שלום לכולם...יש מקום בשבילי?...

[LostInTheSky]

שלום לכולם...יש מקום בשבילי?...

לפני שנתיים השתנו חיי... השתנו מאוד... ואני הייתי אז בסך הכל בת 17 וקצת... ופתאום בלי שום הודעה מוקדמת, בלי שום אזהרות ... החיים הפכו להיות שונים לגמרי ...שונים במובן הרע... הרע מאוד ועכשיו, אחרי שנתיים, החלטתי שדי! אני חייבת להרים את עצמי חזרה, להשתנות, להתחיל מחדש... מקווה שתוכלו לאמץ אותי, כי אני זקוקה לאנשים שיעזרו לי ושיתמכו ... LOST IN THE SKY

 

[noa128]

ברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

ונשמח לשמוע מימך - איך השתנו אז, ומה גרם להחלטה המבורכת לעשות שינוי לטובה עכשיו...

 

[LostInTheSky]

לפני שנתיים...

אחי הקטן נהרג בתאונת דרכים...הוא היה חודשיים לפני בר מצווה... הוא וחבר שלו נסעו באופניים וניסו לחצות את הכביש, מכונית פגעה בהם אחי קיבל מכה חזקה בראש ושבר את הגולגולת... חבר שלו שבר את הרגל ויצא בנס... אחרי יומיים ללא הכרה בבית חולים אחי נפטר... הסיפור עצמו ארוך מאוד ואני אספר אותו בהזדמנות ... בכל מקרה, מאז אני ממש לא אותו דבר וגם המשפחה שלי ... מן הסתם. הגעתי להחלטה שאני צריכה לצאת מהדיכאון שאני נמצאת בו שנתיים ולחזור לחיים, יחסית נורמלים, כדי שאני אוכל להמשיך הלאה... עכשיו אני בת 19 וחצי, חיילת.[ מה עושים?? איך מתחילים מחדש???

 

[noa128]

קודם כל קבלי ../images/Emo24.gif

אכן טרגדיה. כשאת מספרת את מה שסיפרת אני יכולה לומר לך שאני מזהה בין שורותייך תחושת אשמה אם אפשר לקרוא לזה כך, על כך שלקח לך שנתיים להרים את הראש אחרי הטרגדיה ולהחליט שהחיים נמשכים. ולא כך היא. אחיך ומותו ימשיכו ללוות אותך תמיד, ואת תחזרי לך לחיים "יחסית נורמליים" בזמן ובקצב שמתאימים לך. החלטת שעכשיו הזמן - אז לפני כן היה מוקדם לך. זה הקצב שלך ונכון ללכת אחריו. לגבי ההתחלה החדשה - רבות דובר כאן על התחלה חדשה שאינה במנותק מהעבר, שהעבר מלווה אותנו בכל דרך חדשה שנבחר. שהוא חלק מאיתנו. גם מימך. וברוח הזו רוצה לספר לך שכל התחלה חדשה היא איטית ומהוססת, ולפעמים ישנם רגעי משבר, ונסיגה - אבל כשהכיוון הוא קדימה - הולכים קדימה - אל החיים, גם אם לאט. אני לא מכירה אותך, אבל את רצונך להמשיך בחיים קשה לפספס, ואת תמשיכי לצעוד קדימה - כך אני מאמינה. מכאן אני יכולה להציע כתף ואוזן קשבת לכל רגע קשה או משמח, לכל משבר ולכל יום שמח או עצוב. את מוזמנת לבוא ולשתף, ודעי שתמיד יש כאן מי שקורא ומקשיב. מנסיוני שלי בחיים אחרי אובדן - ואני מודה שהוא לא רב, כדאי אולי להחליט שמעריכים בגדול כל שמחה שנחשבה ל"קטנה" פעם - חיים את החיים. סופשבוע טוב ונעים,

 

[תלתלים123]

בעצם...מה זה חיים נורמלים?

חיים נורמלים תמיד יש בהם כאב, לפעמים סביל, לפעמים נורא, ולפעמים נורא מאד. אני כל-כך משתתפת, יקירתי. כאב הוא כמו הצל שעל המדרכה. הוא חלק משיגרת היום, כמו לצחצח שיניים בבוקר. וזה ב-ס-ד-ר. ז ה נ ו ר מ ל י. כל יום הוא צעד קטן קדימה. אצל כ ו ל ם. כותבת לך מניסיון - אל תנסי להתחיל "מהתחלה". תמשיכי מהיכן שאת עכשיו. שנתיים קשות אבל בכל זאת שנתיים חלפו, את בצבא והנה את אפילו איתנו. תשמרי על קשר. ספרי מה הדברים שאת רוצה לעשות כדי לחוש "חיים נורמלים". זה יעזור להבין איפה את עכשיו, ואת הציפיות שלך מיום המחר.

 

[LostInTheSky]

חיים נורמלים...

גם אם אני רוצה להתחיל מההתחלה, אני לא יכולה. אי אפשר לשכוח את מה שקרה...ואני גם לא רוצה לשכוח. מה שאני רוצה זה להתגבר, להמשיך הלאה, עם הכאב, ולא לתת לכאב להשתלט עליי... אני רוצה לקום בבוקר עם חיוך... רוצה סיבה לקום בבוקר... ולא לקום כי אני חייבת ללכת לבסיס... אוף, לא יודעת איך להסביר. אני אחשוב על זה... ביי בינתיים... אם תרצו להיכנס, יש קישור לדף זיכרון לאחי

 

[תלתלים123]

עם חיוך בבוקר

אני חושבת שלתת עצות בפורום זה לא נכון אבל תמיכה תקבלי בלב פתוח. כמו למשל - סיפורים אישיים שיכולים לתרום להסתכלות קצת שונה על המצב. אז למשל - לפני שמת אמר לי "השמים כחולים והשמש זורחת! ואחרי שאלך השמש תזרח בחייך, שומעת?". הוא נתן לי הוראות - מה לעשות כדי להתגבר. כשהתחלתי להבין את המשמעות גיליתי שבעצם הפכתי את האובדן לחיים שלי. אבל יש לי חיים משלי, לא? כל בוקר קמתי ישר לחלון, התמתחתי מול שמים כחולים ושמש ואמרתי לעצמי - "יש חיים והם שלי". אמרתי לעצמי כל מיני שטויות מול הראי, כמו:"קוראים לי XXX והיום יום YYYY והתכנית שלי להיום זה לחייך לש"ג ולצחוק לפחות פעמיים עד הערב"...ויצאתי למלא את המשימות. כאב "נורמלי" בא בהקשר לזיכרון כלשהו. חשבתי שאם את מתעוררת איתו בבוקר אולי זה סימן שגם אצלך האובדן הפך לחיים שלך. לכן סיפרתי. ולמשל - פחדתי שאם ארגיש טוב סימן שאני שוכחת...יסורי מצפון איימו לזרוק אותי חזרה. זה שטויות. כאב הוא לא סימן שזוכרים. אצלי עברו 27 שנים, ואני זוכרת היטב. תבדקי עם עצמך. אבל לא כתבת מה את רוצה - יש לך חיי חברה? את יוצאת לרקוד? צוחקת מבדיחות? את זוכרת שמותר לצחוק? ותמיד יש אפשרות לפנות לתמיכה פורמלית. זו לא בושה.

 

[LostInTheSky]

... תודה ...

אז דבר ראשון אני גם בעזרה פורמלית... זו לא בושה אני יודעת. דבר שני, יש לי חיי חברה. הבעיה היא שעד כשיו ממש לא היה לי חשק לעשות כלום. יש לי חברות אבל משום מה אני לא יכולה להפתח אליהן, זה תמיד היה ככה, כנראה שייש לי בעיה להיפתח לאנשים שאני קרובה אליהם. ככה זה גם היה עם החבר. היינו יחד כמעט 3 שנים והוא עבר איתי את כל התקופה הקשה אבל אף פעם לא יכולתי לדבר איתו באמת, תמיד הייתי נסגרת. (נפרדנו לפני 4 חודשים בערך, החלטתי שהקשר הזה לא מתאים מכל מיני סיבות). עכשיו אני מנסה יותר לצאת,יותר לבלות. יותר לצחוק, למרות שזה קשה. ולא בגלל המצפון אלא בגלל שכמעטכלום כבר לא נראה לי מצחיק יותר. וזה כל כך לא אני, לפני המוות של אחי, הייתי הבת אדם הכי חייכנית והכי מוחקת מכל הלב.

 

[LostInTheSky]

מוחקת=צוחקת

 

[noa128]

בוקר אפור. הנה דוגמא בשבילך:

היום יום רע. קמתי בקושי, נושמת בקושי מתוך בוץ הדכאון. באופן הכי מלאכותי ומאולץ - עורכת בראשי רשימה של הדברים שבהם בורכתי, פותחת במלוא המודעות את קופסת הכלים שלי. יש בתוכה את אותם דברים שהשנה האחרונה והקשה לימדה אותי שעשויים לשכך את כאביי: במלוא המודעות אני מביטה בילדיי , אוטמת אוזניי למריבות שלהם, למה שגורם לי להתרגז ורואה אותם גדולים, יפים, מוצלחים, בריאים נפלאים, אהובים. ועושה לי בראש רשימה של פעולות שיכולות לתרום לשיכוך כאביי. שמה לי מוזיקה נעימה, מסדרת, מנקה - עושה שיהיה לי נעים בבית. נכנסת למקלחת ארוכה וטובה עם מסיכה ריחנית לתלתלים, פילינג טוב לגוף, יוצאת ממורקת וריחנית ואומרת לעצמי שהאהבה בוא תבוא, כי היא מגיעה לי. כי אני מוכנה לבואה. יושבת כאן ומספרת. חולקת. נזכרת שבפסח שעבר הייתי על הפנים, שכל ימיי היו כאלה כמו היום ובחלקם הייתי בבור שחור, שבכאבי חיפשתי מזור, שאפילו לפסיכיאטר השכונתי הגעתי בחיפוש אחרי הכחולים והורודים רק כדי להבין שלא רוצה בהם. שכאן, בפורום הזה - נזעקו חבריי וחברותיי למקרא מצוקתי ונתנו סימן שהם כאן. שאני לא לבד. שיהיה בסדר. count your blessings זה משפט שמתאים כאן מאד. חיי את החיים.

 

[תלתלים123]

אז זהו...

מכירה את מרפי מהחוקים? הנאחס הזה אימץ אותי

תמיד בשיא הדיכאון הייתי

שאני שפן הנסיונות שלו. "זה הצליח, מרפי. די, תן לי קצת לנשום", הייתי צוחקת. פעם לא שיתפתי אף אחד. כולם ידעו שאני חזקה. החיים היו סטנד-אפ לידי. (הומור הוא כלי הנשק שלי עד היום.) ואז עברתי לחו"ל. שם חברה לי אשה מקומית שהיא כמו אחות עד היום. בתקופת ההתאקלמות שלי שם היא באה בלי שאבקש לבדוק אם אני צריכה משהו. יום אחד היא שאלה אותי שאלה מעניינת:"אם אצטרך עזרה, האם תהני לתת לי אותה?" עניתי "בעונג!" כעסה עלי:"את זקוקה לעזרה ולא מספרת וככה בעצם גוזלת ממני את העונג שלי". למדתי פרק חדש ב-רעות. וזה מחזיר אותי אליך ואל החמודה ששוחה בים של כאב - לא משנה כמה הדיכאון או הכאב הם פרטיים, אנחנו לא לבד. אלה שאוהבים אותנו ירצו לתת

כשצריך. ההתחלה שלי בארץ היא פרק במעבדה של מרפי. הבוקר קמתי ישר למפרסת להריח פרחים ואויר ואמרתי לעצמי:"שיישרף העולם!" אני פה ויש לי תכנית לחיות בלי החבר לחיים שעזב השבוע בגלל שפתאום הוא לא יודע מה הוא רוצה בחיים אפילו ולמרות שהיה נפלא ומחויך ומשביע ביחד (הטוב הזה מבלבל אנשים שרגילים לרע), ואני בלי עבודה מאז ששבתי, ועם ילדות שיהיו בחו"ל דווקא כשאני פה לפסח...ויש לי עוד עבודה אחת לאוניברסיטה והיא מסובכת וקשה להתרכז... אז אני מודיעה לכם שהיום גומרת אותה ובערב אני יוצאת! אחליט אחר-כך אבל זה יהיה לא לבד אלא עם עצמי, כי כולם אומרים שאני חברה טובה. תלתל-חזק-שורד-הכל

 

[LostInTheSky]

אין לכם מושג כמה כח אתם נותנים לי .

יכול להיות שזה ישמע לכם מוזר, אני פה בקושי יומיים אבל בכל זאת הצלחתם לחזק אותי. תודה רבה לכם!!!!

 

[תלתלים123]

../images/Emo24.gif יופי...ו -

...ותמיד תזכרי שאם אחרים לא מגלים את הקושי שלהם זה לא אומר שאין להם. ותזכרי גם שאנחנו פה כשיתחשק לך לבקר. את מוזמנת בכל עת.

 

[פּרפרית]

לקח לי זמן...

זרקת אותי 27 שנים אחורה, הייתי בת 15.5 כשאחותי נהרגה בתאונה, החלל שהיא הותירה בי אף פעם לא נסגר מידי פעם הוא מתמלא בגעגועים שמאיימים לחנוק אבל הוא תמיד שם. חלק ממני. הכאב לא נמוג עם השנים...פשוט לומדים לחיות איתו. בהתחלה היה קשה להתמודד לא הייתי מסוגלת לדבר עליה בכלל, פחדתי להתמוטט כי משום מה חשבתי שאסור לי, שאין לי זכות להשבר כי להורים גם ככה קשה אז מה הם צריכים להתמודד גם איתי. זאת הייתה טעות נוראית. היום אני יודעת יותר טוב. מה אני אגיד לך חמודה, לשקוע בדיכאון לא יוביל אותך לשום מקום, אני שמחה שבחרת בדרך השניה, לחייך ולצחוק לא אומר ששכחת כי אי אפשרלשכוח. כל האם... האילו...ולו רק... והחגים, החגים האלה הם הכי קשים... חיזקי ואימצי

 

[LostInTheSky]

החגים... הם כבר לא חגים...

ושום דבר כבר לא אותו הדבר, זה נכון... אבל אין ברירה... חייבים להמשיך ... וכן...אני יודעת שאם אחרים לא מדברים על הבעיות שלהם זה לא אומר שהבעיות לא קיימות. אני הייתי אחת מאלה שמקשיבים ועוזרים ולא מתלוננים ולא "מטרידים" אחרים בבעיות שלהם ... דבר כל כך גרוע לעשות. אפשר לומר שאני עדיין כזו, לפחות עם האנשים הסובבים אותי. מאחלת לכולכם שבוע טוב וחג פסח שמח (וכשר למי ששומר)....

 

[מיקי בת המקורית]

בכאב על אובדן...

של מישהו יקר הוא קשה, צריך להתגבר על כך, לדעת שהחיים ממשיכים לפני שלוש שנים בהפרש של חודשיים גם אבי וגם אחותי עזבו אותנו, הכאב היה בלתי נסבל, לאבד בתקופה כל כך קצרה שניים, פתאום המשפחה שלי הצטמצמה משישה איש לארבעה, לא ידעתי איך להגיב למצב החדש הזה, אחרי מותם, עברתי המון שינויים שלי עם עצמי, התחלתי חיים חדשים, לראות מעבר לחיי היום יום שלי ולרצות יותר, אבל יום יום לפני השינה כשאני עוצמת את עיני, רואה אותם יישובים על ספסל מעבר לקשת וענן ומחייכיים ונרדמת בחיוך ואני ממשיכה את חיי החדשים, עם כל השינויים, כל הקשיים... מחייכת למחר.

 

[LostInTheSky]

../images/Emo24.gif מקווה שכולנו ...

נמשיך לחייך למחר...