שלום לכולם, סיפור שכתבתי.
אני מבטיח להגיב לכמה סיפורים פה, אני יודע שזה חשוב... אין לי כותרת טובה לסיפור, אז בינתיים: לא קיים "ולשאלת מיליון הדולר!", אמר המנחה המצועצע, באולפן המצועצע, של חברת הטלוויזיה המצועצעת. הקהל מחא כפיים בהתרגשות, מעטים המקרים שבהם מתחרה מגיע לשאלה האחרונה, והפעם זה היה מיוחד במיוחד, כי לא נשארו למתחרה אף לא גלגל הצלה אחד. השאלה הופיעה על המסך, והמנחה הקריא אותה: “איך משהו שלא קיים, יכול להרוס לך את החיים?", דממה רועמת הגיעה מכיוון הקהל. “מ....מה? מה זאת אומרת?!", אמר המתחרה במגומגם, “מה זו השאלה הזו? איפה האפשרויות?! אתם אמורים לתת אפשרויות!". המנחה שם את אצבעו על האוזנייה שבאוזנו הימנית, והקשיב בעניין למה שנאמר רק לו. "כן...כן... הבנתי", אמר המנחה, “תראה,", המנחה רכן לכיוון המתחרה, “אם אתה לא יודע את התשובה, אז תגיד". המתחרה קפץ אחורנית מעט, ונראה מופתע ומבולבל, “א....אני לא... אני לא יודע איך משהו שלא קיים יכול להרוס לי את החיים..." אמר בחלישות. "אם ככה!", אמר המנחה ופנה לקהל, “נראה שאתה הולך הביתה בלי כסף היום!", הקהל השמיע הנחה משועשעת, מן "אוווווו" שכזה, כאילו הם עושים טובה למתחרה בכך שמביעים צער. האורות נדלקו, המנחה כבר קיבל כוס מים, אך רק המתחרה הביט כלא מאמין בצג המחשב שמולו, ידיו היו על ראשו, ועייניו קפואות על השאלה שעוד ריצדה על המסך. "אני יודע!...", אמר המתחרה בבהלה פתאומים, “אני יודע את התשובה! ככה! ככה משהו שלא קיים יכול להרוס לך את החיים!", המנחה הרים את ראשו מעיתון שזה הרגע קיבל, והציץ לכיוונו של המתחרה במבט משועמם, “הנה! בשאלה היה משהו שלא קיים, ובגלל שלא ידעתי מהו, חיי נהרסו! ככה! ככה משהו שלא קיים יכול להרוס לי את החיים!". "יפה", אמר המנחה, “אולי פעם הבאה תדע לענות לפני שהתוכנית נגמרת". "אבל! אבל זה לא פייר! כדי לגלות את התשובה, הייתי חייב להפסיד! איך אפשר לנצח במצב כזה?!". המנחה כבר קם מכיסאו באמצע דבריו של המתחרה, והתכוון ללכת למאחורי הקלעיים, אך נעצר ואמר "לא יודע, אני רק המנחה... אני אומר מה שאומרים לי להגיד, ואז הם משלמים לי", והוסיף, “אבל לא מספיק בשביל להצטלם עם התסרוקת המגוכחת הזאת...". המתחרה, שכבר הפסיק להיות מתחרה ועכשיו הוא סתם איש ככל איש אחר, הבין שהוא מדבר אל קיר, רק שהקיר כל הזמן מחליף נושא. הוא לקח את דבריו והלך. בדרכו החוצה הוא אמר בלחש דברי רטינה למיניהם, כמה שזה לא פייר, ושזה בכלל לא הגיוני, ואף אחד בכלל לא נתן לו אפשרויות. בין דברי נרגנות כאלו ואחרים, אמר לעצמו בלי לשים לב: “אני לא מאמין, דבר שלא קיים, הרס לי את החיים.".
אני מבטיח להגיב לכמה סיפורים פה, אני יודע שזה חשוב... אין לי כותרת טובה לסיפור, אז בינתיים: לא קיים "ולשאלת מיליון הדולר!", אמר המנחה המצועצע, באולפן המצועצע, של חברת הטלוויזיה המצועצעת. הקהל מחא כפיים בהתרגשות, מעטים המקרים שבהם מתחרה מגיע לשאלה האחרונה, והפעם זה היה מיוחד במיוחד, כי לא נשארו למתחרה אף לא גלגל הצלה אחד. השאלה הופיעה על המסך, והמנחה הקריא אותה: “איך משהו שלא קיים, יכול להרוס לך את החיים?", דממה רועמת הגיעה מכיוון הקהל. “מ....מה? מה זאת אומרת?!", אמר המתחרה במגומגם, “מה זו השאלה הזו? איפה האפשרויות?! אתם אמורים לתת אפשרויות!". המנחה שם את אצבעו על האוזנייה שבאוזנו הימנית, והקשיב בעניין למה שנאמר רק לו. "כן...כן... הבנתי", אמר המנחה, “תראה,", המנחה רכן לכיוון המתחרה, “אם אתה לא יודע את התשובה, אז תגיד". המתחרה קפץ אחורנית מעט, ונראה מופתע ומבולבל, “א....אני לא... אני לא יודע איך משהו שלא קיים יכול להרוס לי את החיים..." אמר בחלישות. "אם ככה!", אמר המנחה ופנה לקהל, “נראה שאתה הולך הביתה בלי כסף היום!", הקהל השמיע הנחה משועשעת, מן "אוווווו" שכזה, כאילו הם עושים טובה למתחרה בכך שמביעים צער. האורות נדלקו, המנחה כבר קיבל כוס מים, אך רק המתחרה הביט כלא מאמין בצג המחשב שמולו, ידיו היו על ראשו, ועייניו קפואות על השאלה שעוד ריצדה על המסך. "אני יודע!...", אמר המתחרה בבהלה פתאומים, “אני יודע את התשובה! ככה! ככה משהו שלא קיים יכול להרוס לך את החיים!", המנחה הרים את ראשו מעיתון שזה הרגע קיבל, והציץ לכיוונו של המתחרה במבט משועמם, “הנה! בשאלה היה משהו שלא קיים, ובגלל שלא ידעתי מהו, חיי נהרסו! ככה! ככה משהו שלא קיים יכול להרוס לי את החיים!". "יפה", אמר המנחה, “אולי פעם הבאה תדע לענות לפני שהתוכנית נגמרת". "אבל! אבל זה לא פייר! כדי לגלות את התשובה, הייתי חייב להפסיד! איך אפשר לנצח במצב כזה?!". המנחה כבר קם מכיסאו באמצע דבריו של המתחרה, והתכוון ללכת למאחורי הקלעיים, אך נעצר ואמר "לא יודע, אני רק המנחה... אני אומר מה שאומרים לי להגיד, ואז הם משלמים לי", והוסיף, “אבל לא מספיק בשביל להצטלם עם התסרוקת המגוכחת הזאת...". המתחרה, שכבר הפסיק להיות מתחרה ועכשיו הוא סתם איש ככל איש אחר, הבין שהוא מדבר אל קיר, רק שהקיר כל הזמן מחליף נושא. הוא לקח את דבריו והלך. בדרכו החוצה הוא אמר בלחש דברי רטינה למיניהם, כמה שזה לא פייר, ושזה בכלל לא הגיוני, ואף אחד בכלל לא נתן לו אפשרויות. בין דברי נרגנות כאלו ואחרים, אמר לעצמו בלי לשים לב: “אני לא מאמין, דבר שלא קיים, הרס לי את החיים.".