שלום לכולם
מצאתי את הפורום הזה עכשיו ואשמח להתייעץ ולהיעזר: אני בת 33. מעולם לא היה לי בן זוג. מאז ומתמיד היה לי קושי בכלל ביצירת מערכות יחסים, לאו דווקא עם המין השני, אלא בכלל. (למרות שהיו לי תקופות יותר טובות, או פחות). אני חייבת לציין שאני באה מבית אלים, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי והאווירה בבית בכלל הייתה אלימה. נכון להיום הקושי שלי הוא לקבל אהבה וגם לתת אהבה. אני מצליחה להתאהב רק בגברים שמראש אין לי סיכוי איתם. האמת, בעבר הרחוק היו לי ניסיונות להכיר בנים (הכוונה בעיקר לגיל ההתבגרות) אבל תמיד "חתכתי" עוד לפני שבכלל התחיל משהו. (יוצאים כמה פעמים ואז אני נבהלת ובורחת). בימים אלה אני נמצאת בטיפול קבוצתי (טיפול שמיועד לאנשים כמוני שעברו פגיעות רגשיות בילדות). אציין שהטיפול הוא טוב ומועיל, לא רק "חפירה" במה שהיה אלא הרבה עבודה "בשטח". בעקבות הטיפול החלטתי לנסות בכל זאת לפתח מערכות יחסים, אבל אני לא יודעת אפילו איך להתחיל עם זה. אין לי שום מושג במערכות יחסים, איך להכיר, איך בכלל להציג את עצמי באתרי היכרויות ובכלל מה אני אמורה לעשות כדי שקשר יצליח. באמת, אני מרגישה כמו איזה ילדה קטנה שרק עכשיו לומדת את העולם. אין לי שום מושג בכלום. הפחד שלי הוא קודם כל הוא בזה שאם אני אגיד שמעולם לא היה לי בן זוג, ואני בת 33, זה עלול לדחות אנשים. אישה בגילי שאין לה שום ניסיון, נוטים לחשוב שמשהו לא בסדר אצלה. (ותכל'ס אולי זה באמת ככה...) ומעבר לזה במעט מערכות היחסים שכן היו לי (לא זוגיים אלא בכלל) אני שמה לב שיש לי נטיה "לאבד" את עצמי, להיגרר לרצון של האחר תוך שאני שוכחת בכלל מה אני רוצה ואיפה אני בכל הקשר הזה. ולכן אני פוחדת גם להיפגע מקשר, בגלל הנטיה לאבד את הרצונות שלי, והנטיה שלי לרצות אחרים. מה הדרך הכי טובה להתחיל בכלל? בקבוצה שאני נמצאת בה המנחה אומרת שבשלות לקשר נוצרת מתוך קשר ואני חייבת להיות בקשר כלשהו כדי להיות מוכנה אליו, ללמוד וכו'. אבל לא נראה לי שמישהו בסביבות הגיל שלי יהיה מוכן להיות "שפן הניסיונות" שלי. הנטיה שלי היא לחשוב שגברים בני 30+ כבר רוצים קשר רציני. ותכל'ס גם אני רוצה קשר רציני אבל כאמור פוחדת להיפגע. אשמח לעצות ותובנות.
מצאתי את הפורום הזה עכשיו ואשמח להתייעץ ולהיעזר: אני בת 33. מעולם לא היה לי בן זוג. מאז ומתמיד היה לי קושי בכלל ביצירת מערכות יחסים, לאו דווקא עם המין השני, אלא בכלל. (למרות שהיו לי תקופות יותר טובות, או פחות). אני חייבת לציין שאני באה מבית אלים, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי והאווירה בבית בכלל הייתה אלימה. נכון להיום הקושי שלי הוא לקבל אהבה וגם לתת אהבה. אני מצליחה להתאהב רק בגברים שמראש אין לי סיכוי איתם. האמת, בעבר הרחוק היו לי ניסיונות להכיר בנים (הכוונה בעיקר לגיל ההתבגרות) אבל תמיד "חתכתי" עוד לפני שבכלל התחיל משהו. (יוצאים כמה פעמים ואז אני נבהלת ובורחת). בימים אלה אני נמצאת בטיפול קבוצתי (טיפול שמיועד לאנשים כמוני שעברו פגיעות רגשיות בילדות). אציין שהטיפול הוא טוב ומועיל, לא רק "חפירה" במה שהיה אלא הרבה עבודה "בשטח". בעקבות הטיפול החלטתי לנסות בכל זאת לפתח מערכות יחסים, אבל אני לא יודעת אפילו איך להתחיל עם זה. אין לי שום מושג במערכות יחסים, איך להכיר, איך בכלל להציג את עצמי באתרי היכרויות ובכלל מה אני אמורה לעשות כדי שקשר יצליח. באמת, אני מרגישה כמו איזה ילדה קטנה שרק עכשיו לומדת את העולם. אין לי שום מושג בכלום. הפחד שלי הוא קודם כל הוא בזה שאם אני אגיד שמעולם לא היה לי בן זוג, ואני בת 33, זה עלול לדחות אנשים. אישה בגילי שאין לה שום ניסיון, נוטים לחשוב שמשהו לא בסדר אצלה. (ותכל'ס אולי זה באמת ככה...) ומעבר לזה במעט מערכות היחסים שכן היו לי (לא זוגיים אלא בכלל) אני שמה לב שיש לי נטיה "לאבד" את עצמי, להיגרר לרצון של האחר תוך שאני שוכחת בכלל מה אני רוצה ואיפה אני בכל הקשר הזה. ולכן אני פוחדת גם להיפגע מקשר, בגלל הנטיה לאבד את הרצונות שלי, והנטיה שלי לרצות אחרים. מה הדרך הכי טובה להתחיל בכלל? בקבוצה שאני נמצאת בה המנחה אומרת שבשלות לקשר נוצרת מתוך קשר ואני חייבת להיות בקשר כלשהו כדי להיות מוכנה אליו, ללמוד וכו'. אבל לא נראה לי שמישהו בסביבות הגיל שלי יהיה מוכן להיות "שפן הניסיונות" שלי. הנטיה שלי היא לחשוב שגברים בני 30+ כבר רוצים קשר רציני. ותכל'ס גם אני רוצה קשר רציני אבל כאמור פוחדת להיפגע. אשמח לעצות ותובנות.
