gils33 אהלן , גם לי יש דוגמא טריה,
אתמול צפיתי עם ביתי בת השבע בתכנית נולד לרקוד, וגם היא חיה באורחות הסוד בבית כהוויה, כדרך חיים, כשפה, זה לא משהו חריג, אלא הוויה, ותוך כדי הצפיה היא שמה דגש על האמירות של המשתתפים שנבחנים, ועל הבעות הפנים שלהם, ולפתע אחד המתחרים אמר משהו כמו: שיט אני לא אצליח לעבור את זה, ואז ביתי אמרה לי בתום לב, אמא, הוא לא מאמין בעצמו, אז הוא בטח לא יצליח, והנהנתי בראשי, ונתתי לה להרגיש שהיא צודקת ואת השיחה איתה פיתחתי באופן מאד טבעי שלא יראה שאני מנסה להראות לה את הדרך במאמץ, אלא לתת לה להבין בצורה הכי טבעית שמה שהיא אמרה הוא נכון, והיא הבחינה תוך כדי בשפת הגוף של המתחרים מתי הם הביעו חיוך אינסופי כזה ומתי היו שקמטו את המצח בשפה ששידרה מצוקה ובהתאם לכך היא אמרה מי יעבור ומי לא, ונחשו מה? היא צדקה, אז מה שרציתי לומר לגבי ילדים זה להעביר להם את המסרים בדרך החוויה ההוויתית של חיינו, כדי שיראו את זה מול עיניהם ומתוך זה הם יפתחו את הגישה הזו לחיים. תודה על השיתוף המעניין הזה עם ילדייך במצדה. ובכלל כשזה אמור לגבי ילדים זה מאד מעניין הדרך היצירתית שלהם להביע עצמם. באמת מדהים.
