שלום לכולם
אתם יודעים שאני לא כותבת פה הרבה. אני כמעט כל יום מתחברת לראות ולקרוא, אבל הכאב שלכם יוצר אצלי כל כך הרבה הזדהות, וכל כך הרבה ויברציות שאני מהר מתנתקת. הימים האחרונים היו לי קשים במיוחד. חמותי לא היתה שם בשבילנו כשאבד לנו ילדנו הראשון, ובהריון השני היא הציקה לנו מאד. ביום שבת האחרון היינו אצלה והיא החזיקה את הילד שלי. לא יכולתי להסתכל עליה. חזרתי מהם מותשת. ביום ראשון הייתי על סף דמעות. ברגע שבעלי הגיע, הלכתי לשון. איך אני יכולה להגיד לו שאני מתעבת את אמא שלו? הוא יודע, אבל להגיד לו בפרצוף ? נורא קשה לי בימים האחרונים. מזל שיש לי כזה ילד טוב בבית. אני מחבקת אותו והמועקה נעלמת. ואז פיגועים. והילד שנפטר מהפיגוע לפני 4 חודשים. גם אחיו הקטן נרצח באותו פיגוע. אני לוקחת את הדברים האלה כל כך קשה. אני חושבת על האמהות האומללות האלה. על המשפחה הכואבת. הלב שלי נחמץ. אני יודעת שזה נשמע נורא נדוש, אבל זה כך. פשוט נורא. ואני משתדלת לשמור על הבועה שלי שלמה, למרות שחסרים בה חלקים, קטנים וכואבים, וזה כל כך קשה. ואנשים ששוכחים "בן ראשון תמיד דומה לאבא" אבל זה לא בן ראשון. "מה קנית עגלה לפני 3 שנים? תכננת רחוק!" אבל תכננתי קרוב, הייתי אז בהריון.כשמצב הרוח שלי שפוף כל יציאה כזו שותלת אותי באדמה. ואז מגיעה "המכשפה מהמערב" וגומרת אותי לגמרי. "אבל הכל טוב עכשיו, אז למה את כואבת? למה את לא יכולה לסלוח?" וזה כבר בעלי. כי היא אמרה (לא במילים מפורשות) שהיא היתה משאירה את הילד חי ולא נותנת שיהרגו לה אותו. איך אני יכולה לסלוח? "כי גם היא בן אדם וגם לה כאב וגם היא היתה בלחץ". אבל היא לא היתה צריכה להגיד לי את זה ! והנה אני מתחילה לבכות שוב. זה כל כך כואב לי ! מה אני עושה תגידו מה אני עושה ?????
אתם יודעים שאני לא כותבת פה הרבה. אני כמעט כל יום מתחברת לראות ולקרוא, אבל הכאב שלכם יוצר אצלי כל כך הרבה הזדהות, וכל כך הרבה ויברציות שאני מהר מתנתקת. הימים האחרונים היו לי קשים במיוחד. חמותי לא היתה שם בשבילנו כשאבד לנו ילדנו הראשון, ובהריון השני היא הציקה לנו מאד. ביום שבת האחרון היינו אצלה והיא החזיקה את הילד שלי. לא יכולתי להסתכל עליה. חזרתי מהם מותשת. ביום ראשון הייתי על סף דמעות. ברגע שבעלי הגיע, הלכתי לשון. איך אני יכולה להגיד לו שאני מתעבת את אמא שלו? הוא יודע, אבל להגיד לו בפרצוף ? נורא קשה לי בימים האחרונים. מזל שיש לי כזה ילד טוב בבית. אני מחבקת אותו והמועקה נעלמת. ואז פיגועים. והילד שנפטר מהפיגוע לפני 4 חודשים. גם אחיו הקטן נרצח באותו פיגוע. אני לוקחת את הדברים האלה כל כך קשה. אני חושבת על האמהות האומללות האלה. על המשפחה הכואבת. הלב שלי נחמץ. אני יודעת שזה נשמע נורא נדוש, אבל זה כך. פשוט נורא. ואני משתדלת לשמור על הבועה שלי שלמה, למרות שחסרים בה חלקים, קטנים וכואבים, וזה כל כך קשה. ואנשים ששוכחים "בן ראשון תמיד דומה לאבא" אבל זה לא בן ראשון. "מה קנית עגלה לפני 3 שנים? תכננת רחוק!" אבל תכננתי קרוב, הייתי אז בהריון.כשמצב הרוח שלי שפוף כל יציאה כזו שותלת אותי באדמה. ואז מגיעה "המכשפה מהמערב" וגומרת אותי לגמרי. "אבל הכל טוב עכשיו, אז למה את כואבת? למה את לא יכולה לסלוח?" וזה כבר בעלי. כי היא אמרה (לא במילים מפורשות) שהיא היתה משאירה את הילד חי ולא נותנת שיהרגו לה אותו. איך אני יכולה לסלוח? "כי גם היא בן אדם וגם לה כאב וגם היא היתה בלחץ". אבל היא לא היתה צריכה להגיד לי את זה ! והנה אני מתחילה לבכות שוב. זה כל כך כואב לי ! מה אני עושה תגידו מה אני עושה ?????
