שלום לכולם

[מחלקה סגורה א1]

שלום לכולם

זה הזמן לספר את הסיפור שלי אשמח לקבל תגובות

 

[מחלקה סגורה א1]

בכפיה

זה הכה בי כרעם ביום בהיר, פתאום זה תקף אותי בצורה אכזרית הייתי שם אך לא הייתי אני. זה התחיל בסוף שבוע גרוע, בכי ללא הפסקה שישי ושבת לא מפסיקה לבכות ולא יודעת למה. צופה בסרט בוכה, משחקת עם בתי בת השמונה חודשים בוכה, משוחחת עם בעלי בוכה, מנסה להירגע ולא מצליחה. במוצאי שבת החלטנו לצאת מהבית הוזמנו לחמי וחמותי להרמת כוסית לכבוד ראש השנה. יצאנו, כבר אז אחז בי הבלבול אך לא הייתי מודעת לכך. בכניסה לבניין פגשנו בגיא השכן מהועד התחלנו לשוחח על חזות הבניין ועל העובדה כי אין השכנים שומרים על הניקיון, ואז התחלתי לצעוק. " כל מי שאכפת לו מהבניין הזה שירד למטה, שירד למטה עכשיו!" אני עומדת שם עם בתי התינוקת בידיי וצועקת, קשה לי לזכור בדיוק מה אמרתי אך ברור כי הייתי נסערת מידיי. אני זוכרת היטב כי הצעתי להתקין מצלמות בבניין על מנת לתפוס את "העבריינים" המזהמים על חם. בשלב כל שהוא נרגעתי ופנינו לדרכינו. הגענו לבית של חמי וחמותי שנמצא מרחק דקות בודדות מביתנו כשמדובר בנסיעה ברכב. פנינו להיכנס ואני ראיתי עבריינים, חבורה של עבריינים עומדים מחוץ לבית ומעשנים. התחלתי לחשוש. לא היה לי מצב רוח בדיעבד סיפרו לי שישבתי בסלון בפנים חמוצות. חמותי הגישה לנו את מתנת החג קופסה גדולה עטופה בחגיגיות אמרתי תודה ואפילו לא פתחתי אותה. קראתי את הפתק המצורף: "חג שמח ושנה טובה! אוהבים אבא ואימא". שוב הודיתי להם "את לא מתכוונת לפתוח?" שאלה חמתי, פתחתי ולפני ניצב סט כוסות שמפניה מרהיב ביופיו הכוסות מעוצבות כפרחים ומונחות באגרטל גבוהה. חלפו מספר דקות ניסיתי לצפות בטלוויזיה על המרקע התרוצצו `דיירי האח הגדול` נעים מצד אל צד כמו עכברי מעבדה בכלוב מזהב. הרגשתי כעס ומחנק, כעסתי על סבתא שלי סבתי הייתה זו שטיפלה בבתי בזמן שהייתי בעבודה. החלתי להאשים אותה בהאשמות שווא, נזכרתי כי פתחתי את המגירה בשידה שבסלון וראיתי שם תמונות ילדות שלי ושל בעלי מקומטות מעט בלבי החלטתי כי היא קימטה אותם. על תיבת הדואר מתחת לביתי ראיתי כי המדבקה והפרטים שלנו עליה נתלשה החלטתי שהיא ביצעה זאת. האשמתי אותה בפיזור חיתולים מלוכלכים ברחבי ביתי ובטיפול לקוי בביתי. כל הכעסים האלו הובילו אותי לשלוח sms לאימי "אני לא רוצה שסבתא תטפל יותר בילדה". אימא שלי הייתה המומה היא הגיבה חזרה בsms "למה???". שוחחתי עמה בנייד והסברתי לה, היה לה קשה לקבל את הדברים וקשה להבין אותי. שוחחתי עם סבתי והטחתי בה האשמות היא לא האמינה למשמע אוזניה וניסתה להתגונן, טענתי כי הצבתי מצלמות בדירה וכי אני יודעת הכל. הכל הלך והסתבך שוחחתי עם אבי בנייד ניסיתי להסביר לו אבא היה המום והציעה שאירגע לצערי לא נרגעתי... בתי התינוקת נרדמה החלטנו להישאר ללון אצל חמי וחמותי ביקשתי מגיסתי כי תשמור על התינוקת ביום למחרת על מנת שאלך לעבודה היא הסכימה. לפתע אמי הופיעה ניסתה לדבר ללבי להרגיע אותי זה לא הלך, פתאום התחלתי להרגיש שמצלמים אותי עושים עלי "האח הגדול" ומשדרים זאת בערוץ המקומי. היה לי ברור כשמש שמצלמים אותי והחלטתי לספק את הסחורה ולהעלות את הרייטינג! אחי הצעיר ליאור הצטרף לאימי גם הוא ניסה להרגיע אותי אך זה לא הלך התחלתי לדבר בשצף קצף ליאור שאל "תגידי את בכנסת?" השבתי שלא "אז למה את נואמת כאילו את על דוכן הנואמים בכנסת"? לאחר זמן מה החלטנו ללכת לישון כולם הלכו ישנתי, בדיעבד מסתבר כי נתנו לי כדור הרגעה, אינני זוכרת זאת. התעוררתי באמצע הלילה בטוחה כי מצלמים אותי ירדתי למטה והתחלתי לצעוק, הערתי את כולם כל הסובבים אותי היו המומים. אני זוכרת שישבנו בחצר חמי הציעה לי תה וביסקוטים בדיוק כמו שנותנים למישהו שחש ברע. הייתי באטרף צעקתי קמתי ישבתי השתוללתי ובעיקר דיברתי שטויות. בעלי ניסה לאחוז בי לכפות אותי ולהרגיע אותי ללא הועיל. חמותי הזעיקה את אימי. פתאום הגיעה אמבולנס לקחו אותי אימי ליוותה אותי הגענו לבית החולים `הילל-יפה` בחדרה לחדר המיון. קיבלה אותי שם אחות נאה לבושה בלבן זכרתי אותה מאשפוזי במהלך ההיריון, עברתי היריון לא קל שכלל אשפוז של חודש וחצי בשמירת הריון, זירוז הלידה ולידה קשה שהסתיימה בניתוח קיסרי דחוף. הכל החל לחזור אליי האשפוז, הלידה. הגיעה רופא לבדוק אותי שוחחתי עמו תוך כדי שאני בטוחה שהכל מצולם ומוקלט וכי על הקהל להצביע בעדי או נגדי. ניסיתי לגייס קולות ואנשים רציתי שכל מי שמכיר אותי ואוהב אותי יגיע לחדר המיון ומהר, התחלתי לקרוא להם לאנשים שלמדו איתי מאז בית הספר היסודי. תוך כדי חיפשתי אותם את אנשי ההפקה ידעתי שהם מסתתרים שם ומושכים בחוטים ללא הרף. כעבור זמן מה הגיע מכתב השחרור מהמיון מלווה בשקית עם כדורים. מסתבר שגם נתנו לי זריקה אינני זוכרת זאת. רציתי הביתה שאלתי מדוע לא הולכים הביתה? בשלב כלשהו אף רצתי החוצה ניסיתי להימלט אך ידעתי כי העבריינים מחכים לי בחוץ וחששתי לחיי חששתי שיפגעו בי. את הבית לא ראיתי מאז זה זמן רב אבל רגע אני מקדימה את המאוחר. נלקחתי למחלקת בריאות הנפש, לא ידעתי איפה אני גיסי וגיסתי ליוו אותי גם בעלי אימי וחמי בכל פעם נכח מישהו אחר מהם בקרבתי. הרגשתי כי כולם כועסים עליי ורוצים ברעתי האחיות הרופאים המטופלים כולם היו נגדי הרגשתי שהרייטינג שלי צונח והקהל הצביע נגדי. בחדר ההמתנה היה מקלט טלוויזיה ושודרה תכנית של יאיר לפיד לצד שדרן דתי בתוכנית הם חלקו על המחלוקות והשנאה בין דתיים לחילונים. הרגשתי שמעבירים לי מסר – והמסר הוא שטעיתי ושעכשיו תוגש נגדי תביעה הרגשתי שרוצים לכלוא אותי והנורא מכל הוא שהרגשתי שבאופן יוצא דופן וכתקדים במדינת ישראל הוחלט להוציא אותי להורג. חשתי שהולכים להרדים אותי בזריקה. נדדתי מחדר לחדר שאלו אותי שאלות דיברו איתי הייתי אפטית, מסתבר שבדקה אותי פסיכיאטרית ושאמרתי לה כי שקלתי התאבדות ע"י קפיצה מהחלון אינני זוכרת זאת אני אוהבת את החיים ומעולם לא חשבתי להתאבד. המשפט הזה הספיק לה היא הוציאה כנגדי צו אשפוז כפוי בהוראת הפסיכיאטר המחוזי. לא ידעתי מכלום ליוו אותי לחדר קטן על מנת לתת לי זריקה, כנראה עוד זריקת הרגעה אך אני הרגשתי שזאת הזריקה הסופית וכי הולכים להרדים אותי צרחתי לא! אל תהרגו אותי! אני רוצה לחיות! יש לי תינוקת... זה לא עזר הזריקו לי עצמתי עיניים נכנעתי הרגשתי שהסוף קרב ולמרות זאת שרדתי אני בחיים הם לא הצליחו! יצאנו את בית החולים לפתע הגיע אבי רצתי אליו כחלק מהשיגעון שלי חשבתי כי מנסים להעליל עליי כי אני מאוהבת בו. זאת בשל העבודה כי מכתב שכתבתי לו נעלם כמובן שגם בזה האשמתי את סבתא הייתי בטוחה כי היא לקחה את המכתב. ישבתי במונית של אבי ואמי ישבה עמי מאחור וסגרה את הוילונות היא ניסתה להסתיר אותי. אימא ניסתה לדבר אל לבי ולהרגיע אותי להסביר לי כי אף אחד לא מצלם אותי ביקשתי ממנה שתדבר בשקט כי הכל מוקלט. לפתע ראיתי שני בריונים את רואה אמרתי לה הם עוינים! אלוהים יודע כמה שצדקתי הם היו `משער מנשה` באו לקחת אותי לאשפוז כפוי אימא התנגדה והסתירה אותי במונית. לאחר מכן סיפרו לי שהם איימו לקשור אותי ולקחת אותי בכוח וכי הציעו שכדאי שאתפנה בשקט. הוריי השתכנעו אחד מהם נכנס אל המונית של אבי ישב מקדימה בעלי ואמי ישבו איתי מאחור ויחד נסענו אל בית החולים. הגענו לשם מבחוץ מקום די פסטורלי קיבל אותי רופא מלווה באחות האחות הייתה לבבית והציעה לי לשתות הרופא החל לשאול שאלות, חששתי ממנו לא רציתי לענות הרגשתי שהוא נגדי בעלי ענה במקומי. נפרדתי מהוריי תוך כדי שאני חשה כעס עצום כלפי אימי ומאשימה אותה באשר קרה לי.

 

[מחלקה סגורה א1]

המשך

נכנסתי לשם לתוך המחלקה הסגורה לרע מזלי היה זה ערב חג ערב ראש השנה וכך חגגתי לי את השנה החדשה באשפוז בבית משוגעים. קיבל אותי אח נחמד צעיר ונאה הייתי בטוחה כי הוא מההפקה וכי מסתירים אותי כי רוצים להגן עליי. הכירו אותי ללילי בחורה צעירה שחומה ונאה הסבירו לי כי אהיה איתה באותו החדר. לילי אמרה לי נעים מאד אם את איתי אז את בחברה טובה. נרגעתי. אני לא בטוחה שהבנתי היכן אני נמצאת אבל הייתי שם, סגורה, מבודדת מהעולם, מתגעגעת אל ביתי אל בעלי ואל החיים התוססים שהיו לי. הובילו אותי אל החדר חדר גדול בתוכו שלוש מיטות ברזל דומה לכל חדר בבית חולים. נתנו לי מצעים. יצאנו אל החצר לילי עשנה היו שם עוד המון אנשים. חלקם מאד נחמדים. לילי לקחה צלחת קטנה עם דבש ותמרים ואיחלה לכולם שנה טובה. הלכנו לישון. התעוררתי בבוקר לצידי לילי וממולי שושנה אישה מבוגרת בעלת צמה לבנה ארוכה דמות כחושה ומוזרה. יצאתי את החדר וגיליתי לובי ובו תחנת אחיות בתוך התחנה הייתה טלוויזיה קטנה במעגל סגור ועליה ראו את תמונות החדרים הרגשתי כי ממשיכים לצלם. במסדרון עמדה מראה מלוכלכת ידעתי שזאת מראת דמה וכי שם מוצבת המצלמה ניגשתי לדבר איתה רציתי לשנות את ההצבעה רציתי שיוציאו אותי משם. וכך עמדתי לי מול המראה ושוחחתי עם דמותי האחיות ושאר המטופלים הביטו בי איש לא ניסה לשוחח עמי או להסביר לי כי טעות בידיי. קראו לי ברמקול כן היה שם מן רמקול כזה וכך היו מכריזים למטופלים מפעם לפעם. הייתה לי שיחת טלפון זה היה אבי שוחחנו הייתי בטוחה כי צפה בשידור בערוץ המקומי ובגלל זה התקשר ביקשתי ממנו שישחרר אותי. לפתע החלו המטופלים מתגודדים סביב חלון האחיות ויוצרים תור ארוך כולם עמדו בשקט וחיכו לתורם. אחת האחיות ניגשה אל החלון גוררת אחריה עגלת תרופות על העגלה היו כוסיות קטנות ועליהן פתקיות עם שמות האחות החלה לחלק את הכדורים. קראו גם בשמי ניגשתי אל החלון קיבלתי מספר כדורים וכוסית קטנה של מים העמדתי פנים כאילו אני שותה את הכדורים אח"כ ניגשתי לצד וירקתי אותם לתוך נייר טישו שהיה מונח בכיסי. לפתע ראיתי את הקב"ט ממקום עבודתי בפנים איתי עומד שם בצד בלבי הייתי בטוחה שהוא שומר עליי ואז הבחנתי כי אחד המאושפזים גם הוא עבד איתי איש בטחון גם הוא עוד אחד ששומר עליי. אח"כ נגלה לי כי לא דובים ולא יער הקב"ט היה אח ראשי ואיש הביטחון מאושפז רגיל חולה מהשורה. כמובן שאז לא הבנתי זאת והייתי בטוחה בזהותם הבדויה ואף רווח לי שחלק ממכרי נמצאים איתי בפנים. שוב מכריזים את שמי אני ניגשת אל עמדת האחיות יש לך ביקור אומרת לי האחות, ופוסעת עמי לאורך המסדרון, היא מוציאה צרור מפתחות ענקי ופותחת דלת פלדלת אנו מובלים אל חדר המתנה אשר דלתות זכוכית סוגרות עליו. אותן דלתות שכל כך רציתי לשבור, לנפץ ולברוח משם כל עוד נפשי בי. זה בעלי אני שמחה לראותו ומחבקת אותו בחוזקה "מה שלומך?" הוא שואל אני בסדר. אני משיבה בשקט מתי אני יוצאת מכאן? מה שלום הקטנה? "היא בסדר היא עם אחותי ועם אימא שלי". "אימא שלך באה לבקר אותך" אני לא רוצה לראות אותה! זה הכל בגללה בגללה אני כאן. אימא פנתה אליי שחף את בסדר? איך את מרגישה? "תסתלקי מכאן! אני לא רוצה לראות אותך את שומעת?!" גירשתי אותה מעליי ראיתי כי בכתה. הביקור הסתיים מבחינתי צלצלתי בפעמון האחות הגיעה וליוותה אותי פנימה. יצאתי לחצר הבטתי בגדר וראיתי דלת ברזל קשורה בשרשרת ניערתי את הדלת רציתי לפתוח אותה אך ללא הועיל. אמא ניגשה אל הגדר, "שחף מה יש לך? אני רוצה לדבר איתך". הכל בסדר השבתי בקרירות עזבי אותי! אימא לא הלכה היא נותרה לעמוד שם מתבוננת בי ואני התנהגתי כאילו הכל כרגיל ניגשתי אל אחד המטופלים הוא שתה קולה, מזמן לא שתיתי קולה התגעגעתי לטעם הזה ביקשתי ממנו לגימה הוא נתן לי את הפחית שתיתי בהנאה. לימים כשחזרתי לעצמי וסיפרו לי על מעלליי הזדעזעתי, איך העזתי לשתות ממנו תחושת גועל מילאה אותי. ללילי היה חבר בחור צעיר וחמוד קראו לו שמעון הסתובבתי איתם כל היום הוצאנו סדין לחצר ושכבנו עליו בשמש השתזפנו. שמעון ולילי ניגשו אל אמא שלי ואל בעלי ומעבר לגדר סיפרו להם כי אני אוכלת ושותה מכלים של החולים האחרים בחדר האוכל. בעלי קרא לי והסביר לי שלא לעשות זאת. אחר כך הם הלכו ואני נותרתי שם כלואה כמו חיה בכלוב, בודדה ומצוברחת אם אי פעם היו מספרים לי שיאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש הייתי בטוח מגיבה בתדהמה מאמינה שאמות לפני שאוכל לשרוד שם ולו רגע אחד אבל אני שרדתי ועוד איך שרדתי. לילי קראה לי ללכת איתה לחדר הסכמתי לפתע היא הופיעה פראית מבט של טירוף בעיניה אורלי קראו לה חית אדם החלה מקללת אותנו קללות נמרצות מאימת להרוג אותנו מתפרעת. האחים והאחיות התגודדו סביבה וקשרו אותה היא צרחה אף אחד לא עזר לה. ראיתי אותה קשורה על המיטה הלבנה הצצתי מבעד לחלון הקטן בדלת. הוצאתי לה לשון מה היא יכולה לעשות לי עכשיו אני כבר לא פוחדת ממנה. אני ולילי הלכנו לחדר לנוח צהריים.

 

[מחלקה סגורה א1]

המשך

רציתי לדבר עם הבית הנייד שלי לא היה עליי, מסתבר שאסור להכניס טלפון עם מצלמה, כמובן שיש לי מצלמה בנייד. ניגשתי לחדר הטלויזיה היה שם טלפון ציבורי המטופלים שם הסבירו לי איך לחייג גובינא, התקשרתי לבעלי, " בו תוציא אותי מכאן" אני לא יכול הוא מסר, אני אבוא לבקר אותך מחר מבטיח. בכיתי וניתקתי את השיחה. ארוחת צהריים כולם עומדים בתור טור ארוך מסתרך מחוץ לחדר האוכל, נכנסים צלחות מפלסטיק וכפות אין מזלגות או סכינין חלילה. ישנה עמדה מאולתרת לחלוקת מזון ומשהו עיסתי שאמור לדעתי להיות פירה מבצבץ משם, לצידו מגש עם קציצות מוזרות. האח מחלק לכולם מהמטעמים, אני לוקחת גם ומתיישבת. ריחות של מחנק מציפים אותי אני טועמת ונגעלת. השעות החלו לחלוף ערב ירד, ואני עדיין סגורה. לא ידעתי לכמה זמן. פחדתי רציתי להשתחרר ולא יכולתי. חלפתי במסדרון כשלפתע עבר מולי אדוארד טיפוס הזוי איש בעל חזות מפחידה כבן 50 חסר שיניים ומדיף ריח רע. "את גסטפו את נאצית" החל לצעוק "אני רוצה אותך!", "אני לא רוצה אותך?" אדוארד היה מבולבל לפתע הופיעה לילי "עזוב אותה אתה שומע?! תתרחק ממנ.ה!" לאחר מכן היא הוסיפה עוד כמה קללות עסיסיות אדוארד הסתלק מעליי. רווח לי. השעות חולפות שוב ערב יורד, אני הכי לבד בעולם הקירות סוגרים עליי וכולם נגדי רע לי אני רוצה הביתה. ניגשתי לשירותים שני תאים צפופים ומטונפים משותפים לגברים ולנשים, נגעלתי לא הייתי מסוגלת. נזכרתי שבחדר הביקור ישנם שירותים נקיים יותר. החלטתי לחכות ולהתפנות רק בשעת ביקור. לצערי לא תמיד זה היה אפשרי. לילה שוב קשה לי להירדם מיטת הברזל חורקת ואני מתכסה בשמיכה הקרה. השעות חלפו ושוב בוקר ושוב משתרך לו התור האינסופי לחלוקת התרופות כאילו התרופות האלו הם המשיח והגאולה גם יחד המטופלים חיקו להם ושתו אותם בשקיקה. ורק אני המשכתי להעמיד פנים היה ברור לי שאינני זקוקה להם. שוב מכריזים את שמי, עוד ביקור נהדר מעניין מי זה הפעם? אני מלווה אל דלת הפלדלת פותחים לי אותה ומלווים אותי לחדר הביקורים בין קירות הזכוכית עומדת אישה לבושה בחולצה לבנה מגוהצת ומכנס שחור גוררת אחריה תיק מסמכים גדול. היא מציגה עצמה כעורכת דין , שלום שמי רחל אני עורכת דין מטעם המדינה אני אייצג אותך בועידה שתתקיים עוד שלושה ימים בועידה הזאת ידונו האם ניתן לשחררך. את יכולה לכתוב מכתב שאציג בועידה. את מעוניינת? כמובן עניתי וניגשתי לכתוב, אף אחד לא הנחה אותי מה לכתוב, אז כמובן שכתבתי שטויות דני דפים מלאים בהאשמות כלפי אימי וסבתי האשמתי אותן שהן מעלילות עליי ובגללן אני באשפוז. רחל זרזה אותי לסיים. מסרתי לה את המכתב ובכך עשיתי עוד טעות מרה. ניגשתי אל חדר הטלויזיה היו שם כמה טיפוסים אבודים ניגשתי אל הטלפון הציבורי וחייגתי גוביינא אל בעלי. רועי אתה שומע יש לי ועדה אולי ישחררו אותי, תביא לי את הבגדים הכי יפים שלי המכנס השחור החדש והאלגנטי שקניתי אצל המעצבת ההיא וחולצה שחורה חלקה וגם תביא לי את תיק האיפור ובושם אני רוצה להראות במיטבי. "בסדר אהובתי" "איך את מרגישה?" אני בסדר השבתי מתה לצאת מכאן. הימים חלפו לאיטם ויום הועדה הגיע התרגשתי התלבשתי יפה והתאפרתי חיכיתי לשיחרור, ליוותה אותי עובדת סוציאלית יצאנו את המחלקה ברגל זאת הפעם הראשונה שהייתי מחוץ למחלקה. הגענו לעמדה עם שומר עברנו אותה ונכנסנו למבנה בעל קומת קרקע עורכת הדין שלי חיכתה לי שם גם אבי היה שם בעמדת השמירה ראיתי את אימי מסתתרת כדי שלא אראה אותה זהו עכשיו לא ישחררו אותי חשבתי בליבי. בעלי הגיע גם הוא. המתנו בחוץ הייתי מטושטשת נורא, לאחרונה התחלתי לקחת את הכדורים כולם אמרו לי שהם יכולים לעזור אבל נראה לי שהם רק מסממים אותי ומבלבלים אותי עוד יותר. לאחר המתנה ארוכה הכניסו אותי ישבו שם כמה אנשים ככל הנראה פסיכיאטרים הם התחילו לשאול אותי שאלות, איך אני מרגישה? והאם שמעתי קולות? או ראיתי דמויות? אמרתי שאני מרגישה טוב שהקולות היחידים שאני שומעת הם קולות רגילים מחוץ לחלון חדרי כמו שמישהו משקה גינה או קול של אופנוע. הם שאלו איך זה קשור אליי? לגבי הדמויות השבתי שאני רואה רק דמויות מהמחלקה. היו במחלקה מספר דמויות מפחידות שהעיקו עליי. בשלב כלשהוא אבי נכנס הוא התחנן שישחררו אותי הבטיח להשיג לי טיפול פרטי ולשלם במיטב כספו לא נראה לי שזה עזר. המתנו בחוץ לאחר מכן החזירו אותי אל המחלקה החליטו שלא לשחרר אותי הוריי הגישו ערעור וגם זה לא עזר.

 

[מחלקה סגורה א1]

המשך

היום אני חושבת על זה במבט לאחור וכואב לי מאד, למה איש לא הנחה אותי? למה לא אמרו לי כיצד לדבר ולהתנהג? האמת שאינני יודעת אם הייתי מקשיבה הייתי מאד בטוחה באמת שלי חייתי בתוך מציאות מדומה ובכל זאת מקוננת בי השאלה אולי זה היה יכול להיות אחרת. ניגשתי אל חדר הטלוויזיה רציתי לדבר בטלפון. הוא היה תפוס מטופלת צעירה נמוכת קומה בעלת חבלות קשות בפניה אחזה בו ולא הרפתה. אם זכרוני אינו מטעה אותי היא כלל לא דיברה. ביקשתי ממנה את הטלפון היא סירבה ואחזה בו חזק. ניגשתי לקחת את השפופרת היא דחפה את את אצבעותיה בחוזקה אל תוך ביטני הייתי המומה כאב לי אבל יותר מכל לא האמנתי שהיא עשתה זאת. הסתלקתי משם. שוב מכריזים בשמי עוד ביקור אני עושה את דרכי בנוהל הרגיל אל חדר הביקורים דלת הפלדה נפתחת ואני רואה את חברתי הטובה חברת הילדות שלי אריאל עומדת שם יפה כתמיד ומבט עצוב בעיניה. אולי דמעות שנוגבו כדי שלא אבחין בהם. היא חיבקה אותי בחוזקה "מה שלומך?" ”התגעגעתי אלייך". "גם אני" השבתי אני שמחה שבאת. ישבתי איתה והשלמנו חוסרים ניהלנו שיחת חולין כאילו שהיה זה מפגש בבית קפה היא הביאה לי מגזינים לקרוא ולהעביר את הזמן שמחתי. ראיתי שכואב לה עצוב לה על המקום שהגעתי אליו. היא סיפרה לי על רונית חברה משותפת שלנו גם היא חברת ילדות מהתיכון היינו יחד מכיתה י` שלישיה בלתי נפרדת. רונית הייתה בחופשה בתאילנד היו אלו ימי חול המועד והיא ניצלה את הזמן לנסוע לחופש עם בעלה. רונית לא ידעה על האשפוז. אריאל הבטיחה לשוב ולבקר העובדה הזאת עודדה אותי כל ביקור נתן לי כוח להמשיך, לשרוד עוד יום. לילי נכנסה לחדר נסערת אני נחתי במיטה קמתי והבטתי בה היא אמרה שמעבירים אותה מחלקה, מחלקה ב` – המחלקה הפתוחה. שמחתי בשבילה אך ידעתי שיהיה לי קשה בלעדיה היינו יושבות ומדברות שעות היא תחסר לי. לילי התחילה לארוז את חפציה לאחר מכן עזבה אבל הבטיחה לבוא לבקר. הכניסו לחדר את טטיאנה בחורה מפחידה גבוהה ומוזרה אומרים עליה שהיא נרקומנית וזונה היה לה חיתול חששתי ממנה. לאחר זמן מה דיווחו עליה כי היא גונבת בגדים מהמטופלים העבירו אותה לחדר נפרד. בערב שמעתי אותה שוכבת במיטה וצורחת ניגשתי אליה שאלתי האם הכול בסדר ואם היא צריכה משהו. היא גירשה אותי מחדרה בצרחות אימים נחרדתי. לימים היא עוד תתנצל אבל אני התקשיתי לסלוח ובחרתי להתעלם ממנה. הימים חלפו להם זה כבר שבועיים שאני חיה בגיהינום הזה הגיעו מטופלות חדשות ביניהן מצאתי חברה חדשה ערביה קראו לה אחלם בחורה נחמדה דקיקה וצעירה. אחלם הגיעה ביום שלילי עזבה. לימים נודע לי כי חוותה התקף פסיכוטי עקב חום גבוה שלא ירד מספר ימים. היא הייתה בחורה צעירה ומשכילה סטודנטית מאורסת ועומדת לפני חתונה. לי היא נראתה שפויה לגמרי היא דיברה איתי חצי בעברית חצי באנגלית ועברה ללון איתי בחדר. אחלם הייתה מסתובבת עם מקלט רדיו קטן ומידי פעם הייתה עורכת חפלות בחצר משמיעה מוסיקה בערבית וזורקת פרחים אומרת שזאת מסיבת האירוסין שלה. רקדנו יחד לא פעם, שמחנו יחד. ביום שבת אחד המשפחה שלה הגיעה מהכפר והביאה לה אוכל בדיוק אז הייתי בביקור של משפחתי. היא הציעה לי לאכול איתה הוריה הגישו מרק ירוק מלוחיה כמו של המצרים אכלתי זה היה מעדן. לילי הופיעה הביטה בי מהחלון. "שחף מה את עושה ? זה לא כשר!" אל תתערבי צעקתי עליה. בעלי היה מביא לי בגדים מהבית חלק מבגדי וחפצי נגנבו. יום אחד מצאתי בין התיקים חשבונית של סופר הבטתי בה היטב וגיליתי את תאריך יום ההולדת של אימי מוטבע עליה. כמובן שהיה מדובר ביד המקרה אך אני החלטתי שזו חלק מהקונספירציה שעושים כנגדי. הסתרתי את החשבונית היטב והחלטתי לחשוף אותה בוועידה הבאה. ועידה נוספת התכנסה ביקשתי בכל תוקף שישחררו אותי ואז שלפתי את ההוכחה מתוך החזיה שלי. חשבונית הסופר המפורסמת. כמובן שלא שיחררו אותי התחלתי לאבד תיקווה וחיפשתי דרכים יצירתיות יותר מה שהוביל אותי לצעד הבא ולאחת החוויות ההזויות של חיי. נגלה לעיניי כי בחדר הקשירות ישנה מצלמה החלטתי שמשם הדרך לתקשר עם העולם היא הטובה ביותר רציתי שיקשרו אותי ולא ידעתי מה לעשות? אינני טיפוס אלים או מופרע ולא רציתי להתפרע. ישבנו בחצר בשעת בוקר מוקדמת עגלת התה והעוגה העלובה עמדו בצד ובעוד המטופלים מתנפלים על מנת הקלוריות הריקות החלטתי לעשות מעשה. נעמדתי תלשתי את השעון מפרק ידי ודרכתי עליו שברתי אותו וצרחתי תיקשרו אותי! נו אני רוצה שתיקשרו אותי! מספר מטופלים התגודדו סביבי אך איש לא קשר אותי החלטתי להמשיך הסרתי את משקפי הראיה שלי והתחלתי לרמוס אותם ברגליי הם לא נשברו הרמתי אותם מהארץ וסובבתי בחוזקה את ששברתי אותם לשני חלקים. כל הזמן לא הפסקתי לצרוח שיקשרו אותי כבר. לפתע הגיעה אחות מלווה באח הם תפסו בידי משני צדי גופי וליוו אותי לחדר הקשירות הדלת נפתחה וגיליתי מספר מיטות לבנות עליהן רצועות. אורלי החיה הייתה קשורה שם שעות היא נראתה חסרת הכרה. השכיבו אותי על המיטה וקשרו אותי בשתי רצועות אחת באזור הידיים והשנייה באזור החלציים. ניסיתי להתנגד אך בקושי יכולתי לזוז ראיתי את מצלמת הוידיאו הקטנה מכוונת אליי. האחות והאח יצאו את החדר ונעלו את הדלת. התחלתי לצעוק אבא תשחרר אותי אבא אני אוהבת אותך אבל לא מאוהבת בך... ניסיתי לדבר עם אורלי, אורלי אמרה לי "שחף, מה את עושה פה? את לא קשורה למקום הזה." "איך נתת להם שיקשרו אותך? טוב עכשיו את יכולה לנוח לשכב בסבבה ולשים זין על כל העולם". הייתי המומה החיה המפלצתית התגלתה כאנושית לפתע חזרה האחות הפעם מלווה ברופא היא הגישה לי תרופה בשתייה שתיתי אותה אחר כך פנתה להגיש לאורלי אורלי ירקה עליה את התרופה וצעקה "מה הבאת לי רעל?" נרדמתי איבדתי תחושת זמן לא היה לי שעון ושעון הקיר שהיה תלוי למולי לא זז שוב נפתחה הדלת שיחררו אותי. נשמתי לרווחה היה לי ביקור אימי ובעלי חיכו בחוץ אחר כך אבא הגיעה. כולם היו נסערים ולא הבינו למה קשרו אותי. אימא שאלה את הרופאים למה קשרתם אותה? הם טענו כי אני ביקשתי זאת ורציתי בכך. אימא אמרה לרופא שיתבייש הרי הוא יודע שאני לא במיטבי אז מדוע הוא מקשיב לבקשות שלי בכלל? אחר כך היא הזהירה אותו שלעולם לא יקשרו אותי שוב וכך היה. הלילה ירד התאפקתי כל היום הייתי חייבת לשירותים לא היה לי ביקור לאחרונה כך שיכולתי לשכוח משירותי האורחים החלטתי לרוץ לשירותים המטונפים במחלקה. רצתי זה היה מאוחר מידי מצאתי את עצמי עומדת שם מכוסה בצרכי איבדתי שליטה אולי זה בגלל הכדורים היו לי המון תופעות לוואי בחילות דיבור והליכה איטיים. סיפרו לי כי נראתי כמו זומבי והמבט בעיניי היה כבוי. הייתי חייבת לחזור אל החדר התביישתי השלכתי את מכנסיי לסל הכביסה הענק שעמד בחוץ מתחתי את חולצתי ורצתי אל החדר להתנקות. למזלי איש לא שם לב. הבוקר הגיע קראו לי לעובדת הסוציאלית יוספה שמה ערביה יפה ועדינה בעלי חיכה לי בחדרה בקול שקט היא הציעה שנרשום את הילדה למעון. סירבתי בכל תוקף כל עוד אני כאן ואינני רואה את המעון ומאשרת אותו לא אסכים לכך! היא הבינה אותי וקיבלה את דברי פחדתי שייקחו לי את הילדה. חזרתי למחלקה ושוב שמעתי צרחות זאת הייתה מטופלת אתיופית כבת 35 שוכבת על מיטה וצועקת אף אחד לא עזר לה ניגשתי אליה ושאלתי מה יש לה? ואיך אפשר לעזור? היא הצביעה על רגלה ואמרה כואב. לידה היה מונח בקבוק שתייה עם כוס מפלסטיק מזגתי לה משקה והגשתי לה היא אמרה לי תשתי את. סירבתי היא שתתה ונרגעה ואמרה לי במבטא כבד תודה, תודה חמודה.

 

[מחלקה סגורה א1]

המשך

מנהל המחלקה קרא לי לחדר צדדי ד"ר בוריס היה גבר נאה בעל לבוש מוקפד וסגנון אירופאי. הוא שאל אותי לשלומי, השבתי כי אני בסדר הוא אמר שאני עדיין קפואה. ואז הוא שאל איך ארגיש לעבור למחלקה הפתוחה? אמרתי שאשמח אבל זאת החלטה שלו. אני עדיין החולה והוא הרופא. אחר כך שאל אם מישהו יציע לי לנסוע איתו ברכב ולברוח השבתי שלעולם לא אעשה זאת. נזכרתי כמה רציתי לברוח ואיך ביקשתי מאחי ליאור לשבור את דלת הזכוכית בחדר המבקרים ולשחרר אותי. לאחר זמן מה הודיעו לי שאני עוברת מחלקה התחלתי לארוז את כל חפציי. דלת עץ פנימית נפתחה והובילה אל מסדרון ארוך ומשם אל מחלקה ב`. קיבלה אותי רופאה בעלת שיער כסוף ד"ר אולגה שמה היא החלה לשאול אותי שאלות השבתי בביטחון גמור נדמה לי שדיברתי לעניין. המשך יבוא...

 

[ב ן ח ו ר י ן]

בהחלט יפה....

האם זה מבוסס על חוויה שלך או ששמעת עליה?

 

[מחלקה סגורה א1]

זה הסיפור שלי

סיפור אישי קצת קשה אתם מוזמנים לקרוא הכול http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=shgura