שלום לכולם, חדש בפורום
לצערי, אנחנו בתהליך מואץ של הידרדרות מדמנציה לאלצהיימר אצל אימי. הדבר הראשון שהבחנו הוא בירידה הדרמטית בויטליות. אמא, בת 78, אשה עובדת כל ימיה, מתנדבת מוערכת במחלקה האונקולוגית בבית חולים גדול עד לפני שנתיים, החלה לגלות סימנים קלים של דמנציה ובלבול. בחודשים האחרונים התהליך (עפ"י אבחנה) הוא כבר אלצהיימר בשלבים מתקדמים עם ירידה דרמטית לא ביכולת התפקוד אלא פשוט בחוסר רצון להעסיק את עצמה. מעין כניעה למצב. אבי, בעצמו יהודי לא בריא עם רקע אונקולוגי, מתעקש לטפל בה לבדו, וכל המטלות שחלקו ביניהם במהלך 56 שנות נישואים נופלות כעת על כתפיו (אחותי ואני גרים רחוק מאוד מהם). אושרו להם 5 שעות שבועיות של עזרה ומבחינתו אין צורך ביותר. על אשפוז אין מה לדבר ולשיטתו זה רק עוד פן של אמא אותו הוא מגלה ולא עולה על דעתו 'להפקיר' אותה לטיפול הזולת (מקריאה בין דפי הפורום אני מבין שהמצב אצלנו עוד טוב, יחסית למקרים המתוארים כאן, אבל נראה לי שלא יהיה מנוס בעתיד מסיעוד מלא בבית). הדבר השני שכואב לי מאוד באופן אישי הוא השינוי באישיותה. כבן בכור, הקשר בינינו היה תמיד מיוחד, עם עולם תוכן משותף, הומור שרק שניניו ידענו להעריך וחלק גדול מכל זה נתחיל להימחק או להשתנות. אמא מטופל כעת בריסטרדל (מקווה שהאיות נכון) ולדעתי האישית התרופה אינה מיטיבה איתה, בלשון המעטה. עקב הרקע הרפואי שלהם (גם אמא עם רקע בריאותי רופף, על רקע ילדותה במלחמת העולם), מידת האמון שהם רוחשים כלפי מערכת הבריאות היא טוטלית, וגובלת בהערצה (מבחינת אבא, מוצדק לחלוטין, חייו ניצלו פעמיים). קשה לי להסביר להם שאנחנו חיים בעולם של מידע ושלפציינט זכות לשמיעת דעה נוספת. לאחרונה הצלחתי לשכנע אותו בכך, ובקשתי מהפורום היא לקבל את רשימת המומחים בארץ (הם תושבי באר-שבע) למחלה, על מנת שנהיה בטוחים שהפכנו כל אבן למען אמא. תודה
לצערי, אנחנו בתהליך מואץ של הידרדרות מדמנציה לאלצהיימר אצל אימי. הדבר הראשון שהבחנו הוא בירידה הדרמטית בויטליות. אמא, בת 78, אשה עובדת כל ימיה, מתנדבת מוערכת במחלקה האונקולוגית בבית חולים גדול עד לפני שנתיים, החלה לגלות סימנים קלים של דמנציה ובלבול. בחודשים האחרונים התהליך (עפ"י אבחנה) הוא כבר אלצהיימר בשלבים מתקדמים עם ירידה דרמטית לא ביכולת התפקוד אלא פשוט בחוסר רצון להעסיק את עצמה. מעין כניעה למצב. אבי, בעצמו יהודי לא בריא עם רקע אונקולוגי, מתעקש לטפל בה לבדו, וכל המטלות שחלקו ביניהם במהלך 56 שנות נישואים נופלות כעת על כתפיו (אחותי ואני גרים רחוק מאוד מהם). אושרו להם 5 שעות שבועיות של עזרה ומבחינתו אין צורך ביותר. על אשפוז אין מה לדבר ולשיטתו זה רק עוד פן של אמא אותו הוא מגלה ולא עולה על דעתו 'להפקיר' אותה לטיפול הזולת (מקריאה בין דפי הפורום אני מבין שהמצב אצלנו עוד טוב, יחסית למקרים המתוארים כאן, אבל נראה לי שלא יהיה מנוס בעתיד מסיעוד מלא בבית). הדבר השני שכואב לי מאוד באופן אישי הוא השינוי באישיותה. כבן בכור, הקשר בינינו היה תמיד מיוחד, עם עולם תוכן משותף, הומור שרק שניניו ידענו להעריך וחלק גדול מכל זה נתחיל להימחק או להשתנות. אמא מטופל כעת בריסטרדל (מקווה שהאיות נכון) ולדעתי האישית התרופה אינה מיטיבה איתה, בלשון המעטה. עקב הרקע הרפואי שלהם (גם אמא עם רקע בריאותי רופף, על רקע ילדותה במלחמת העולם), מידת האמון שהם רוחשים כלפי מערכת הבריאות היא טוטלית, וגובלת בהערצה (מבחינת אבא, מוצדק לחלוטין, חייו ניצלו פעמיים). קשה לי להסביר להם שאנחנו חיים בעולם של מידע ושלפציינט זכות לשמיעת דעה נוספת. לאחרונה הצלחתי לשכנע אותו בכך, ובקשתי מהפורום היא לקבל את רשימת המומחים בארץ (הם תושבי באר-שבע) למחלה, על מנת שנהיה בטוחים שהפכנו כל אבן למען אמא. תודה
