שלום לכולם

[מיס רובינסון 16]

שלום לכולם../images/Emo13.gif

היי, זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה אז ככה קוראים לי אפריל ואני בת 16 וחודשיים. אני גרה בצפון הארץ וכלפני חודשיים חזרתי מהמסע שלי לפולין. אז כן אני מוכרחה לציין שזה היה אחד המסעות שאני לעולם לא ישכח...באמת היה כל כך שונה לראות את הדברים מקרוב.. כל פעם שעמדנו ליד בורות הירי \ מחנות השמדה היו לי צמרמורות בכל הגוף.. אבל אני מוכרחה לציין שהמסע הוא לא היה לי כ כך קשה כמו שציפיתי...כלומר לא בכיתי בכלל (ואני בהחלט אדם מאוד רגשן..) בזמן שלא בלינו באתרי השואה נהנו יחד כל החברים, צחקנו אכלנו, דיברנו ולא דווקא על השואה.... ובאיזשהו מקום הרגשתי פספוס..וחשוב לי לדעת... כל אחד שהיה בפולין המסע היה קשה עבורו?! או שהרשתם לעצמכם גם להנות...? (היה נורא מוזר לענות לשאלה "איך היה בפולין?" ב - "כיף"...)

 

[Naych]

אהלן..

תראי.... יש כל כך הרבה בני נוער שחוזרים מהמסע בדיוק באותה הרגשה.. אבל לבכות זה לא עיקר המסע. להיות בדיכאון גם לא. עיקר הרעיון של המסע זה להבין מה העם שלך עבר, להבין מה יש לך, בתור אזרחית במדינת ישראל, בתור נערה יהודיה כיום. לדעתי, כל הנוער שנוסע למסע, מתרכז בלבכות, יותר מאשר להבין. אבל אם תביני- הדמעות יבואו מעצמן. היום, בטקס העירוני או מה שזה לא יהיה, ומחר בבית הספר, תקשיבי לקטעים, תתרכזי בשירים. תנסי להבין מה קרה לעם שלך, ולכל אותם האנשים... למה רצחו אותם? (לא שאפשר להבין דבר כזה) ואז, אז אולי תחווי את שיא המסע שלך. שאגב, אף אחד לא אמר שהשיא חייב להיות במסע עצמו, הוא יכול לבוא גם חצי שנה או 10 שנים אחרי.

 

[Youhavenochance]

הנה, זה בדיוק מתקשר

למה שעמדתי להעלות לפורום. מדהים. מדהים שכל מי ששואלים אותו אודות המסע לפולין בוחר במילה זו. למרות שלאחר דיון על כך הסקתי שלמעשה במילה הזו מתחבאים גם המדהים לכיוון החיובי ומאידך גם לשלילי. הכאב. הצמרמורות. הפחד. האימה. החששות. הדאגות. השמחה. הבטחון. החברה. האושר. ההנאה. הכל מסתכם במילה יפייפיה, אחת ויחידה במינה. כואב לי שלא מילאתי יומן מסע מדיי יום ביומו,אך היה לי קשה לכתוב בזמן הנסיעות הארוכות,שברובן העדפתי לנמנם ולהסתכל מבעד לחלון ולבהות באווירה. להשתהות לרגעים שלמים.. ולחלום. לשקוע בחלומות טובים יותר. בשעות הערב כנראה שהבילויים עם החברים ,ההתפרקות וההדחקה של המראות היתה עדיפה על חזרה בראשי לעמידה באותם אתרים שבחלקם,ברגעים מסויימם ההרגשה היתה רבת עוצמה ובלתי ניתנת כלל לתיאור בעזרת אותיות שחור על גביי לבן או שמא מילים. רגעים שלא תמיד הבנתי או הצלחתי לשמוע את מילות המדריכים, אך כשהקריאו חיבור, או שירים שטמון בהם חלק משמעותי בדמעותינו,עברה בי מין צמרמרות אדירה שכזו. מן אימרה שגם שמבחינה פיזית אני לא ממש שם ,אבל נפשית את מתחברת לכל מה שהיה ,ועודנו בחלקו שם. מן התחברות עם הנפשות השוררות שם, ואולי אפילו בני משפחתי שליוו אותי לאורך המסע הבלתי יאמן הזה. המחשבה שכלל לא רציתי לצאת, ופחדתי מהרגע ,הרגע בו אחליט לצאת או שמא לא לצאת,נראית לי מנקודת מבט זו כה פתטית. מרגישה אולי גם מעט טיפשית שבקלות אוכל לבחור בתיאור המסע במילה "כיף". מעט טיפשית. מעט אשמה. מעט מתנצלת. רואה הכל לפתע בצורה שונה. דברים שונו. דברים השתנו. דברים היו ועודם זהים , אך לא עוד מבחינתי. הכל תופס משמעות שונה, זווית שונה. אנשים שהיו איתי. שבזכותם לא חוויתי נקודת שבירה שכה חששתי ממנה. נהפוכו,היו רגעים שבזכותם חשתי שוב, שוב את אותם רגעים שעשו לי כל כך כיף,ששאבתי מהם כל כך הרבה בטחון שעזר לי לשרוד את המשך חיי. מעיין לקיחת אוויר צח לריאות ואגירת כוחות נפשיים עד הסוף. הכל שב אליי. עודנו כאן. צורב. מעיין צריבה, צריבה המהולה באושר של כאב. נובמבר 2005.

 

[ליאור רוחאס]

אפריל אני כמוך....

שהייתי בפולין לא בכיתי חוץ מפעם אחת וחזרתי לפני חודש וחצי בערך... אבל עכשיו בשבוע שהיה והתקרב ליום השואה יצא לי לחשוב הרבה על מה שראיתי,שמעתי וכו'... אני מרגישה יותר מחוברת לנושא עכשיו....