנחנו חברים, לא BOYFRIENDS. אין זוגיות, חייבים להשלים אם זה. סקס - יש. כי לשנינו יש צרכים. אני ממשיך לאהוב אותו, למרות הכל. מנסה להשלים אם חוסר אהבתו. - יום אחד, בבוקר, אני מוצא על השולחן שלו פתקים שהוא תלש ממודעות להשכרת-דירות. "הוא רוצה לעזוב אותי..." אני חושב, נכנס לדיכאון עמוק. ממש אבל. בוכה בלי לשלוט בעצמי. לא יכול לאכול. פתאום אני מרגיש את עצמי כ"כ חלש. כשהוא חוזר בערב, אני שואל אותו - למה אתה רוצה לעזוב אותי? ומה הוא עונה? "מה? מה פתאום!" - סתם פתקים שהוא תלש בשביל ידיד שלו. זה הכל. אני לא מאמין שאני כזה אדיוט. כמעט הרגתי את עצמי (נפשית) לחינם. - בשבועיים שאח"כ אני מאבד תיאבון. התופעה התחילה קודם, אבל פתאום היא מתגברת. אין לי תיאבון לכלום. אוכל ביום בקושי. בערב - מקיא כל מה שאני אוכל. הולך לשון על קיבה ריקה. והוא, לא מבין מה קורה לי, לא רוצה כבר מין: "אתה חולה, אתה צריך ללכת להבדק". "זה פסיכוסומטי" אני אומר לו. וכל פעם מחדש כשאני מקיא, אני לא מבין - מה גורם לי להקיא? למה פתאום אין לי תיאבון? אני מתחיל להוריד במשקל (וגם ככה אני רזה). - לאט לאט אני מצליח לבודד את הגורם. כל פעם שאני חושב על סקס כשהוא בחדר, המחשבה גורמת לי לרצות להקיא. למה לעזאזל? הסקס איתו הרי כ"כ טוב, אני מרגיש כ"כ שלם, הכל כ"כ במקום! למה? ערב אחד, הוא שוכב במיטה על הגב וקורא. אני רק אכלתי א. ערב. אני מסתכל לו על הישבן. בחילה. אני רץ להקיא בשירותים. כשאני חוזר, אני מבין - אני לא מצליח להתמודד עם עצמי. ההקאות זה ניסיון לברוח מהתמודדות עם עצמי, עם העובדה שאני הומו. היות שהשותף הוא הדבר היחיד שמזכיר לי את זה, כמובן שהמחשבות עליו הן שמעוררות את התגובה. - אני מדבר איתו על זה. מצליח לשכנע אותו לשכב איתי, למרות שהקאתי. הוא בהתחלה לא כ"כ רוצה, אח"כ הוא רואה שזה עושה לי טוב, והוא ממשיך. אני נלחם בעצמי, נרגע, נכנס לגן-עדן. אני גומר. ההקאות פוסקות באורח פלא. - בשבוע שאחרי, אנחנו עושים את זה כמעט כל יום. ההרגשה נפלאה. - בינתיים אני מבין, שמלכתחילה האהבה הזו בלתי-אפשרית, כאהבה-זוגית. אני הרי כ"כ חלש נפשית לעומתו, זו לא אהבה בין שווים, אלה בין תומך לנתמך. זה מאפשר לי להשלים עם המצב טוב יותר. - ועכשיו, אני שואל את עצמי מה אני אעשה בלעדיו? עוד מעט מתקרבת חופשת הסמסמטר ואני לא אראה אותו כמעט. איך אני אחזיק מעמד. ואז אני מבין - יכול להיות שזה יעשה לי דווקא טוב. כשהוא נמצא בסביבה, אני בהיי. חייב למשוך תשומת לב בכל מחיר. חייב לדבר איתו. חייב ללכת איתו לתחנת אוטובוס. חייב להשחיל נשיקה. והוא מקבל את זה, מחייך, אבל זה לא בא ממנו. נחמד לו ונעים לו (והוא סובל אותי???) וזה הכל. כשאני לא איתו, הכל פתאום נרגע, אני יכול לחשוב צלול. אני רואה דברים בבהירות. כמה כבר אפשר להיות בהיי? - בהתחלה חשבתי שכשהוא לא יהיה בסביבה (הוא רוצה לעבור מעונות שנה הבאה) לא תשאר לי סיבה לחיות. עכשיו אני מבין שזה לא נכון. הקשר הזה עשה לי הרבה טוב, לימד אותי הרבה דברים על עצמי, אבל כמו כל דבר טוב גם הוא יגמר בסוף, אולי כדי לפנות מקום למשהו חדש, ואולי אפילו - עם זוגיות (וואו, איך שאני מת שיהיה לי חבר, והפעם BOYFRIEND של ממש). מקווה שזה לא מפריע לכם, לפעמים נמאס לי לדבר עם עצמי.
