שלום לכולם, נעים להכיר

[valeryela]

שלום לכולם, נעים להכיר

שלום... אני ולרי ואני חדשה בקטע
וככה זה גם בערך נראה, "לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח.."
קצת קשה לשתף אנשים בתחושות ובעליות ומורדות הנפשיות שחווים...
מי שלא חווה ולא מכיר וזה לא קרוב אליו, אולי לא יכול להכיל.
יתכן ויש כאלו שיכולים אבל טרם מצאתי לי אוזן קשבת שכזו. זו הסיבה שאני כאן.
אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש תשובות , אלא פשוט לפתוח את זה ולהוציא, כי המועקה לא קטנה.
כמה שהעסק הזה טובעני ככה הוא אמיתי ובועט,
כמה שאתה משקיע מאמץ אתה רק מתרוקן, אין חוויות מתקנות אלא רק טרחה ודאגה גדולה.
ואני חושבת שזה מתישהו יתפוצץ לי בפרצוף, ועם כל הקושי שאני חווה היום עוד יהיה יותר קשה.
הפכתי להיות דיי פסימית בזמן יחסית קצר, מתהלכת על חבל דק בין אשליה לדיכאון.
מאחלת לי, לאימי, ולכל מי שנמצא במצב דומה לקבל כוחות ופשוט לשרוד את זה.
הלוואי והשנה הבאה תהיה בריאה יותר מהחולפת.

 

[saribon]

אכן הגעת למקום הנכון

כאן כולם מבינים אותך. אבל תתפלאי גם האנשים "האחרים" אלו שלא חוו או לא מכיר קרוב - יכולים להפתיע ביכולת ההכלה שלהם. לעתים אפילו יותר מאלו שכן מכירים וישר יספרו לך איך זה היה להם...
לגבי חיפוש התשובות אני מניחה שהשאטת הן למה ואיך ולמה זה מגיע וכו. על כך יש תשובות רבות - אבל הן משתנות מאדם לאדם וכל אחד מקבל ומוצא את התשובות שמתאימות לו.
אני בהחלט מאמינה שיכולות להיות חוויות ממלאות ומתקנות ,בעיקר בקשר בין הילד להורה החולה. עם כל הכאב שבמצב ,יש לנו הזדמנות פז להשלים פערים, לצמצם כעסים ולרפא צעים ישנים - דווקא כשההורים שלנו נמצאים במקום רגיש כל כך ,אחר ממה שהיו בו בעבר ,וגם אנחנו - נמצאים במקום שונה. לעתים ההבנה שזו בעצם ההזדמנות האחרונה שלנו - או שאין לדעת מה ילד יום - משנה סדרי עדיפות ופותחת חלונות חדשים, שופכת אור שונה על דברים וכו'. יש במצב הזה הרבה הזדמנויות לתיקון, להשלמה ולממציאה מחודשת של האהבה.
אין ספק שהקשיים הם גדולים והכאב רב, אבל כאמור אנחנו כאן כדי לשמוע לנחם ולהציע הן אוזן קשבת והן עצות שיכולות לעתים להועיל.

 

[chenmatix1]

מבינה למה את מתכוונת

אני כבר כמה זמן נכנסת לפורום הזה ולא כותבת כלום
אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב לך כי אנחנו באותו גיל וגם כי אני מבינה למה את מתכוונת.
אני איבדתי את אבא מלפני קצת יותר משנה וחצי, כול מה שאת מתארת הרגשתי בהתחלה
החודשים הראשונים היו הכי נוראים בשבילי ותמיד אומרים שהזמן מקל אבל אני לא הצלחתי להאמין לזה.
עכשיו אני פשוט חושבת שלומדים לחיות עם זה איכשהו אפילו שזה בלתי נסבל, ובגלל זה התחושות והרגשות
הקשים לפעמים עוזבים קצת.
אני שולחת לך חיבוק

 

[saribon]

צריך לתת זמן לזמן

הזמן לא "מקל" ולא משכיח? הזמן משנה . עם הזמן מתרחשים תהליכים והחיים מושכים אותנו אליהם. אנחנו לומדים לנשום עמוק יותר, לכאוב פחות ולהרים את הראש גבוה יותר. איבדתי את אבי לפני עשרים שנה ומאז התנסיתי בעוד מקרי מוות של אנשים אהובים וקרובים. אני יכולה להגיד בודאות שהזמן לא "מקל". אני מתגעגעת היום יותר מאשר בעבר. אבל אני יודעת לחיות עם זה.העצבים לא חשופים כמו שהיו בחודשים הראשונים או בשנה הראשונה, גם עכשיו עם האובדן שעברנו השנה, אני מרגישה את ההבדל בין הימים והחודשים הראשונים לכמעט שנה. זה נמצא באחת המגירות בנפשי ומדי פעם המגירה נפתחת . אבל זה לא יושב במרכז השולחן שלי. זה לא קופץ לעין בכל רגע נתון.

אבל - לפי מה שהבנתי -הכותבת לא נמצאת במקום הזה. מה שאני הבנתי הוא שאמה חולה כעת. ואני מאחלת לה בריאות שלמה. את התחושות שהיא תארה חשים בתוך התהליך ולברי המזל שביננו יש גם סיום אופטימי לתהליך הזה..

 

[קארין188]

"עצבים חשופים"

זאת הגדרה כל כך מדוייקת לצערי...

 

[LayLadyLay]

chenmatix1,

גם אני איבדתי את אבי לפני שנה ואני שותפה לרגשות שלך.
אני לא חושבת שתקופת הזמן שעברה יכולה ללמד אותי על משמעותו של הזמן בתהליך האבל- אבל אני יכולה להגיד שהגעגועים והכאב בנק' זמן הזו לא פחותים מביום שבו אבי נפטר.
הכאב אותו כאב והגעגועים אותם געגועים.
הוא עדיין חסר בכל דבר שאני עושה בחיי.

כתבת שאת קוראת סמויה פה בפורום, אבל אם מתחשק לך- את מוזמנת לספר לנו את הסיפור שלך.

כל טוב,
דניאל.

 

[LayLadyLay]

valeryela,

אני שמחה שמצאת את הפורום- הוא בדיוק המקום לשתף, לפרוק ולזכות בתגובות ענייניות ומבינות (מאנשים בנקודה דומה בחייהם).
הרבה פעמים אנשים מסביבנו לא יודעים איך לקבל את זה- כי הם לא היו בסיטואציה הזו, לעיתים הם ירגישו שאפילו לשאול שאלה פשוטה כמו "מה נשמע?" או "מה שלום אמך?" יכולה לפתוח תיבת פנדורה שלמה. גם לי הייתה חברה שאביה נפטר (זה היה לפני שאבי חלה) ופשוט לא מצאתי את הדרך לתקשר איתה. כן רציתי, אבל לא ידעתי איך.
אם יש לך חברה טובה שאת כן יכולה לשתף, גם אם לא ביוזמתה- אלא ביוזמתך, זה יקל עלייך מאד.

את מתארת מצב מאד קשה להתמודדות, מצב שדורש כוחות נפשיים ופיזיים עצומים.
את צודקת כשאת אומרת שככל שמשקיעים יותר מתרוקנים. רגעי הנחמה במחלה הזו דלים מאד.
לכן, זה חשוב לדעת למלא את המצברים. את חייבת ליצוק לשגרה שלך רגעי כיף, רגעים של חוויה. משהו שיגרום לך לחייך, לשמוח, לזכור איך החיים היו לפני המחלה של אמך.
סרט, טיול עם חברים, פינוק בספא, ספורט- כל דבר שכיף לך ומעלה חיוך על שפתייך.
את חייבת למצוא לעצמך נקודות אור שיאפשרו לך להמשיך. זה גם יתן לך כוח להמשיך לתמוך באמך וכוחות לאמך להתמודד.
אני לא יודעת באיזה מצב אמך, אבל אם יש אפשרות- תנסי גם להוציא אותה מהבית ולמצוא דברים שתוכלו לעשות יחד ויחזקו את הקשר שלכן.

אני מאחלת לאמך בריאות
ושתמצאי את הכוחות שאת מחפשת.

את כמובן מוזמנת בשמחה להמשיך לכתוב פה ולשתף אותנו.

 

[valeryela]

תודה על המילים שנותנות כוח

המצב החדש והלא מוכר הזה גורם לי לרצות להתנתק מכל האנשים שהייתי בקשר איתם. אני מבלה את הבוקר עם אמא, התרוצצות בבית חולים בין הבדיקות, שיחות טלפון עם מזכירות רפואיות ורופאים, אחר כך אני מביאה את שני ילדיי הקטנים מהגן ומנסה להתעודד. בני בן השלוש התחיל עכשיו עם משחקי דימיון, אז אני פשוט זורמת איתו וזה מרחיק אותי.
היום אמא של ילד מהגן שאלה אותי:" נו, מה שלום אמא? איך הבדיקות?" וזה היה נשמע לי שטחי כמו "נו איך האוטו החדש? סבבה?"
והיא דווקא אחת שאיבדה את אמא שלה מהמחלה. פשוט אמרתי לה שיהיה בסדר, למרות שאני יודעת שלא, כי הסרטן שיש לאמא שלי הוא דיי לא ניתן לטיפול, אלא אם כן יהיה איזה נס, או שהיא תיפול בסטטיסטיקה הקטנה להצלחה.
הבעיה היא באמת עם הכוחת, כי לאמא שלי אין כוחות, גם כשהייתה בריאה, כל דבר קטן הייתי צריכה לעזור, אז עכשיו, הרבה יותר.
הפסקתי לעבוד, בשביל לפנות לה זמן, בעוד שאחותי חייה לה חיים מלאים ושלמים אי שם בעיר צפונית יותר, אני פה, הקטנה מבינינו נאלצת להתמודד עם כל הריצות והתפעול המטורף. לכן אפילו לי לא קשה להבין למה הדיכאון חוגג וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על הפחד שאני מנסה להשתיק....
בקיצור בנות, תודה על התגובות. תיהיו חזקות, כי באמת כמו שנכתב פה- החיים מושכים אותנו אליהם, וכנראה מה שצריך לעשות זה למשוך אותם בחזרה, לבוא צעד לקראתם.

 

[LayLadyLay]

עד כמה זה אפשרי לנהל שיחה עם

אחותך ולהסביר לה שהיא גם צריכה לתת יד. אני בטוחה שגם לאמא שלך יהיה טוב לדעת ששתי בנותיה תומכות בה..
וכמובן שזה גם יקל עלייך...

 

[valeryela]

כל אחד ומה שהוא יכול

היא עושה מה שהיא יכולה במסגרת הזמן הפנוי שנשאר לה... יותר קל שאני אפסיק לעבוד כי אני פרילנסר והיא משועבדת לאותו משרד כבר שנים... פשוט ברגעים ריאלים יותר אני רואה את הדברים כמו שהם, וברגעים שאני מגיעה לרחמים עצמיים ( לא שאני אוהבת להגיע למקום הזה) אני רואה שאני סופגת הרבה יותר, כי אני גם גרה קרוב וגם זמינה יותר וגם אני באה מתחום הרפואה אז בכלל, נגעתי נסעתי....
כאילו אני מכרסמת באותם נושאים רוב היום וזה מה שגומר לי את הכוחות...
מאיפה מביאים דברים חדשים להתעסק בהם בתקופות האלה?
איך מתחדשים ויוצרים צמיחה אישית ולא רק ניתוק ?

 

[saribon]

ולריה

שימי לב למה שא כותבת - היא עושה במסגרת הזמן הפנוי שנשאר לה - את הפסקת לעבוד!
האם את יכולה להרשות את זה לעצמך? מעבר לכך האם נכון עבורך לעצור את העשייה המקצועית שלך ואילו אחותך תעשה רק במסגרת הזמן הפנוי שלה?
נכון - יש סיבות אוביקטיביות למה לך קל יותר לשאת בנטל - ועדיין איןז ה הוגן או צודק או אפילו חכם ונכון. משום שככל המצב יחמי ר(הלוואי שלא) תזדקקי לעד ועוד כוחות ועוד זמן, ואמך תזדקק לעוד טיפול, אין לך ידיעה כמה זמן זה יימשך ומה יקרה תוך כדי - ויש לך גם ילדים קטנים שגם הם זקוקים לאמא. בקיצור- הסיטואציה הזו נראית לי משהו שאת צרכה קצת לשנות.
וזו גם הדרך לצור כוחות - לפנות זמן לדברים אחרם ולא להתעסק רק בזה בעיקר כל עוד המצב לא אקוטי באופן שמחייב טיפול סביב השעון. אם אחותך לא יכולה לבוא פיסית - שתעזור לפחות במימון עזרה נוספת
מרחק לא צריך להיות הגורם היחיד מי מטפל.בסיטואציה כזו שהיא משבר משפחתי חייבים להעזר אחד בשני ולמצוא דרכים לחלק את העל. אחרת מי שנושא בו יכול להתמוטט באמת.

 

[נדב מנור 3]

אני מחזק אותך - את אדם אמיץ ומיוחד ומלא נתינה

היי ולריה.
אני מעט שונה מכם, כיוון שאני בצד החולה של המפה.
לצערי לפני 10 שנים הייתי בצד שלכם ואיבדתי את בת זוגתי מסרטן.
ברצוני לומר לך כמה דברים:
הראשון הוא שבעיקר בזמן מחלתי נוכחתי לדעת כי לא לכל אחד יש את הכלים
והכוחות להתמודד עם מחלתו של הקרוב אליו. בכדי להסתיר או לברוח
לפעמים מתרצים לא מעט תרוצים. זה בסדר. ישנם אנשים חזקים יותר וחזקים פחות.
את צריכה לתת את המיטב שלך. אחרים שיעשו מה שהם מוצאים לנכון.
השני הוא המעמסה הנפשית שלך. אני, בגיל 25, בזמן שליוויתי את בת זוגתי
במחלתה, קמתי יום אחד בבוקר בבהלה, בטוח שקיבלתי התקף לב. הלחץ עשה את שלו.
היום, בתקופת המחלה שלי, נוכחתי לדעת כי אין ולא יהיה תחליף לקרובים אליך ולא משנה מי זה
אשר אצלם אתה יכול לפרוק, איתם אתה יכול לבכות, והם בעיקר יכולים להכיל אותך ואת הכאב שלך.
וכמו שאת המשענת של אימך, השתמשי באחרים להישען עליהם. אין שום רע בזה.
אל תהססי להישתמש בעזרים חיצוניים: פסיכולוג\ית זה מהלך מבורך. אין לו תחליף אצל אף חבר קרוב
ככל שיהיה. לעיתים גם כדורים נגד חרדה עושים את העבודה יופי!!!
תהיי קשובה לגוף שלך, לנפש שלך והשתמשי בכל הכלים העומדים לרשותך בכדי להישאר חזקה.
זאת לא בושה !!! זו הדרך הנכונה, לטעמי לפחות.
אני אתן לך דוגמא שאני בטוח שאת מכירה: הרגעים האלה בהם המחשבות מסתחררות ומביאות אותך
למצבים שאת מרגישה שאת לא מסוגלת יותר. כשהבנתי שהמצבים האלה לא רק שמרוקנים אותי,
אלא גורמים לי נזק ממשי, הלכתי לפסיכיאטר, התייעצתי איתו, ובעזרת כדורים קלילים ביותר שלא
משפיעים במאום על החיים, סיימתי את התופת הזו ואף התחדדתי הרבה יותר.
ומילה אחת על אמא מצד החולה. אמא עוברת את התופת של החיים שלה. מהיום שבו הודיעו לה
שיש לה סרטן, התיישב לה מלאך המוות על הכתף. ככה לימדו אותנו. הרופאים הם רופאים ותפקידם לעזור לכם
בפן הרפואי. שלא יעניינו אתכם סיכויי ההישרדות, דרגת המחלה וכל השיט הזה. זה הכל סטטיסטיקות. אין פה עובדות.
בשביל ניסים צריך לעבוד ולעבוד קשה. ניסים לא מגיעים סתם. אני כותב לך כרגע מהנסיון שלי ותעשי עם זה מה שאת מוצאת לנכון:
יש 3 דברים שאום צריך לשנות במצב המאוד קיצוני הזה בחיים -
1. תזונה- תתחילי לקרוא וכמה שיותר על נושא התזונה ואני יותר מאשמח לעזור לך בנושא. את לא מאמינה כמה מסתירים מאיתנו
בגלל אינטרסים כאלה ואחרים. שימי לב כי הרפואה לא תתן לך כתף והכרה בנושא זה אל תתייעצי עם הרופאים שלך בנושא.
הם פשוט לא יודעים כי לא לימדו אותם אף פעם.
2. פעילות גופנית - בהתאם לרמה שאמא מסוגלת. מחזק את הגוף ואת הנפש. אל תחשבי על מרתון. תתאימו לאמא מה שמתאים לה.
3. נפש - אמא צריכה לרצות לחיות. סליחה שאני קיצוני במה שאני כותב. אף אחד לא יחיה במקומה. קחי אותה למטפל שמבין בחולים אונקולוגים,
כיוון שזה לא טיפול פסיכולוגי רגיל. אצל חולים לא מבררים מה אמא עשתה לנו שהיינו קטנים, אלא מה יעשה לי טוב עכשיו. זה הכל עניין של מילוי.
צבירת אנרגיות מחוויות טובות ורצון עז לחיות.
הכל אפשרי בחיים. אבל הכל. אל תשכחו את זה לרגע.
ותמיד עדיף לנסות מאשר לא.
אני מאחל לך דרך צלחה. את נשמעת אמא מדהימה ובת מקסימה.
הלואי שביתי הקטנה תגדל להיות אוהבת כמוך.
זה המייל שלי אם תרצי להתייעץ או סתם לדבר [email protected]
זה הטלפון שלי 0505558419
דרך צלחה ושנה טובה.

 

[LayLadyLay]

היי נדב,

אני משתתפת בצערך.
יש כאן הרבה גולשים שחוו אובדן לא מזמן והשאלה על הכאב בפרספקטיבה של זמן עולה פה הרבה פעמים. אני אשמח אם תוכל לשתף אותנו מה דעתך.

לגבי מה שכתבת.. אני לגמרי מצטרפת. יש לי רק שתי הסתייגויות:
1. לגבי התזונה- ישנם הרבה ספרי הדרכה בנושא אכילה נכונה. ישנם אפילו ספרים שמתארים סיפורי הצלחה- על אנשים שניצחו את הסרטן בזכות תזונה נכונה. כן כדאי להתעניין בדברים האלו, אבל חשוב להתייעץ גם עם הרופאים לפני שעושים שינויים משמעותיים. צריך לקחת בחשבון שתרופות מסוימות מאבדות מהאפקטיביות שלהן עם מזונות מסויימים. ובכלל, בחלק מהספרים ישנם תפריטים קיצוניים וחשוב ליידע את הצוות הרפואי לפני שעושים מהפך כזה.
2. ספורט- אין ספק שזה חשוב. אבל שוב, לא לדחוק דברים לקצה. וגם, כמו בסעיף הקודם, כדאי להתייעץ עם רופא האם זה נכון במצב של החולה.

כל טוב,
דניאל.

 

[נדב מנור 3]

שלום לך יקירתי

אתחיל דווקא עם החיים ברשותך ואעבור אח"כ אל הזכרונות.
1. לגבי התזונה - אני חסיד של הבסיס ולא של הפנאטים. צריך להבין שהגוף שלנו הוא מכונה. מכונה צריכה דלק נכון, פשוטו כמשמעו.
בדיוק כמו אוטו. אני אחד שאכל גאנק פוד, פאסט פוד וכל מיני שטויות כל חייו. וזה השפיע. בשביל לאכול ירקות והמון, ולכל אחד יש
את היתרונות שלו וצריך להכיר אותם, להוריד סוכר ולהימנע אם אפשר, לצמצם בשר, קמח לבן ולהתחיל לאכול דגנים, קטניות, ולהרגיש אחרי
שבוע את השינוי שחל בגוף - בעירנות, באנרגיות, בקלילות, ביציאות, לא צריך רופא. זה הבסיס של כולנו, לא רק של החולים. אני לא בעד חוקנים, נקיונות וכו'.
צריך להבין מה טוב לגוף ולהזין את הגוף בו. נקודה. הרופאים אינם מבינים בזה כלום. הם לא למדו על זה מעולם. ואם תשאלי למה, כיוון שזה נוגד את התעשיה שהם עובדים בה.
קראי את הספר "מחקר סין", על אדם שהגיע מתוך הממסד האמריקני הבכיר, והבין מהר מאוד תוך כדי מחקר התזונה הגדול ביותר שנערך מעולם, במימון הגופים הממשלתיים
כמה "עיוורו" אותו כל חייו המקצועיים ולאיזה תוצאות ומסקנות הוא הגיע במחקר. אתן לך את אחת מהדוגמאות שהשאירו אותי פעור פה: האם ידעת שבוצעו כבר לא מעט
מחקרים בלשון המעטה המראים כי חלבון מן החי (בשר, ביצים, חלב) מכבה ומדליק גידולים סרטניים? ואלה לא מחקרים עלומים. אבל האינטרס הוא שלא נדע. כי אף אחד לא מרוויח פה כלום.
תעשיית המזון היא תעשייה המגלגלת הון עתק ומעסיקה אוכלוסייה אדירה. כמוהה גם תעשיית התרופות...
2. ספורט - בכוונה אמרתי לה שכל אחד עושה את מה שכיף ונעים לו בלי ל"היקרע". אני למשל בתקופות החלשות יותר עשיתי טאי צ'י. מרגיע, משחרר ובעיקר מזיז את הגוף. כשלא יכולתי לרוץ
או ללכת יותר, הפסקתי. לא עושים שום דבר בכל מחיר. בדף הנחיות שקיבלתי מבית החולים תל השומר ואותו מקבלים כל ההולכים לייעוץ אלטרנטיבי ע"י פרופ' ד"ר לרפואה מתל השומר, כתוב
בבירור כי יש לבצע פעילות גופנית סדירה. מי שלא מסוגל שיעשה את המעט שכן.
חשוב לי שתקראו את הדברים הבאים. כל הילדים המלווים את הוריהם - אם אני כחולה אפחד לעשות את מה שאני יודע או חושב שאני מסוגל לעשות, אני אתנוון ובעיקר
נפשית. אלה המצבים המובילים לדיכאון. כשאתה שוכב במיטה אתה חושב כמה המחלה השכיבהה אותך. כשאתה קורא, יושב בגינה, מטייל קצת, מצייר, מכין אוכל, אתה חי ולא
נשאב לתוך המערבולת. זו נקודת התורפה של כולנו.

ועכשיו לשאלתך הראשונה.
אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו, אבל אני אנסה.
אני אספר בעיקר לכן, נראה לי (תדעו לכן שזה היתרון הגדול של נשים לדעת לשתף ואני מלא קינאה בכן), את תמצית סיפורי האישי.
בת זוגתי בגיל 24 חלתה בסרטן מאוד אלים, אשר הכריע אותה כעבור שנה.
בתקופה הראשונה לאחר המוות נשברתי לרסיסים. פשוט הרגשתי שהלב שלי נשבר.
זה מצחיק כי לאחר תקופה אחותי סיפרה לי שיש תהליך להשלמה ממוות של אדם קרוב אליך וזה היה אחד לאחד.
בשלב הראשון הדחקתי. זו הייתה תקופה של חודשיים לערך הזויה לגמרי שבה הייתי נטול מגננות, חסר פחד ועשיתי הכל בשביל להרחיק את הכאב.
ברגעים של בדידות הלב שלי נשבר לי בתוך החזה. הרגשתי חסר אונים.
ואז הגיעה התקופה שבה התחלתי להכיר במה שקרה ואם זכרוני אינו מטעה אותי היא הקבילה לחזרה שלי לחיי היום יום הרגילים, עבודה וכו'.
הבדידות, הדיכאון וחוסר החשק לתקשר עם העולם תפסו את מקומם.
התקופה הזו לוקחת זמן והכאב מחלחל לאיטו, עד שאתה לומד לחיות איתו לאט לאט.
איך ידעתי שמצבי משתפר? הייתי מנסה להעריך את כמות הפעמים שחשבתי על נעמה כל יום.
ושמתי לב עם הזמן שכמות הפעמים יורדת לאיטה.
אבל עדיין הכאב היה כאב צורם, מלווה ברגשות אשמה מכל סוג שהוא (זה טבעי וזה קורה לכולנו גם אם היינו מלאכים בטיפול ובמסירות)
באיזה שהוא שלב, התחלתי לשים לב שהזכרונות הופכים נעימים יותר והם כואבים פחות ותוכנם מתחיל להשתנות.
התחלתי לזכור את הטוב, היפה. ואז הבנתי שהצלקת לעולם תשאר והיא תלך איתי לכל מקום אבל היא לצידי והיא נעימה רב הזמן.
וזה השלב שנראה לי שהשלמתי עם מותה ושהחיים חזרו למסלולם התקין.
מנסיוני היום והסתכלותי אחורה הייתי צריך לדבר הרבה יותר, לפרוק ככל הניתן, לשתף ולהקל על המעמסה.
חשוב למצוא את האדם או האנשים עליהם אפשר להישען בתקופה הזו. להעזר בהם. נפשית בעיקר. לא לאכול את "החרא" לבד.
אני מאחל לכולכן וכולכם חיים מלאים, שלווים, בריאים ומלאי חוויות.
באהבה רבה
נדב מנור.

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום נדב

התרגשתי לקרוא את דבריך. אתה מתאר בפתיחות רבה את התהליך שעברת, לאורך שנים ועד היום.
אם יורשה לי להוסיף, התהליך שתיארת מתאר בצורה מדויקת למדי את תהליך האבל הנורמטיבי שאנשים עוברים.
עם זאת, קיימת כמובן אינדיבידואליות רבה בקצב ההסתגלות לחיים. באופן טבעי, סמוך לאובדן יש יותר מחשבות ועם הזמן קיימת תנועתיות והמחשבות פוחתות במידת מה.
וממשיכים לחיות עם הכאב והגעגועים כי התהליך הוא אינסופי. ולכן אדייק ואומר- הסתגלות לחיים ולא השלמה, כי זהו לא תהליך שמשלימים ומסיימים.
מודה לך על דבריך, תמשיך לצמוח ולהתפתח,
ענבר

 

[healerit]

דבריך עוררו בי מחשבה

אני מאוד מאמינה במה שכתבת, בכוח של הגוף להתמודד עם כל מחלה בעזרת תזונה, פעילות גופנית, נפש חזקה ומלאת חיים.
לאבא שלי לא היתה מוטיבציה גדולה לחיים גם לפני המחלה. כשהוא חלה אחי אמר שהגישה שלו לחיים פוגעת בסיכויי ההחלמה שלו.
אחי אמר שכשחולים במחלה כזו צריכים להיכנס ברבאק שלה בלי לראות בעיניים ועם רצון אדיר לחיות.

מאוד חשוב לחיות גם במהלך המחלה. לא לוותר על דברים שאוהבים. לצאת כמה שיכולים, לעבוד, לעסוק בתחביבים, למלא את הזמן.
כיוון שעצם קיומה של המחלה מביא לדיכאון וקשיים נפשיים עצומים רצוי להיעזר באיש מקצוע.
אף אני שליוויתי אותו נתמכתי על ידי מטפלים שונים (רפואה משלימה) וכן בבעלי. היה לי ברור שאחרת אני אקרוס (פיסית, נפשית).

עכשיו אני 9 חודשים לאחר מותו. מרגישה שהפרץ החזק של הכאב מאחור ועכשיו זה יותר טפטופים.


מאחלת לך חיים טובים ומספקים, מלאי בריאות, אהבה, אושר, שמחה, הגשמה וכל טוב.

תודה על דבריך

 

[תלתלית3]

שלום לך

אני מזדהה מהצד עם הכאב שלך.
יש כלים שיכולים לעזור לך להתמודד עם המצב:
קבוצות תמיכה,
הרפיות ומדיטציות,
עליך לאזור כח ופשוט להיות חזקה ולבד זה קשה.
תאפשרי לאדם מקצועי בתחום לסייע בידיך.
בשנה השלישית ללימודיי NLP למדתי ליווי חולי סרטן ומשפחותיהם.
יש לי אוצר גלום של הרפיות בנושא.
NLP ודמיון בהחלט יכול לעזר לך להתמודד.
בהצלחה טליה

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום ולרי

שלום ולרי,
הטיפול הוא אכן תובעני מאד והתחושות נעות על הרצף בין הייאוש לתקווה.
פעמים רבות, עומס הטיפול נופל על אחד הילדים וכשהטיפול מתארך זה יוצר שחיקה. בעיקר כשיש מטלות רבות מסביב, כגון: עבודה, טיפול בילדים.
את מהרהרת בנושאים חשובים של מערך הטיפול המשפחתי, הצורך בהתחדשות והפחדים.
בקצרה אומר כי תמיכה עבורך היא חשובה מאד, בעיקר אם תוכלי למצוא מקום בו תתני ביטוי אמיתי לרגשות ולפחדים.
כמו כן, באמת קשה להתחדש כאשר הטיפול פונקציונלי, אולי כדאי לשלב גם רגעים נוספים בקשר עם אמא, רגעים שניתן היה לשאוב מהם כוח. אני מכנה זאת "רגעי חסד".
כשלא עסוקים רק בטיפול, בכאב ובתרופות. אלא גם במקומות נעימים של זיכרונות משותפים, חוויות ילדות, קריאת ספר וכדומה.
מאחלת בריאות לאמא ומחזקת את ידך בטיפול,
ענבר

 

[healerit]

ברוכה הבאה ושנה טובה

הרבה בריאות לאמך וגם לך

 

[mayan838]

היי

שלום,קוראים לי מעיין ואני לומדת במגמת תקשורת בבית ספר טשרניחובסקי בנתניה.
במגמה אנו מצלמים סרטים דקומנטריים על דמויות בעלות סיפור מעניין וייחודי- סרטים אלו מהווים את ציון הבגרות שלנו.
אני וקבוצתי התעניינו בסיפורך האישי המרגש ומעורר השראה.
אשמח אם תשתף פעולה ותיצור קשר.
[email protected]