caroline barina
New member
שלום לכולם...../images/Emo13.gif
אני אפתח בזה שיצאתי למסע לפני כמה שבועות, היינו במצעד החיים והיה נהדר. כן כן, היה טיול נהדר. כולם שואלים אותי איך אני מסוגלת להגיד על דבר שכזה, טיול נהדר. אז אני אסביר.. נחתנו בפולין ומיד משדה התעופה לקחו אותנו לטרבלינקה. לקראת סוף הנסיעה, אני הרגשתי שאני פשוט מתפרקת לחתיכות. לא הפסקתי לבכות ולא הייתי מסוגלת להמשיך. לא הצלחתי להבין למה לכל הרוחות הגעתי למקום שיש בו כל כך הרבה רוע, מקום שקרו בו דברים כה מזויעים, שהרגו ורצחו ושרפו יהודים כמוני.. עזבו יהודים.. בני אדם!! פשוט לא הבנתי.. הגענו לטרבלינקה והרגשות רק הלכו וגעו בי עוד יותר.. פשוט רציתי לחזור הביתה!!! אבל אז הגיע הערב ולאט לאט הרגשתי יותר ויותר בסדר.. ומאז, עד סוף המסע, לא הרגשתי דבר כזה! לא רק זה, פשוט לא הרגשתי עצב מסויים.. כמעט ולא בכיתי.. ותבינו, אני פחדתי נורא בהתחלה לצאת למסע הזה כי אני רגישה בצורה מטורפת ופחדתי שאני אתפרק להם שם עד שיצטרכו להחזיר אותי או להשאיר אותי במלון כל היום.. אבל הקטע הוא.. שהייתי במחנות השמדה, הייתי במשרפות, בתאי הגזים.. וכלום! פשוט כלום!!! הרגשתי כאילו אני הולכת בתוך מוזיאון.. ממש לא בתוך מחנה השמדה שקירותיו ראו זוועות בל יתוארו! לפני המסע, הייתם רק מדברים איתי על פולין, על השואה, על כל מה שקרה שם, וישר הייתי מתחילה לדמוע.. זה נורא הפתיע אותי שלא הרגשתי כלום.. מה שגם היה ככה בדיוק לכל שאר הילדים שיצאו איתי... לרובם הגדול לפחות.. דיברתי המון עם אחד המנהלים שלי שיצאו איתנו גם, שהוא פסיכולוג.. הוא טען, כמו שאר המורים שיצאו איתנו, שההכנות פשוט הרסו לנו את הכל.. הכינו אותנו למסע ברמות מטורפות!! 4 שעות בשבוע של למידה על פולין, על השואה וכל מה שסביב לה\ ביקורים ביד ושם, פגש מטוס בירושלים, יומיים גדושי הכנה בבית לוחמי הגיטאות, הכנת עבודה רצינית על ניצול שואה ושמיעת מספר עדויות של ניצולים. הוא טען שהגענו לנקודת השיא עוד הרבה לפני המסע.. ושהמסע הזה היה קצת לא נחוץ מבחינתו.. ואני דיי מסכימה איתו.. ההכנות היו גדושות בטירוף וכנראה שנקודת השיא באמת הגיעה הרבי לפני המסע עצמו, מאשר שהיא תהיה המסע! מהבחינה הזאת נורא התאכזבתי.. מבחינות אחרות ממש לא התאכזבתי מהמסע.. (שבהתחלה נורא טרחתי להדגיש לכולם שזהו מסע ולא טיול.. והיום אני קוראת לו טיול..).... הכרתי מלאאאא אנשים מקסימים ומדהימים שעם חלקם הגדול אני עוד שומרת על קשר!! הכרתי בחור מקסים שהיום הוא גם חבר שלי... יצא לי לטייל בארץ שלא הייתי בה וגם כנראה שלא אחזור לשם.. יצא לי להרגיש גאווה מדהימה!!! אני לא דתיה ועד לפני המסע אם בכלל הייתם שואלים אותי אם אני יהודיה, לרוב הייתי אומרת שלא. שאני בכלל לא מרגישה יהודיה.. במסע הגיעה אליי תחושת גאווה עצומה על היותי יהודיה! ועל היותי יהודיה שחיה בישראל!!! אחד הרגעים שבאמת גרמו לי אושר במסע היה כשהחזקתי את הדגל.. כששרנו את התקווה.. לא זכורה לי פעם ששרתי את התיקווה בצורה כה חזקה ומרגשת.. ובכיתי תוך כדי.. אנשים סביבי פשוט לא הבינו מה קרה לי.. אבל זה באמת היה אחד הרגעים! וחזרנו לארץ שטופי חוויות.. מזכרות.. חברים חדשים.. נסיון חיים קצת שונה.. וכו' וכו'... ואם יש לי דבר אחד להעביר למי שחושב אם לצאת או לא.. צאו! לא משנה כמה זה עולה או מה החשש הכי כבד שלכם! צאו!! אל תחשבו על זה יותר מדיי! אז תכינו את עצמכם יותר מדיי! צאו ותהיו הכי ספונטניים שאפשר! כי העובדה שלא הייתי ספונטנית הרסה לי מאוד... שיהיה לכולם המשך ערב נעים וחיים נפלאים!!! אוהבת המון!!!! תהיו גאיםםםםםםם! שלכם, קרוליין...
אני אפתח בזה שיצאתי למסע לפני כמה שבועות, היינו במצעד החיים והיה נהדר. כן כן, היה טיול נהדר. כולם שואלים אותי איך אני מסוגלת להגיד על דבר שכזה, טיול נהדר. אז אני אסביר.. נחתנו בפולין ומיד משדה התעופה לקחו אותנו לטרבלינקה. לקראת סוף הנסיעה, אני הרגשתי שאני פשוט מתפרקת לחתיכות. לא הפסקתי לבכות ולא הייתי מסוגלת להמשיך. לא הצלחתי להבין למה לכל הרוחות הגעתי למקום שיש בו כל כך הרבה רוע, מקום שקרו בו דברים כה מזויעים, שהרגו ורצחו ושרפו יהודים כמוני.. עזבו יהודים.. בני אדם!! פשוט לא הבנתי.. הגענו לטרבלינקה והרגשות רק הלכו וגעו בי עוד יותר.. פשוט רציתי לחזור הביתה!!! אבל אז הגיע הערב ולאט לאט הרגשתי יותר ויותר בסדר.. ומאז, עד סוף המסע, לא הרגשתי דבר כזה! לא רק זה, פשוט לא הרגשתי עצב מסויים.. כמעט ולא בכיתי.. ותבינו, אני פחדתי נורא בהתחלה לצאת למסע הזה כי אני רגישה בצורה מטורפת ופחדתי שאני אתפרק להם שם עד שיצטרכו להחזיר אותי או להשאיר אותי במלון כל היום.. אבל הקטע הוא.. שהייתי במחנות השמדה, הייתי במשרפות, בתאי הגזים.. וכלום! פשוט כלום!!! הרגשתי כאילו אני הולכת בתוך מוזיאון.. ממש לא בתוך מחנה השמדה שקירותיו ראו זוועות בל יתוארו! לפני המסע, הייתם רק מדברים איתי על פולין, על השואה, על כל מה שקרה שם, וישר הייתי מתחילה לדמוע.. זה נורא הפתיע אותי שלא הרגשתי כלום.. מה שגם היה ככה בדיוק לכל שאר הילדים שיצאו איתי... לרובם הגדול לפחות.. דיברתי המון עם אחד המנהלים שלי שיצאו איתנו גם, שהוא פסיכולוג.. הוא טען, כמו שאר המורים שיצאו איתנו, שההכנות פשוט הרסו לנו את הכל.. הכינו אותנו למסע ברמות מטורפות!! 4 שעות בשבוע של למידה על פולין, על השואה וכל מה שסביב לה\ ביקורים ביד ושם, פגש מטוס בירושלים, יומיים גדושי הכנה בבית לוחמי הגיטאות, הכנת עבודה רצינית על ניצול שואה ושמיעת מספר עדויות של ניצולים. הוא טען שהגענו לנקודת השיא עוד הרבה לפני המסע.. ושהמסע הזה היה קצת לא נחוץ מבחינתו.. ואני דיי מסכימה איתו.. ההכנות היו גדושות בטירוף וכנראה שנקודת השיא באמת הגיעה הרבי לפני המסע עצמו, מאשר שהיא תהיה המסע! מהבחינה הזאת נורא התאכזבתי.. מבחינות אחרות ממש לא התאכזבתי מהמסע.. (שבהתחלה נורא טרחתי להדגיש לכולם שזהו מסע ולא טיול.. והיום אני קוראת לו טיול..).... הכרתי מלאאאא אנשים מקסימים ומדהימים שעם חלקם הגדול אני עוד שומרת על קשר!! הכרתי בחור מקסים שהיום הוא גם חבר שלי... יצא לי לטייל בארץ שלא הייתי בה וגם כנראה שלא אחזור לשם.. יצא לי להרגיש גאווה מדהימה!!! אני לא דתיה ועד לפני המסע אם בכלל הייתם שואלים אותי אם אני יהודיה, לרוב הייתי אומרת שלא. שאני בכלל לא מרגישה יהודיה.. במסע הגיעה אליי תחושת גאווה עצומה על היותי יהודיה! ועל היותי יהודיה שחיה בישראל!!! אחד הרגעים שבאמת גרמו לי אושר במסע היה כשהחזקתי את הדגל.. כששרנו את התקווה.. לא זכורה לי פעם ששרתי את התיקווה בצורה כה חזקה ומרגשת.. ובכיתי תוך כדי.. אנשים סביבי פשוט לא הבינו מה קרה לי.. אבל זה באמת היה אחד הרגעים! וחזרנו לארץ שטופי חוויות.. מזכרות.. חברים חדשים.. נסיון חיים קצת שונה.. וכו' וכו'... ואם יש לי דבר אחד להעביר למי שחושב אם לצאת או לא.. צאו! לא משנה כמה זה עולה או מה החשש הכי כבד שלכם! צאו!! אל תחשבו על זה יותר מדיי! אז תכינו את עצמכם יותר מדיי! צאו ותהיו הכי ספונטניים שאפשר! כי העובדה שלא הייתי ספונטנית הרסה לי מאוד... שיהיה לכולם המשך ערב נעים וחיים נפלאים!!! אוהבת המון!!!! תהיו גאיםםםםםםם! שלכם, קרוליין...
