שלום לכולם וסליחה מראש על פיזור או אורך ההודעה...

[yeshpitaron]

שלום לכולם וסליחה מראש על פיזור או אורך ההודעה...

עכשיו תורי למשהו אישי

ראשית רוצה לשתף שההודעה של "בעלה של אישתי " השפיעה עלי מאוד. ברור לי שיש הורים לא ראויים ברמות שונות וכן גם כלות אבל המחשבה של הורה אוהב ומכיל שגידל והזיע והשקיע בגידול ילדו ובשם "אהבה" של זיקוקי דינור טריים וצעירים ("אשתי יפה וחכמה ושכח לכתוב ילדותית שמחליטה עבורי בלי שום רגש ואמפטיה לצד שלי...) מגיעים להחלטה של ניתוק קשר ולו בשל דעה כזו או אחרת מנוגדת לשלהם, היא מחרידה בעיני. אני מבוהלת מהמחשבה שיום אחד יקרה גם לי. יום אחד הבן שלי ואשתו עם או בלי מילים יתרחקו עד שייעלמו כליל וירחיקו גם את ילדיהם.

אין לי יקר יותר מילדי, גם אני עברתי חיים לא קלים בחיי רווקותי ובנישואיי ואולי לכן נשבעתי שאעשה הכל לא לכבות את המתגים שעשו לי אור חיים כולל להיות זהירה ולא להתערב בחיי הזוגיות שלהם גם אם דברים לא יראו ברוח שאני אוהבת. כל עוד אין דברים חריגים.

וזה מביא אותי לדבר הבא, השני:
כן יש דברים חריגים. גם בזוגיות שלהם וגם איתי. לא התערבתי ולא מתכוונת להתערב... אבל מרגיש לי לא טוב וכאן אשמח לדעה או עצה:
בזוגיות שלהם לא אתערב גם אם הבן שלי לא נראה (ולא מדאגה אלא עובדות שאני רואה) כמעט קורס. יש דברים שם לא טובים שאני יודעת עליהם אבל בעיה שלו ושלה. שיתמודד. כל עוד לא מערבים אותי אני בצד (ברור שכואבת ככל אימא אבל לא מערבים לא מתערבת. הם מספיק גדולים...) לגבי מה שקשור אלי אני כן רוצה לדעת מה לעשות כי קשה לי עם זה. רוצה להגיד מפורשות אבל פוחדת מתגובה לא ראויה וסכסוך לבלוע אני כבר לא רוצה כי זה פוגע לי בבריאות וגורם לי מורת רוח.

כל חיי חלמתי שכלתי תהיה מעין חברה אם לא כמו בת או לפחות בת משפחה עם יחסי כבוד הדדיים. זה לא קרה. (עשיתי הכל. התחנפתי, כיבדתי, ביקשתי, קניתי ועשיתי לה מחוות אין סופיות שפעם הבן שלי פלט שאני סבתא קולית שהנכדים אוהבים ועושה יותר מהצד שלה כי להם פחות אכפת) מיום ליום יש הוכחות עובדתיות שהמרחק הולך וגדל והניתוק איטי וחכם. לפני ימים כתבתי כאן שהיא מתחמקת מביקוריי. חודשים רבים לא מצליחה לבוא אליהם גם שאני מתגעגעת לנכדיי. גם הצהרה של אבוא לחצי שעה שעה (ואני עומדת בזה) לא עוזרת. הביקורים הפכו למאולצים. תחילה הגיעו פעם באמצע שבוע ופעם בשבת. אחר כך בשבת ונשארו עד חצות והשעות משבוע לשבוע ירדו. עכשיו הם מגיעים באיחור (מוזמנים לקידוש) אוכלים, הולכים. הנכדים מקטרים שרוצים להישאר והם מושכים אותם. הבן שלי מניח ראש על הספה או על שמיכה שאני פורסת על השטיח היא מיד מזהירה שאם הוא מניח ראש מיד ילכו והוא פולט "אני הרוג מעייפות" וקם. אני עם פלסטר. הנכדים לא יכולים לזוז כי כל לכלוך קטן (יש לי בגדים שקניתי להחליף להם) גורם לה ללכת באיפולס. אני תחת זכוכית מגדלת על כל פעולה. אמת? נגמרה לי הסבלנות.

היא אומרת "לא מוכנה שהילדים יקשרו לסבתות. לא רוצים שהסבתות יביאו מהגן את הנכדים? הייתי בהלם ונתתי דוגמאות ואמרתי שזה לא מקובל ונכדים שמחים אבל גיליתי שהצד שלה תוקע יתד שמה. יום יום אחותה הרווקה שם והוריה יום כן ויום לא. גיליתי שאימה כן מביאה את הנכדים מהגן. לא אלאה בעוד דוגמאות אלא אכתוב דבר אחרון, הם קנו בית צמוד מאוד להוריה. בקרוב יעברו אליו. מרחק רבע דקה. אולי שם המחק יעשה את מלאכתו עד הסוף והדף מבחינתה יהיה נקי...
כואב.
מה הייתם עושים חמיות או כלות שיכולות לייעץ?

 

[sweetdreams]

אני אגיד לך את האמת, אני לא חושבת שיש לך מה לעשות

תחילה, אני חושבת שחסר מאוד לשמוע את הסיפור גם מהצד שלהם. ברור שאת לא זו שיכולה להביא אותו, אבל עדיין, בלי הבנה של המוטיבים שמביאים להתנהגות הזו, קשה להציע לך על דרך פעולה שתביא לתוצאה שבה את מעוניינת.

ומעבר לכך, אני מאילו שחושבים ששם הפורום כאן הוא מטעה, ואין באמת דבר כזה ״חמותי ואני״. כל הנושאים כאן בעיניי הם נושאים של ״בן/בת זוגי ואני״. המשפחה המורחבת מן הסתם קיימת, אבל היא לא צד בתא המשפחתי שמכיל את הזוג הצעיר ואת ילדיהם. כל ההחלטות שלהם תלויות אך ורק בהם, ולא בגורמים מבחוץ. הן אולי מושפעות מהגורמים מבחוץ (ועל כן התחושה לעיתים שהבעיה היא החמות או הגיס או האח), אבל הן עדיין החלטות בלעדיות של בני הזוג.

ולכן, לצערי, לפי דעתי אין לך יותר מדי מה לעשות - פשוט מאוד כי זו לא ההחלטה שלך! ההתנהלות של בנך ובת זוגו היא לא משהו שאת שולטת בו. בדיוק, אגב, כמו שצריך להיות - הוא אדם בוגר, ולדעתי את לא אמורה לשלוט ולהתערב ביחסיו עם זוגתו.

ובכל זאת, הייתי רוצה לתת לך זווית אחרת לעניין, על מנת לשפר אולי את האופן שבו את מסכלת עליו:

אני למשל חושבת שלהגיע לארוחת ערב פעם בשבוע זו ממש לא ההגדרה שלי לנתק.
את מדברת על זה שפעם הם הגיעו פעמיים בשבוע, או שנשארו בכל ביקור שעות על גבי שעות, אבל את צריכה להבין שלהורים עם ילדים, והאמת שגם לזוגות צעירים בלי ילדים - זה פשוט *המון* זמן וחלק ניכר משעות הפנאי שלהם, ולא כולם הם כאלה ״משפחתיים״ ורוצים לבלות את *כל* זמנם הפנוי עם המשפחה המורחבת. יש כאלה שמעדיפים את הנחת בבילוי עם התא המשפחתי המצומצם, ופשוט לנוח. וזה בסדר גמור!!
אז יתכן וכלתך ובנך הם אנשים כאלה. ועדיין הם מקפידים לבוא אליך כל שבוע לארוחת ערב. ולכן אני חושבת שאת יכולה להעריך את זה, ולתת להם תחושה שהם מוזמנים ואת שמחה בביקורם, מבלי להתעכב על מה עוד הם היו יכולים לתת - יתכן בהחלט וזה באמת כל מה שביכולתם לתת!!

בהצלחה!!

 

[MOBY6]

מסכימה מאוד

רק חידדת לי את מה שכתבתי, שיש פער בין הפנטזיה שלה למציאות.
היא מתארת תחושה של קונספירציה של נתק איטי והדרגתי, ומול זה יש ביקורים עובדתיים של פעם בשבוע.
פעם בשבוע זה המון!

 

[yeshpitaron]

התנצלות על התגובה המאוחרת...

אני מודעת לכך שאני מספרת רק את הצד שלי והתחושות שלי ועל כן מבינה שהתגובות מתייחסות בהתאם ומנסה לקחת בפרופורציה הנכונה. לעתים מרגישה צורך סתם לשתף ולפרוק ולשמוע עוד דעה (גם לאזן חשיבה מרגש כלשהו).

בקשר לביקורים, הם מגיעים מרצונם ולא מעניינת אותי הסיבה, העיקר שאני זוכה לראות את נכדיי בזמן שהם מחליטים. מבחינתי, אם היו מאפשרים לי להרגיש נוח ל"קפוץ" לשעה כשאני מתגעגעת ולא היו מגיעים לביקורים קבועים הייתי מסתפקת בכך. אני מכירה זוגות שמתייחסים באופנים שונים לעניין, כאלה שמגיעים בכל שבוע ויותר וכאלה שבקושי מתראים, לא פעם שמעתי במו אזניי כלות ממקום העבודה שמתלוננות על החמיות שלא מוכנות לשמור, לארח ועסוקות יותר מידי בחייהן. אציין שגם לי לא תמיד נוח לקבלם ויש לי חיים מלאים אבל משום שאני אימא, סבתא וגם רצונותיי מובלים בהתאם ליכולותיהם וחשקיהם, דלתי תמיד פתוחה.
תודה על העצות

 

[sweetdreams]

קראתי את כל התגובות שלך בשירשור

ואני רואה שאת חוזרת על כך שמבחינתך היית מוותרת על הביקורים שלהם אצלך אם היו מאפשרים לך לקפוץ לראות את הנכדים כשאת מתגעגעת אליהם. מהאמירה הזאת נובעים מספר דברים:

א. תדירות המפגשים היא לא מה שמפריע לך. את הרי מוכנה להמיר מפגש של שעה-שעתיים בשבוע אצלך במפגש של שעה אצלם.

ב. העניין שלך הוא שיהיה קשר עם הנכדים, ונראה שפחות מפריע לך הנתק האפשרי מבנך ומכלתך.

ג. את פחות מעוניינת לארח אותם בזמנים קבועים שנוחים להם, והיית מעדיפה לקפוץ אליהם (או לאסוף מהגן) בזמנים אקראיים שנוחים לך.

אז על זה יש לי להגיד כמה דברים:
מהבנתי מהדברים, בסיס המחלוקת הוא שאת מבקשת מערכת יחסים יותר פתוחה, והם מעדיפים שגרה. או במילים אחרות, את מבקשת שמערכת היחסים הזאת תתנהל על פי החליל שלך, ואת מתקוממת על כך שהיא מתנהלת על פי החליל שלהם. אבל צר לי להגיד לך שאת טועה פה, וזהו בדיוק החליל שהמערכת הזאת אמורה להתנהל לפיו. כי הם ההורים כאן, הם מנסים לחנך את הילדים וזמנם יותר מוגבל, ולכן מה שהם מעדיפים בסופו של דבר יקבע. ובנוסף, גם באופן פרטני יותר, הם אילו שמנסים ליצור סדר בחיים של כולם, ולבסס את המפגשים בין כל הצדדים למפגשים קבועים, בניגוד מוחלט למה שאת אומרת ולטענות הנתק שלך, בעוד שאת מעדיפה לפרק את המבנה הנ״ל בעיקר בשל תחושת כבוד ושלא ״קובעים״ עבורך.

חשוב שתביני -- הורים לילדים (והאמת שגם אנשים שהם לא הורים) מעריכים מאוד שיש להם שגרת יום, ואפילו שגרת שבוע. ולכן אני מציעה, ולטובתך באמת, שתרדי מהנושא הזה שיתנו לך לקבוע. ללהטט בין ילדים, עבודה, בית, ומה לא, זה עבודה קשה מספיק לזוג צעיר. הם לא צריכים ללהטט גם יחסים עם חמות שלא משנה מה יתנו לה, תרגיש שהיו יכולים לתת לה יותר (בנינו, אם המצב הזה בדיוק הפוך, ומה שאת מבקשת, היית מתלוננת על כך שהם לא באים לארוחות ערב קבועות, לא?). תביני שכרגע הם הצד היותר מוגבל, ושיותר קשה לו, ורוצה שגרה לצורך חינוך או תכנון או סתם בשביל שלוות הנפש של עצמם ושל כולם, ופשוט תוכירי תודה על כך שהם מקפידים להגיע אלייך, על אף שלא נראה מדברייך שאת ממש מעוניינת בנוכחותם, ושהם רק מפריעים לך.

לסיכום, יש הרבה צדדים טובים ביחסים שאת מתארת, בעוד שאת מקפידה להסתכל בעיקר על הרע -- אני מציעה מאוד שתנסי לאמץ גישה קצת שונה לאופן שבו את מסתכלת על הדברים. אני מאמינה שזה גם יפתור לך את בעיית הריחוק שאת חשה.

המון בהצלחה!

 

[yeshpitaron]

היי sweetdreams

אנסה לענות לפי הסדר שכתבת:
&nbsp
כשאני חוזרת על מילותיי, זה לרוב כדי לבנות משפט ברור ומובן שלא בטוח שיזכר תמיד את שכתבתי לעיל (אולי יהיה מי שלא יקרא עד הסוף וכו'...) גם מתוך סדר מסוים בראשי.....
&nbsp
שנית, ברור שאני מעוניינת שיגיעו ומצדי כל יומיים אבל מדגישה, מצדי לא חייבים בתדירות קבועה ואם רצונם לא להגיע לא יכולה להכריח. אז כן, אם הם לא מעוניינים או יכולים, שיאפשרו לי לראות את הנכדים. ברור שלבי יתעצב מגעגוע אם זמן יעבור ולא אראה אותם אבל אין לי מה לעשות עם בוגרים, עסוקים ועצמאיים.
&nbsp
וזה לא להמיר שעה שעתיים במקום שהם יבואו. הם לא באים. לכלתי אין מה לעשות איתי ובני עובד גם עד חצות אזאבל אין לי מה לעשות עם בוגרים עצמאיים.
אינני רוצה להמיר שום כלום. לא חובה לבוא אליהם אבל אם הם לא יכולים ואני רוצה לבוא כי התגעגעתי או להביא משהו שהם צריכים (שכחו, קניתי כי ביקשו, להביא עוגה ליום הולדת של אחד מהם, לעבור כי התגעגעתי ואני בסביבה-תמיד יש תרוץ וזה ברור כשמש שאלה תירוצים).
&nbsp
האם יש פשע שסבתא רוצה להיות בקשר עם הנכדים ולהקשר אליהם? אני לא קרצייה אבל בסבירות הוגנת (לכל הדעות והדוגמאות אני פחות ).
&nbsp
את כותבת נתק והמילה ממש מטעה. נתק? חלילה!!! אילו לא היה אכפת לי נתק מזמן הייתי מעירה על דברים מגוחכים ולא ראויים (שלא אפתח שרשור כאן) אני מכילה את הזוג הזה בכל מצב עם או בלי רצון נהנית ומוותרת מרצוני או לא, עם או בלי יכולת אז לא אכפת לי נתק זו לא המילה הנכונה.
&nbsp
הם מעדיפים שלא אגיע אליהם (ואני מכוון כותבת ברבים מחמת הספק) אבל כן מקבלים צד אחר (מוכח) בתדירות גבוהה מאוד. אילו הייתי רוצה רק לפי החליל שלי הייתי עוצרת אותם או אומרת להם אבל ממש לא. אדם שנחרד מבקשה ועושה תרגיל לסבתא שרוצה לבוא פעם אחת (הדגשתי) לראות את הנכדים כשיוצאים מן הגן עם ההורים אחר כך מגלה שהצד האחר מביא חופשי, מעליב ביותר. בחיים לא ניסיתי להתערב בחינוך למרות ששלי היה שונה מאוד (וכן תודה לאל מוצלח בגדול כי אין מושלם) לא משנה אם הם רוצים שגרה או שאני רוצה להפר קביעות, נכדים לא מדירים רגליהם מסבתא ובוודאי לא מצד אחד. אני לא רוצה לקבוע שום דבר. יש לי חיים משלי אבל גם ילד שילדתי וילדים שילד עם אישה בה בחר וקיבלתי וכהורה, מותר לי לבקש לראות את נכדי אם התגעגעתי אליהם. מותר לי לבקש מהבן לקפוץ בדרך מן העבודה להגיד שלום אם לא ראיתיו ואם כלתי לא מעוניינת אלו חייה.
&nbsp
ולגבי השגרה:
חשוב שתהיה שגרה אבל שתתאים לשני הצדדים. גם לי במיוחד בגילי (לצעירים קל יותר) קשה לשנות אבל מתגמשת לאור עובדת היותם משפחתי. כשהורה מבקש לעזור וליהנות על הדרך זה לא כי הוא אנוכי וחושב לטובת עצמו אלא משום שהוא רוצה לעזור ופשוט ליהנות מכך. כשהם מבלים עם חברים ואני מבקשת לשמור על הילדים זה אומר גם ליהנות וגם לעזור. כשאין כוח לבשל (נאמר לי מפורשות) ואני שולחת אוכל מיוחד לכל אחד מהם ומיוחד לילדים עם הסירים ממתינה למטה שאחד מהם ירד ולעולם לא "את למטה. תעלי שנייה" זה נקרא חוסר כבוד או לא הגיוני ומעליב כי אני אומרת: "אני כבר למטה. אעלה". הם אומרים: "הנה, יורד, יורדת". אני נעלבת וממתינה ונותנת ומחייכת ואומרת שלום יפה אבל תוהה כל הדרך איזו אטימות זו.... ועל זה אני כותבת.
&nbsp
לידיעה כי לא הובנתי נכון אולי: בימים שהם אצלי אני עורכת ומכינה כאילו איזה משפחת נשיאים מגיעה. היה חג שוויתרתי על תשלום למלון בלי החזר למה? כי לא היה להם היכן לעשות חג למרות שבהתחלה תכננו לעשות אצל הצד שלה אבל ברגע האחרון החליטו לחגוג אצל קרובים ללא ילדים אז מי שוויתר אני. לכן לא מסכימה עם מה שכתבת על הרצון החד צדדי שלי לוותר עליהם. זה הבן שלי!!! אלו נכדי האהובים!!!!
&nbsp
לסיכום:
מפריע לי שלא אני ולא שאר בני ביתי יכולים לעלות אליהם. גם לא בנותי ובני השני. (כן גם הם מדברים על כך) אבל הצד השני כן מגיע חופשי.
מדגישה שכשם שאני בגילי עם עיסוקיי ואילוצים שונים יכולה לקבלם כשהם רוצים, מותר גם להם כי הרי עם כל הכבוד לשיגרה מותר לשבור אותה לפעמים. (עובדת גם בשבת ומסדרת את המשמרות בהתאם לביקוריהם).
מפריע לי שצד אחד יכול להביא נכדיו מן הגן וצד אחר לא.
מפריע לי שהבן שלי לא ביקר מחוץ לשגרת הפעם בשבוע אפילו פעם אחת (שש שנים נשוי)! אבל שם יש ביקורים חופשיים.
&nbsp
מקבלת את דברייך ושוקלת אותם ותודה על הניסיון. יש דברים נכונים ויש ניואנסים קטנים שרק הצד של המקום מבין ועל כן מודה. המקום כאן להתייעץ ולענות כל איש כהבנתו וזה בסדר.
שבת שלום

 

[MOBY6]

אני חושבת שהמוקד

בסיפור שלך הוא הפער בין הפנטזיה למציאות. ציפית וקיווית לבת נוספת/חברה וקיבלת משהו אחר לגמרי. זה מבעס ומאכזב, אבל תביני שלא כל אחת בנויה לזה ויש כאלה שצריכות את המרחק שלהם. וזה בסדר.
ברגע שתשחררי את הפנטזיה זה יקל עליך לראות דברים בצורה קצת אחרת.
את כותבת שאת לא נכנסת לזוגיות שלהם, מצד שני יש לך המון ביקורת ורק מהפוסט שלך רואים כמה את מחזיקה דברים על הזוגיות שלהם. אולי דברים יוצאים לך בלי שליטה ובלי שאת שמה לב שגורמים למרחק?
ממה שכתבת עולה איזו קונספירציה על נתק שנוצר לאט לאט, לא יודעת, לא מכירה אתכם, אבל אולי זה עניין של תחושה. זה שלא נשארים לישון זה לא מעיד על נתק, אלא על רצון בפרטיות ובבית.
ולחלק האחרון- בעיני, מקסים מצידך שאת רוצה לעזור עם הנכדים ולהיות איתם. קצת לא ברור מה קורה שם? נשמע שיש שם מערכת ענפה של אנשים שמטפלים בנכדים, למה לא מאפשרים לך להיכנס שם? ואני תוהה האם את לא יכולה לתאם את זה מול בנך, לראות איפה את יכולה להיכנס?

 

[ayaht]

יש פה פער בין הרצונות שלך לרצונות שלהם. מאבק כוחות.

הם רוצים לחיות בזוגיות, במשפחתם הגרעינית.
שזה אומר אמא + אבא + ילדים.

את רוצה לחיות בחמולה. את + הם והנכדים.

הם מודעים לרצונות שלך, ושמים לך גבולות.
כמה שתנסי לפרוץ אותם, ככה הגבולות יהפכו לגבוהים יותר ומבוצרים יותר.

את צריכה לקבל את הגבולות הללו.
זו זכותם לנהל את חייהם כרצונם.

נ.ב.
כשהורה מותש אומר לילד שלו בוא, הולכים הביתה, והנכד לא רוצה (כי זו דרכם של ילדים), אל תעשי את הטעות של להגיד מילה.

נ.ב. 2:
פעם בשבוע, כל שבוע הם אצלך?
מאיפה יש להם כוח?
אנחנו ביום שישי אחרי שבוע של עבודה מטורפת והתרוצצויות, קורסים למיטה בצהריים וישנים עד הערב.
וזה עוד בלי ילדים.

 

[yeshpitaron]

היי, הם עושים זאת גם עם הצד השני וזה מגיע

מרצונם בלבד ואני שמחה וטוב שכך אחרת לא הייתי רואה את נכדי חודשים (אמיתי לגמרי). על כן גם שיש לי תכניות אני תוקעת יתד וממתינה בקוצר רוח.

 

[restart2]

נבואה שמגשימה את עצמה.. וטקטיקת הפחד.

היי
מתחילה בציטוט מהפוסט שלך-
" תחילה הגיעו פעם באמצע שבוע ופעם בשבת. אחר כך בשבת ונשארו עד חצות והשעות משבוע לשבוע ירדו. עכשיו הם מגיעים באיחור (מוזמנים לקידוש) אוכלים, הולכים. "
את חוששת שמערכת היחסים בהדרדרות ועלולה להגיע לנתק.
פחד גורם לנו להמון דברים שלא התכוונו אליהם מבחינה תוצאתית.

ההתייעצות שלך פה מאפשרת לך לעצור רגע את העשייה הרבה -
ולנתח אפשרויות.
את מרגישה תחושות רבות וחונקת את הרגשות שלך עם ראציונליזציה.
רגשות אלו צפים באמצעות אובר דואינג שגורם לריחוק.

עומד בינך לכלתך ובנך פיל וירטואלי ולך קשה לראות אותו.
נראה לי שיש בינך לבין כלתך רגשות הדדיים של אי נוחות ואף יותר מכך.
חוסר הרצון של כלתך ובנך להזמינך או לשהות יותר זמן איתך נובע מהבנה או פרשנות שגויה של תקשורת והתנהגות שלך.
לדעתי לאחר שקראתי חלק מהתגובות שלך - כדי לשפר עלייך ראשית לרוקן את הכאב שיש בך.
להבין שהחיזור שלך אותם נתפס שגוי.
למצוא דרך אחרת להבנה את חייהם לקבל ולהכיל שונה.
לשפר את מערכת היחסים עם הכלה .

אשמח לסייע
אירית שעל
www.iritshaal.co.il

 

[ויקה1222]

קודם כל אני רוצה להרגיע אותך

מה שאת מתארת קורה אצל רבים ולא נשמע שיש פה איזה מגמה שמטרתה ניתוק. פשוט, הם עשו בהתחלה דברים שבכנות, אני לא יודעת איך הם הצליחו ואני בחיים לא הייתי מסוגלת לבצע כאלה מעשי גבורה. למשל, להגיע פעמיים בשבוע עם ילדים קטנים, זה משהו שבחיים לא עשיתי ולי תמיד היו יחסים ממש טובים עם חמי וחמותי, הם אנשים מדהימים.
הגענו תמיד פעם בשבוע, בימי שישי לארוחת ערב ובחיים לא נשארנו עד חצות, אלא כמו שאת מתארת, אוכלים והולכים. זה אולי פחות נעים לך אבל להורים אין כח, הם מתים להגיע הביתה, להשכיב את הילדים לישון ולקבל איזו שעה לעצמם. זה לא משהו נגדך, זוהי שגרה מעייפת והרצון לתפוס איזה שעה של מנוחה.
דרך אגב, חמותי אף פעם לא לחצה שנגיע אפילו בחצי מילה ואם היינו מבטלים, לא הייתה לה שום בעיה עם זה. דווקא בגלל זה הקפדתי להגיע אליהם תמיד גם במחיר וויתור על תכניות וגם אם בעלי היה אומר לפעמים שלא נורא אם לא נבוא פעם אחת . העניין הוא שהויתור וההחלטה היו שלי וזה חשוב מאוד.
אני גם יכולה להבין את כלתך שרוצה לזוז כשהיא רואה את בנך נרדם, הוא לא בא אליך לישון ולה אין כח להתעסק עם הילדים ואחר כך לגרור ילדים עייפים ובעל הרוג הביתה. וכשהילדים מתחילים להתווכח שהם רוצים להשאר עוד, חבל שתשדרי "אנטי", להפך יש לך הזדמנות לעזור להם. תגידי לנכדים "עכשיו אתם הולכים כי כך אבא ואמא אומרים ובשבוע הבא שוב יהיה לנו כיף", תראי שאת מכבדת את ההחלטה של הבן והכלה כי אחרת הם (ובמיוחד היא, אין מה לעשות) ירגישו מתגוננים ויתעצבנו שאת חותרת תחת סמכותם.
עצם העובדה שאת כותבת שאת "עם פלסטר" מראה שאת מאוד נגד וכל הזמן רוצה להגיד משהו אבל מתאפקת, הבעיה היא שהיא מרגישה את האנטי שאת משדרת וחבל.
לא הבנתי את העניין של הביקורים אצלם, זה באמת נשמע מוזר. אם את אומרת משהו כמו "אני אקפוץ אליכם לאיזו שעה מחר אחרי צהריים לשחק עם הילדים, האם זה נוח?" ופעם אחרי פעם מקבלת תשובה שלילית, זה באמת משונה. הייתי מציעה לחכות איזו תקופה ואז לשאול שוב וכאשר את מגיעה לשם להקפיד לא לשדר ביקורת גם אם תראי משהו שבעינייך יהיה מזעזע. אנשים לא אוהבים ביקורת.
את נשמעת אדם מלא כוונות טובות ורצון למשפחה חמה, העניין הוא שלפעמים הרצון הזה מתנגש עם רצונם של אחרים ועם ההעדפות שלהם ואופיים. לפעמים גם מעודף רצון טוב אנו נוטים להפעיל לחץ בלי לשים לב ואז מקבלים ריקושטים.
אין ברירה אלא להבין שהמצב הוא לא בדיוק כפי שחלמת אבל עדיין הוא לא רע וצריך לעשות מאמץ ולהתגמש.
לגבי האיסוף מהגן, פשוט תגידי שאת זמינה ושמחה לעזור כשצריך ושהם ידעו שהם יכולים לפנות אליך וזהו. אני בטוחה שעם הזמן ואם הם לא יראו לחץ מצדך, הם ייעזרו בך יותר.
אני יודעת שזה מאוד קשה, אבל נסי להציע את עצמך ואת עזרתך בלי לערוך השוואות ובלי לחוש מירמור כי הדברים האלה פשוט בולטים. עם כל הקושי, נסי למצא דרך להרגע ולא לפחד כל כך.את תראי שהדברים ישתפרו.

 

[yeshpitaron]

תודה ויקה ושאלה בתום לבב, אם כך

מתי הסבים והסבתות ייהנו מהנכדים? הרי לרוב זה מגיע דרך עזרה ונתינה באופנים שונים...הרי סבתא אינה רק כותרת. האם המחשבה שלי נכונה כאן?
כשהם מגיעים הם חופשיים לחלוטין. אני הופכת גננת וסבתא וההנאה של כולנו מרובה.
&nbsp
אינני רוצה לכתוב דברים מפורשים מסיבות ברורות אבל עניין "הפלסטר" קיים משום שמרגע הכניסה יש מיד חוקים שמטילים עלי כפרוטוקול רשום, כאילו אני סבתא "מסוכנת" (טוב אולי לא זו המילה הנכונה אבל על כל תנועה שלי יש ביקורת). זה קורה גם כשאני מקריאה להם סיפור לדוגמא, שרה או רוקדת אתם או נותנת משהו מיוחד שהכנתי עבורם,ואפילו מתנות תמיד יש מורת רוח גם אם הסתובבתי שעות להתאים לכל אחד בלי לעשות חשבון למחיר והעיקר שיתאים וישמח. תמיד יש ביקורת...אמרתי פעם, "אוקיי, אהיה קרה ומרוחקת ואביט בהם כילדים זרים וחמודים (לבן שלי). ייגשו אלי? אחייך ואמשיך הלאה". שעה שעתיים והביקור אצל האישה הנחמדה שהואילה לארח הסתיים.
&nbsp
כנראה שאין לי מה לעשות אלא להחליט איך לקבל את זה,. לזרום ולסתום (סליחה). לפתח אדישות (שאין לי אבל הכל בראש לא?) ולהבין שיש לי חיים משלי והנכדים והבן והכלה צד משני בהם (לצערי אבל אם זהו רצונם זה מה שיהיה). או לדבר אתם שוב מפורשות בנועם ובלי לכפות דעה אלא לנסות להבין ולהסביר. מה דעתך?

 

[פרפרי אהבה]

איפה הבן שלך בסיפור הזה?

אני הייתי מתנהלת מולו ומנסה להבין למה עושים את ההדרה הזו שלכם מהבית ומהחיים שלהם בכלל. משהו פה נשמע לא הגיוני...
&nbsp
כתבת שניסית מאוד להתקרב אליה ולא להתערב וכו'- יכול להיות שלחצת יותר מידי בלי כוונה ולכן זה השיג את התוצאה ההפוכה? לפעמים כשמנסים יותר מידי- מקבלים תוצאה הפוכה ממה שתכננו. לא מאשימה או מעבירה ביקורת, סתם מעלה כיוון חשיבה

&nbsp
נשמע שהם מאוד רוצים להיות כיחידה אחת משפחתית שרק הם והילדים כלולים בה ואת רוצה משהו אחר מהם.
&nbsp
אני באופן אישי הייתי מנסה לשוחח עם הבן שלך ב-4 עיניים, לא ממקום של לתקוף אותו אלא ממקום של להבין מה קורה שם ולומר שהיית שמחה לקחת חלק בחיים שלהם יותר ממה שעכשיו מתוך המקום של לבלות איתם ועם הילדים ולעשות תיאום ציפיות כך שזה יתאים גם להם וגם לך כסבתא ואמא.

 

[yeshpitaron]

היי פרפרי אהבה

עשיתי זאת. הוא אמר שאני מדמיינת אבל שאר בני הבית באותה דעה שלי. העובדות גם מדברות. דווקא מצדם יש הכחשה וזה קצת לא נעים משום שאדם שמכחיש עובדות (שוב, בני הבית מודעים להם) אין לך מה לעשות יותר...
&nbsp
אגב, אני לא בעד להתנהל רק מול הצד של הבן או הבת. לפעמים צריך ששניהם ישמעו (בנועם ובלי לפגוע כמובן) את הצד שהרי ברור שלא תמיד דברים נאמרים מגורונו של זה או זו...

 

[הייתיאביבקיץ]

הבעיה אולי מתחילה ב״כל חיי חלמתי...״. הפתרון - בנך

את חלמת שכלתך תהיה חברתך. מה לעשות - היא לא חלמה על זה. היא לא רוצה בזה. ואולי אין לזה שום קשר אליך.
יכול להיות שאת הלחצת אותה, וזה רק גרם להתרחק.
אז דבר אחד - תעשי כיוונון ציפיות. אתן לא צריכות להיות חברות. אל תלחצי עליה.

דבר שני - הפתרון הוא מול בנך. הוא רוצה לבוא ולהניח את הראש בזמן שהילדים משחקים איתך? שיבוא עם הילדים. למה להכריח אותה לבוא, בזמן שהוא מנמנם, והיא צריכה להעביר ערב עם חמות שהיא לא מרגיש קרוב אליה?

את רוצה להוציא את הילדים מהגן? דברי עם בנך. הם גם הילדים שלו. ואם צריך - שהוא ייצא מהעבודה מוקדם כדי לבוא איתך ולהוציא את הילדים.

 

[ויקה1222]

קצת התהפכו היוצרות, לא?

ההורים מבקשים מסבא וסבתא להוציא את הילדים מהגן כדי לעזור להם (להורים) ולא סבא וסבתא מבקשים להוציא את הילדים מהגן כדי להרגיש טוב..
זה קצת מוזר שהאבא ייצא מהעבודה וילך להוציא את ילדיו מהגן יחד עם אמו, הייתי אומרת שמפספס את המטרה. חוץ מזה,זו דרך די כוחנית שלא תקדם כלום ותעורר תגובת נגד אצל האמא ובצדק. את הדברים האלה כדי לסגור בדרך שלום, למשל האבא יכול לנסוע בערב עם ילדיו לבקר את הסבתא.

 

[הייתיאביבקיץ]

אני לא רואה את זה כמשהו כוחני

ההצעה שהאבא יגיע באה מתוך מחשבה שאולי האמא לא סומכת על הסבתא, ואז האבא הצעיר, שרוצה לשמח את אמו - שיציע שהוא ואמו יגיעו ביחד אל הגן.

אני פשוט מדברת מנסיון. היתה תקופה שחמותי ״עזרה״ לנו בלקחת את הילדה מהגן. לא היינו באמת זקוקים לעזרה אבל היא רצתה, אז בכיף. אבל מה? התיק נפל עליי. אני זאת שדאגתי לנקות את הבית בבוקר בשביל לא לקבל הערות אחרכך (וכן, גם הערות של ״לא נורא, כשהייתי צעירה גם אצלי היה מלוכלך״ לא נעים לשמוע). ואני קיבלתי טלפונים לעבודה של ״מותר לתת לה ארטיק״? ו״איפה הבקבוק מים?״. ואני חזרתי מהעבודה ובמקום לנוח - ישבתי בסלון וארחתי את חמותי (מה, אחרי שעזרה לנו - אשלח אותה היישר הביתה?). בקיצור - אחרי כמה פעמים כאלה אמרתי לבעלי שחלאס, ואם הוא רוצה שאמא שלו תעזור לנו - שהוא יהיה איש הקשר מולה, לא אני. לי יותר נוח לקחת את הילדה בעצמי, מאשר להתעסק עם אמא שלו.

 

[ויקה1222]

ואו, כל הכבוד לך על הסבלנות. באמת.

 

[הייתיאביבקיץ]

תודה. לא בטוחה שזו סבלנות, זה קצת חוסר עמוד שדרה....

 

[yeshpitaron]

ברשותך עוד משהו, לפעמים מתחשק לי

להדיר את רגלי באופן קצת קיצוני ולהתנהל מול חיי בלבד. (יש לי שני ילדים רווקים בבית...) ויש לי עיסוקים משלי וזמן פנוי מעט. כי אי אפשר שרק צד אחד ירצה ולהם חיים משלהם אבל פתאום הם צריכים משהו והם מבקשים יפה (לא קשור לילדים ... ) המחשבה חולפת עד לפעם הבאה...