שלום לכולם! מציגה את עצמי + ../images/Emo79.gif
אני מאיה, בת 27, יש לי ילדה כמעט בת שנתיים (שנה ועשר) ואני כרגע שוב בהריון. אחרי טיפולים די ארוכים, אבל שווים את זה. אני קוראת כאן הרבה ובדרך כלל לא כותבת, אבל חייבת לשתף אתכן במשהו: הבת שלי מסרבת לישון במיטת התינוק שלה. שיתפנו פעולה והעברנו אותה למזרון על הרצפה (הזמנו מיטה אבל ייקח עוד כמה ימים עד שתגיע). והילדה המדהימה הזו פתאום התבגרה לנו: פתאום היא קמה בלילה בלי לבכות. מה שקודם היה בכי היסטרי לפעמים, עכשיו היא קמה וניגשת אלינו, לפעמים אפילו לא מעירה אותנו. מסניפה קצת אמא ואבא וחוזרת לישון. קמה בבוקר, ואם השעון עוד לא צלצל היא נכנסת בשקט ומחכה, ואם אנחנו רואים אותה ואומרים לה ללכת למיטה "כי עוד לא הגיע הזמן לקום" היא הולכת ברצון או משחקת בשקט בצעצועים שלה בערך חצי שעה. היא קמה עם חיוך על הפנים ועם רצון להתנשק ולהתפנק. ואנחנו כל כך רגועים, וכל כך מאושרים פתאום: יש לנו הרגשה שהיא מסופקת מהיחס בשעות היום, ולכן כל כך נהנית להיות לבד בבקרים. הרי אנחנו לא מרימים קול ולא מתעצבנים, כך שאם היה חשוב לה היתה יכולה פשוט להכנס אתנו. כשאנחנו קמים והולכים לסלון אנחנו מקבלים כל אחד חיבוקים ונשיקות! ופתאום חשבתי לי, איך ההורות שינתה אותי. איך למדתי לומר כל דבר חמישים פעם גם בלי לכעוס, איך למדתי לתת לאדם אחר כל כך הרבה, כמה למדתי על עצמי (בעיקר דברים קשים, אבל גם דברים טובים), ואיך אני מרגישה שהפכתי לאדם רגיש יותר, אולי אפילו טוב יותר. גם הרגשתי שאני כנראה עושה עבודה די טובה, כי כולנו מרוצים כל כך... ועם המחשבה הזו הלכתי אתמול לישון וקמתי היום בבוקר, ואני מקווה לזכור אותה עד הפעם הבאה שהמצפון שלי יתחיל לעבוד (כמו תמיד). כשקמתי היום בבוקר אני חושבת שהרגשתי תנועות של העוברים שבבטן (תאומים), ועכשיו אני חושבת לעצמי איך זה יהיה עם עוד ילדים בבית, האם נוכל לשמור על הקיים ולתת לכולם את ההרגשה הזו. אני יודעת שכשנגיע ללידה פשוט נתמודד, כמו כולם, ובכל זאת. אני מאחלת לכולכם יום נעים, ומקווה שהמלחמה בחוץ לא תגיע הביתה. מאיה
אני מאיה, בת 27, יש לי ילדה כמעט בת שנתיים (שנה ועשר) ואני כרגע שוב בהריון. אחרי טיפולים די ארוכים, אבל שווים את זה. אני קוראת כאן הרבה ובדרך כלל לא כותבת, אבל חייבת לשתף אתכן במשהו: הבת שלי מסרבת לישון במיטת התינוק שלה. שיתפנו פעולה והעברנו אותה למזרון על הרצפה (הזמנו מיטה אבל ייקח עוד כמה ימים עד שתגיע). והילדה המדהימה הזו פתאום התבגרה לנו: פתאום היא קמה בלילה בלי לבכות. מה שקודם היה בכי היסטרי לפעמים, עכשיו היא קמה וניגשת אלינו, לפעמים אפילו לא מעירה אותנו. מסניפה קצת אמא ואבא וחוזרת לישון. קמה בבוקר, ואם השעון עוד לא צלצל היא נכנסת בשקט ומחכה, ואם אנחנו רואים אותה ואומרים לה ללכת למיטה "כי עוד לא הגיע הזמן לקום" היא הולכת ברצון או משחקת בשקט בצעצועים שלה בערך חצי שעה. היא קמה עם חיוך על הפנים ועם רצון להתנשק ולהתפנק. ואנחנו כל כך רגועים, וכל כך מאושרים פתאום: יש לנו הרגשה שהיא מסופקת מהיחס בשעות היום, ולכן כל כך נהנית להיות לבד בבקרים. הרי אנחנו לא מרימים קול ולא מתעצבנים, כך שאם היה חשוב לה היתה יכולה פשוט להכנס אתנו. כשאנחנו קמים והולכים לסלון אנחנו מקבלים כל אחד חיבוקים ונשיקות! ופתאום חשבתי לי, איך ההורות שינתה אותי. איך למדתי לומר כל דבר חמישים פעם גם בלי לכעוס, איך למדתי לתת לאדם אחר כל כך הרבה, כמה למדתי על עצמי (בעיקר דברים קשים, אבל גם דברים טובים), ואיך אני מרגישה שהפכתי לאדם רגיש יותר, אולי אפילו טוב יותר. גם הרגשתי שאני כנראה עושה עבודה די טובה, כי כולנו מרוצים כל כך... ועם המחשבה הזו הלכתי אתמול לישון וקמתי היום בבוקר, ואני מקווה לזכור אותה עד הפעם הבאה שהמצפון שלי יתחיל לעבוד (כמו תמיד). כשקמתי היום בבוקר אני חושבת שהרגשתי תנועות של העוברים שבבטן (תאומים), ועכשיו אני חושבת לעצמי איך זה יהיה עם עוד ילדים בבית, האם נוכל לשמור על הקיים ולתת לכולם את ההרגשה הזו. אני יודעת שכשנגיע ללידה פשוט נתמודד, כמו כולם, ובכל זאת. אני מאחלת לכולכם יום נעים, ומקווה שהמלחמה בחוץ לא תגיע הביתה. מאיה
