שלום לכולם - חדשה פה...

[בוזיקית]

שלום לכולם - חדשה פה...

וגם אני, בת 30 בקרוב, מתחילה מחדש. אני בשנת אבל על אמא. אבא נפטר לפני הרבה שנים. אני לבד (חוץ מחתול מקסים ואוגרים) ואני רוצה לחיות!!! כל כך הרבה דמעות, כל כך הרבה כאב... רוצה לשים את זה מאחורי. זה קשה. אמא מתה בידיים שלי לפני 8 חודשים. התאבלתי כל כך כשחלתה (לא היה לי הרבה זמן להיפרד). גם אני רוצה להתחיל מחדש. קצת להיפתח. לשתף. לחלוק. לסייע - במידת האפשר. נ.ב. אני כותבת גם בפורומים "חרדה" ו"שכול ואובדן". תודה על ההקשבה (הקריאה)...

 

[lost in dreams]

ברוכה הבאה! ../images/Emo140.gif

גם אני מה"חדשות"...

מצטערת לשמוע על אימך... נורא קשה לאבד אנשים קרובים כל כך... אני מקווה שהכתיבה כאן תעזור לך להתמודד עם הכאב... אז שוב ברוכה הבאה!

 

[בוזיקית]

תודה../images/Emo140.gif

 

[גריפון]

כן, כל ההתחלות, השמחות והקשות...

...זה אנחנו. זה מה שמקרב אותנו, ומקרב אנשים חדשים אלינו... שבי קצת איתנו. ספרי ותשמעי. נ.ב. אוגרים אמרת? סורים או סיביריים? ואני שומע את קית' מטרטר עכשו על הגלגל שלו ומפריע לסטיץ' הזקן לישון...

 

[בוזיקית]

גרבילים, למען האמת. טופו וסויה...

 

[ניאו30]

היי לך בוזיקית...../images/Emo20.gif

כרגע שמתי לב שהדברים שלך די מזכירים את אלו של לוסט אין דרים(עדי), אז כתבתי את הדברים האלה גם לה,טיפה למעלה,את יכולה להסתכל. אין לי הרבה מה להגיד יותר,מאותם סיבות שכתבתי שם,רק להגיד שטוב שאת רוצה להתחיל מחדש זמן קצר(יחסית) אחרי שזה קרה.לי זה לקח 12 שנה, אבל איך אומרים מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. אני חושב גם שהדברים האלה שכתבתי שם נכונים גם לפה,אך כמובן שמדובר כנראה בדברים קצת שונים,אני לא ממש יודע לגביה,אבל אני יודע לגביי שהם קשורים מאוד,אפילו שלא הם הסיבה היחידה,למה שכתבת על ההתמודדות עם מוות של מישהו קרוב לך. שיהיה לך סופשבוע רגוע ושקט,עד כמה שאפשר.

 

[skito]

את לא לבד!../images/Emo24.gif יש כאן אנשים

נפלאים מחבקים ואוהבים מאחר וכבר יעצו וחיבקו, כל שנותר לומר לך שאת לא לבד! מחבק אותך ואת מחבקייך. תבקרי כאן יותר. כחדש מצאתי שיש כאן תמיכה נפלאה בהמשך תביני...

בוקר טוב

 

[noa128]

בוקר נעים וטוב לך בוזיקית../images/Emo42.gif

וברוכה הבאה אלינו

פותחת בהשתתפותי בצערך, וב

גדול ומסכימה עם חבריי הנפלאים - הגעת למקום הנכון. כאן המקום להיפתח, לשתף, לחלוק, ואנחנו כאן תמיד כדי להקשיב ואם תרצי - לעזור. יאמרו לך כאן כל מיני דברים, אבל איש מאיתנו לא יתיימר לעמוד במקומך, הכאב הוא אישי, הוא רב והוא שלך, וכולי מלאת הערכה על רצונך העז והמובן לחזור לחיים. יופי שבאת ושבת טובה,

 

[LostInTheSky]

בוזוקית שלי !../images/Emo108.gif

אני שמחה שכן החלטת לכתוב כאן... אני חושבת שזה מאוד יעזור לך... יש כאן אנשים מקסימים שתמיד מוכנים לעזור ... כמו שנועה כתבה בהודעה הקודמת שלה... צריך לתת לכאב זמן... אני יודעת את זה מנסיון כואב... התאבלתי במשך שנה וחצי - שנתיים, ועכשיו, מרגישה התחלה חדשה, פריחה חדשה. טוב לי יותר, שמח לי יותר, אני מחייכת יותר. הייתי (ואני עדיין מידי פעם) בטיפול פסיכולוגי. לדעתי זה מאוד יכול לעזור לך. זה יכול לעזור לך להבין דברים מובנים מאליהם שאת פשוט לא שמה לב אליהם. את עדיין בשנת האבל, לדעתי זה לא סתם "שנת אבל", זו שנה של הסתגלות לחיים חדשים ושונים ממה שהכרנו בעבר. לפי היהדות, על אחים לא מתאבלים שנה, אלא רק חודש. לי לקח שנתיים להתאבל ולהסתגל (ועדיין יש עליות ומורדות, אני נותנת לזה לזרום,זה בא והולך, והכי חשוב שזה הולך...)... תני לזמן לעשות את שלו, אין ברירה, בסופו של דבר מתרגלים למצב, חייבים להתרגל, לפי מה שיצא לנו לדבר אני מבינה שהאבל של אמא העלה לך גם את האבל על אבא, וזה לא פשוט בכלל... אבל את תראי שתקופות יפות יותר יגיעו, גם אם זה יקח קצת זמן, כמו שאומרים, "הזמן יעשה את שלו...", אז שוב, התקופות הטובות כן יגיעו, תני לעצמך להסתגל ולהתרגל (למרות הכאב)... את יודעת היכן למצוא אותי! אוהבת, LOST IN THE SKY

 

[בוזיקית]

שלום חמודה...

קראתי מה שכתבת על החוויה שלך בעת העברת המצגת, ועשית לי חשק לראות אותה בעצמי. רק חבל שאני לא יודעת איך משתמשים בזה, אבל אשמח אם תסבירי לי ותשלחי את זה אלי (דברי איתי על זה בהמשך אם תרצי). שולחת לך המון אהבה - את מלאת חיים ואפשר ללמוד ממך המון... שלך,

 

[תלתלים123]

רק רגע! ...

יש לנו חברה חדשה - היי, WELCOME!

אני מאלה שמאמינים שלמילה יש כוח גם כלפי עצמנו. אז ככה: אמרת "שנת אבל" - מניחה שזה בעקבות התפיסה הדתית של תהליך האבל. ותלתל בכלל קוראת לזה "תהליך פרידה מאמא". אולי זה ייקח שנה וחודש? אולי 11 חודשים? אמרת "רוצה להתחיל מחדש" ומשום מה יש לי הרגשה שכבר התחלת...אולי הקצב איטי לטעמך (טוב, לא לרוץ) ואולי לא הגעת עדיין לאן שרצית אחרי 8 חודשים (ועדיין לא לרוץ) אבל את חיה! את ממשיכה! ההתחלה היא לא קומפלט אלא של קטע החיים הבא, בלי אמא. (תבכי, יקירה, זו ברכה כשיש דמעות. זה מותר ורצוי). אמרת "אני לבד" וגם "רוצה להיפתח ולחלוק"....אז יופי שבאת. עכשיו את לא לבד. והנה רצית להיפתח וגם עשית זאת. זה צעד של התחלה, הלא כן? וחוץ מזה, ראיתי בכרטיס שלך איזה שיר בחרת (של שלום חנוך) -- נ ה ד ר! תלתל

-הולך-לנום-מעט

 

[skito]

אכן אכן WELCOME בשיר

WELCOME תלתל נחה מה נחה מה והזקירה גם אותי לברך, טוב התעוררתי כעת עם שיר מיוחד ששמעתי אז החלטתי שזהו המקום לצטט את מילותיו: התחלה חדשה \ יהודה פוליקר שנים אני ואת בתוך מלכודת יותר מידי ביחד בתוך אותה ביצה היום אני נוסע, לאן אני לא יודע אל תבכי, אל תבכי לכל סיום יש התחלה חדשה ותמיד הפרידה היא קשה זהו הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי מכל הכבישים זהו הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים אני ואת עומדים במערבולת סבוכים במעגל סגור עם דרך בלי מוצא יותר מידי ביחד, נקשור את האשמה בפחד אל תבכי, אל תבכי לכל סיום יש התחלה חדשה וכל דרך היא דרך קשה זהו הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי מכל הכבישים זהו הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים אין מחיר לחופש, לא יקנו אותי חינם לא ייקחו אותי בכסף, אין שום כוח בעולם זהו הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי מכל הכבישים זהו הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים

 

[בוזיקית]

לכל החברים החדשים שלי - תודה!!!

מאוד מרגש אותי שהקדשתם מזמנכם כדי לקבלני בחמימות וירטואלית (ואני מאמינה שגם אמיתית). ואם בענייני ציטוטים משירים עסקינן: "בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום"... כפי שכבר סיפרתי, את תהליך האבל על אמא עברתי משום מה מיום גילוי מחלתה, ועד קצת אחרי השיבעה (7 חודשים לאחר אותו יום ארור). מיד לאחר מכן חזרתי לחיים. זה מוזר. זה לא טבעי לי - חשבתי שאחרי שאמא תלך לעולמה אלך גם אני. אך לא כך היה. וגבר בי הרצון לחיות. תחילה הגיע דיכאון. דיכאון שגרם לי להזניח בי ובביתי כל חלקה טובה. בהמשך פניתי לעזרה וקיבלתי תרופות (עד שמצאתי את המתאימה חלף זמן רב), וכיום אני הרבה יותר חזקה ולפעמים תוהה - האם מוקדם מדי? האם זה נורמלי שאני רוצה להמשיך ושאני ממשיכה כל כך מהר? האם זה נורמלי שאינני בוכה? והרי בכיתי כל כך הרבה, וכל כך הרבה ימים ולילות של חרדה עברו עלי במשך אותם 7 חודשים ארורים, כירסמו לי בבטן ובנשמה... כשאמא מתה נחנקתי. גם הלב שלי כמעט הפסיק לפעום. אבל איכשהוא התחלתי לארגן את הידיעה ולגלגל אותה, לדאוג לעניין השיבעה, לארח את כולם, ופתאום כל כך הרבה אנרגיה, והתרוצצות, והמון אנשים טובים שרצו לעזור. די מהר אותם אנשים טובים פנו לדרכם, מטבע הדברים, והיגון נשאר פה, בין הקירות האלה, בבית של אמא. ואני נותרתי איתם - חשופה ובודדה. חרדה. מדוכאת. היום אני כל כך רוצה לבכות - אני נזכרת בדברים שחונקים את גרוני, אך איני יכולה לבכות (ולו הייתם יודעים איזו בכיינית גדולה הייתי לפני כן...). יש לי איזה שהוא מנגנון שעוצר אותי ועושה "סוויץ'" לזכרונות ולמחשבות על אמא ועל אבא, וישר אני עוברת לחשוב על משהו אחר. הכאב כל כך עמוק, שאני חוששת לנבור בו ולהביא את עצמי לבור תחתיות. לתהום, לא פחות. והלא הייתי שם לפני שנה... וכמה שזה היה קשה... אז התחלתי לשפץ את הבית: לצבוע את החדרים, כל אחד בצבע אחר. קניתי את המחשב הראשון בחיי והתחברתי לאינטרנט (חלום ישן שהתגשם). אימצתי חתול מקסים (על שמו אני קרויה פה, בפורום), ואני פה איתכם, מתקשה מאוד להתחבר לעצמי. אנשים אומרים לי להפסיק להאנח. להפסיק לגרום להם ליסורים עם הפנים העצובים שלי. אני משתדלת מאוד לרצות אותם, למרות שזה מפריע לי ששוללים באכזריות ובחוסר רגישות את הרגשות שלי, והלא אני זכאית להם - הרווחתי אותם ביושר... אז אני מחייכת הרבה לעולם, ונפתחת לשכנים שמעולם לא דיברתי איתם יותר ממשפט. אני לומדת לבקש עזרה ולומדת שגם אם אקבל תשובה שלילית זה אינו סוף העולם ותמיד אפשר להמשיך ולנסות... לנסות להתחיל אולי מחדש.

 

[noa128]

נגעת בי הרבה

כי מה שאת מספרת הוא כל כך אנושי. תראי בוזיקית, בטח אמרו לך לפניי, וגם את מה שאומר למדתי מאחרים - שומדבר פה הוא לא המצאה שלי..

- לאבד הורה זה משבר. לאבד את השני - משבר גדול יותר - והמשברים האלה מעצבים אותנו, כמו מים על אבן - את לעולם לא תהיי שוב מי שהיית, אבל הבגרות שנתנה לך ה"התנסות" הזו, אם אפשר לומר כך - פותחת כבר היום שערים חדשים בפנייך - שערים של מודעות והיכרות עם עצמך. את הקטע של להיאחז בכוח ולא ליפול לתהום הדיכאון אני מכירה. מכירה טוב. שווה טיפול. פשוט לקבל כלים להתמודד עם זה. יש בך את זה וזה עלול לקרות לך שוב בהמשך מסלול החיים. אמר לי פעם פסיכיאטר שיש אנשים שיכולים ליפול מאד עמוק, והידיעה הזו גורמת להם להיאחז ולהימנע מכך. הקשיבי לתחושות הבטן שלך. אם מתאים לך להיאחז - זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. קוראת אשמה בין שורותייך - אשמה על רצונך להמשיך בחייך, "אולי זה מוקדם מידיי". אין דבר אנושי יותר מכוח ההישרדות, מהרצון לחיות. שלא תהיה לך טעות - הצער על מות אימך לא ייעלם אם תמשיכי בחייך, הוא רק ישנה צורה ויהפוך לעוד חלק מימך, ואין שום סיבה , תחשבי על זה רגע - שתמשיכי להתאבל יותר ממה שעשית עד כה. גם הורייך לא היו רוצים בכך - קלישאי ככל שזה נשמע. ההתחלה שלך היא מופלאה בעיניי. היא רצון החיים בהתגלמותו. ואחרון - אנחנו נוהגים לומר כאן שאין התחלה חדשה שמוחקת את העבר. שהעבר הוא חלק בלתי נפרד מההתחלה הזו. ושזכרונו מעצב את המשך הדרך. נסי להתייחס לאבלך כך. כבדי אותם במבט קדימה אל חייך שלך. וטוב ששיתפת. לילה טוב

 

[בוזיקית]

נועה היקרה, תודה...

על המילים הטובות, העידוד, והנסיון להפחית מנטל האשמה שלי, שרובץ כבד על כתפיי. אני יודעת שהורי היו רוצים בשבילי שאמשיך הלאה, ואעשה זאת בצורה הטובה ביותר. אני חושבת שהם היו מתגאים בי לו ידעו שאני משתדלת לדבוק במשימה. הם ודאי לא היו מרוצים מההזנחה הפושעת שלי את עצמי, את המשקל שלי (שזינק לו ל-100 ק"ג - סיפור בפני עצמו), את הבית (ברדק מהסרטים) ואת שעות השינה שלי (2 - 4 שעות בלילה), אך בגדול הם היו גאים בבתם הקטנה ששורדת באופן מוצלח יחסית, וודאי טוב בהרבה מכפי שהיו מתארים לעצמם (וגם אני). התחלות הן תמיד דבר קשה ולא פשוט, אך אני מוכנה ללמוד ופתוחה לקבל עצות וגם להשיאן למי שיחפוץ בכך. לבי איתכם, אנשים יקרים, ואני שמחה שהגעתי לכאן. שלכם