שלום לכולם

[tontie]

שלום לכולם

אני רוצה לשתף את חברי הפורום במצב שאני נמצא בו, אני מקוה שאני כותב בפורום הנכון. אני בן 23 מאיזור השרון, ואני לא מרגיש טוב בחיים שלי.. כבר שנים שאני מרגיש כמו שאני מתמודד עם משבר וזה מונע ממני למצות את החיים שלי ובמקום זה אני במצב דיי סטטי וקפוא. קשה לי לכתוב בדיוק מה עובר עליי, אני מדוכא כמעט כל הזמן. ואני לא מצליח להרים את המצב רוח שלי. ביומיום אני כמעט תמיד ישן עד מאוחר (12 ואחרי) ורוב הזמן אני לבד בבית. אני ממלצר ורוב הזמן כשאני בעבודה אני רק רוצה שזה יגמר ולחזור הבייתה, וגם כשאני יוצא עם חברים אני לא מרגיש שאני "שם" כי בסיטואציות שבהן אני עם הרבה אנשים לרוב אני מרגיש קטן ולא ננינוח. אני לא מדבר הרבה. אני לא עשיתי צבא, ועכשיו אני לא רוצה להרשם ללימודים כי אני לא רוצה להכנס למסגרת חדשה עד שאני לא מוכן להתמודד חברתית עם מסגרת. אין לי חברה ולא הייתה לי. אני כותב לכם את כל זה לא בגלל שאני אמפתיה אני רוצה ייעוץ כי כשאני קם בבוקר לימים שאין לי בהם עבודה, אני רוצה לצאת ולעשות משהו עם עצמי. רק שהראש שלי שקוע בכל הדברים האלה שכתבתי עכשיו, ובמחשבות על העבר הרחוק שלי, על איך שהחיים שלי הגיעו למצב הזה ועוד המון מחשבות שונות. ואני נהיה כל כך מתוסכל שאין לי כוח או רצון לעשות שום דבר ואני יכול להעביר ימים רצופים בבית. אני לא יודע איך לצאת מכדור השלג הזה.. אני מודה מראש לכל מי שקורא ומגיב לי. אני אשמח לשמוע תגובה מכל אחד ואני ארחיב אם צריך (לא רציתי להעמיס יותר מידי) אורי

 

[ישראל שורק]

שלום אורי

מצב העניינים כפי שהוא משתקף מן התיאור שלך יש בו סממני דיכאון ברורים. המלצתי החמה לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג מנוסה או אולי מוטב, אצל אותם יחידי סגולה שיש להם הסמכה גם בפסיכיאטריה וגם בפסיכולוגיה. הרי מצב העניינים הזה נמשך זמן רב כל כך, עד שהמחשבה שמדובר רק "בנקודת מבט" שגויה על העולם או משהו כזה נראית לי בלתי סבירה. יכול להיות שלקיתי פה בעצמי במעשיות יתר. ניכר בך שאתה זקוק לשיחה חברית ובלתי שיפוטית. אני מקווה שתמצא אף אותה.

 

[tontie]

לישראל

יש לי פסיכולוגית שהשנה התחלתי טיפול אצלה, וגם ראיתי התקדמות מסיומת בתקופה שהייתי אצלה. עכשיו היא בחופשת לידה שתסתיים בספטמבר. אני מודה לך על התשובה.. לייעץ לי ללכת לטיפול זה הדבר הנכון לעשות. רק שאני הלכתי אליה פעמיים בשבוע חודשים ואני עוד לא גירדתי את קצה הקרחון. ולפני כמה שנים הלכתי לפסיכולוג למשך שנה ואצלו לא הרגשתי שום התקדמות. אני לא נגד טיפול, זה שידיעה שאין טיפול שמאפשר שינוי ממשי מהיר שקשה לי. אם עוד חצי שנה בטיפול אני אהיה בן אדם שונה לגמרי, מה יהיה במשך ה6 חודשים ההם? אני אצטרך למשוך את עצמי כמו עכשיו? זה קשה מאוד בשבילי ונמאס לי לזרוק זמן לפח ולהרגיש רע כל הזמן... אני לא הבנתי למה התכוונת שלא מדבר רק ב"נקודת מבט שגויה", אם זה לא רק זה, מה עוד אתה חושב שזה יכול להיות? תודה אורי

 

[עננית נוצה]

בוקר טוב אורי

האם אתה נוטל תרופה נגד דכאון? אני ממליצה לך בחום להתייעץ עם רופא בנוגע לנטילת תרופה נגד דכאון. טיפול פסיכולוגי המשולב בטיפול תרופתי הוא הרבה יותר יעיל מאשר אם הוא מתקיים בפני עצמו. דבר נוסף- אני מאמינה גדולה באימון קוגניטיבי (העצמת המודעות העצמית החיובית, התמודדות עם "מחשבות מעוותות" וטיפוח גמישות מחשבתית), בד בבד להנעה ממשית קדימה, בצעדים קטנים ומדודים- לחיות את החיים כפי שהאדם משתוקק לחיותם. מניסיוני, ניתן להגיע לתוצאות נפלאות (ושוב, במקביל לנטילת תרופה נגד דכאון, המאפשרת מצע נוח לעבודה על העצמי). יום נפלא והמון הצלחה

גילת

 

[tontie]

אני לא לוקח תרופות

כבר הציעו לי את האפשרות הזאת כמה פעמים במצבים כמו התחלת טיפול או בגיוס לצה"ל אני סירבתי גם כי אז עוד לא עברתי אז טיפול אישי, וזה לא נראה לי הוגן לקבל תרופות לפני הכל. אני מודאג מהתרופות, אין לי מושג מה תהיה ההשפעה, או כמה זמן זה ימשך. ובכלל לא נוח לי עם המחשבה שאני אקח תרופות.. עם האימון הקונגיטיבי אני מסכים איתך בפה מלא. אני גם מאמין גדול לכוח שיש למחשבות חיוביות ואני משתדל לחשוב טוב. תודה גילת. שיהיה סוף שבוע מעולה אורי

 

[עננית נוצה]

אורי יקר

אכן, לחשיבה חיובית יש כוח רב והשפעה רבה מאד על האופן בו אנו מרגישים ומתנהגים. "לחשוב טוב", כהגדרתך, זה נפלא! יחד עם זאת, חשוב להכיר את 'המחשבות האוטומאטיות' שלנו, ביחס לעצמנו וביחס למציאות- ה'קלטת שלילית' שאנו 'מריצים' בראש ביחס לעצמנו (אני לא מסוגל; לא אוהבים אותי; לא אצליח; אני שמן מדי; אני רזה מדי וכו'). חשוב גם להכיר את המחשבות המעוותות שלנו (אף אחד לא רוצה בחברתי; אני יודע שהם מרכלים עלי; לעולם לא אצליח וכו'). השתחררות מדפוסים אלה משנה את ההתניה הקוגניטיבית ומסייעת לראות את עצמך ואת העולם באור אופטימי וחיובי יותר. עבודה שכזאת חשוב שתיעשה עם איש מקצוע. העלית מספר שאלות המעסיקות אותך בנוגע לשימוש בתרופות נוגדות דיכאון... מה דעתך להעלות את תהיותיך אלה בפורום בו תוכל לקבל תשובות מרופא, ואולי אף בפורום בו יוכלו המשתתפים לשתף אותך בחוויה שלהם בעקבות השימוש בתרופות שכאלה? מניסיוני, שימוש בתרופות נוגדות דכאון משפרות את מצב-הרוח ומאפשרות התבוננות מפוקחת יותר במציאות. אפשר לומר שהן מסייעות לך להשיל מעל עצמך כמה מן ה'משקולות' שאתה רגיל לשאת עמך, ומסייעות מאד להצלחת התהליך האימוני. אורי יקר, אני מזהה בדבריך רצון גדול לפרוץ את 'כדור השלג' אליו נקלעו חייך, ולמצות את החיים. ההכרה במצב, תחושת הצורך לשנות והמוטיבציה לשנות- הן תחילת הדרך הנכונה לשינוי המיוחל! אתה מוזמן להוסיף לשאול, לשתף ולהתלבט...

המשך סוף שבוע נפלא, גילת

 

[tontie]

זה רעיון טוב

את צודקת בכל מה שקשור ל"מחשבות אוטומאטיות" יש אצלי דפוסי מחשבה עם כוח מאוד חזק. הם לא באו משום מקום וחשוב לי להבין את המקור שלהן. אני אפתח דיון בפורום תרופות, בטח אחריי שאני אדע יותר עליהם יהיה לי יותר קל להחליט לקחת אותם. תודה גלית, שיהיה לך שבוע טוב

 

[עננית נוצה]

באשר לאותן "מחשבות אוטומאטיות"

יותר חשוב מאשר להבין את המקור שלהן, הוא ללמוד כיצד להתגבר עליהן ולמזער את הנזק הרגשי וההתנהגותי שהן גורמות לך; לזהות את סוגיהן השונים, להתעמת אתן ואז- למגר אותן. בהצלחה, גילת

 

[hilabarak]

אורי היקר, אני חושב שיש סטיגמה לגביי תרופות

שבפועל היא איננה מציאותית. הרבה מאוד אנשים מתנגדים לתרופות, ולדעתי סובלים שלא לצורך, ואני אנסה להדגים דרך דוגמא. יש לי שתי ילדות בנות 9 ו5. לקטנה יש שילוב 'מעניין' של עיקשות וקונדסנות. בקיצור היא ילדה שגם אוהבת לעשות קונדסים וגם עקשנית וביחד זה מתיש. אבל מה ? לפעמים היא ממש מגזימה ונכנסת למעיין היסטריה, שאפילו לא מתאימה לה. אני ואישתי מזהים שהיא רעבה או עייפה (הרבה ילדים בני 5 לא תמיד יודעים לזהות רעב או עייפות, הם פשזוט הופכים להיות עצבניים ואתה מכמובגר מבין שכנראה הם לא אכלו מספיק בגן, או כל סיבה אחרת לראעב או עייפות). כשאנחנו מזהים, אנחנו מציעים לה אוכלאו מנוחה (כמובן בעורמה כדי לא ליצורמבחינתה קשר ישיר בין אוכל למצב רוח). והשינוי ההתנהגותי מגיע במהרה. פתאום מקבלים חזרה את הקונדסון העקשן, אבל בלי ההיסטריה. מניסיון החיים שלי (ויש לי מכרים רבים שנוטלים תרופות) תרופות פסיכיאטריות מתנהגות בצורה זהה. הן אינן משנות את האדם, וגורמות לו להפוך לזומבי או להיות קהה וכו'. אלא פשוט פועלות כמו אוכל לילד רעב (או שינה) הן גורמות לחלק הפיסי בהתנהגות לקטון. למשל אדם חרדתי, לא הופך פתאום לאופטימסיט, אלא הופך מחרדתי היסטרי, לחדרתי ניג'ס. כשההיטסריה כבר שייכת לאותם חלקים ביולוגיים. נסיחבה היא פשוטה - הן נועדו בדיוק לכך, כל אידיוט יכול סתם לסמם. אבל התרופות הללו נבנו אחרי התנסות של עשרות שנים ומיליוני מטופלים ובטח עשרות אלפי מחקרים, מאז שנות השבעים. לכן גם תמיד מומלץ לטפל במקביל בטיפול נפשי ופיסי. בדיוק כמו אצל הבת שלי. תאר לך שהייתי אומר "נתתי לה משהו לאכול, עכשיו היא לא רעבה, אז גמרתי את התפקיד", אני מקווה שהיית עונה "אל תהיה מגוחך, הרעב פתר את ההיסטריה וחוסר הרוגע, עכשיו צריך להתמודד עם העשקנות והקונדסנות".

 

[tontie]

אני מסכים איתך

אבל לא נוח לי עם זה. יכול להיות שאני פשוט מודאג מזה שאצלי, בניגוד לבת שלך, המצב דווקא כן יהיה "נתתי לו משהו לאכול אז גמרתי את התפקיד". זאת הדרך שאני רגיל שמתיחסים אליי. אם הייתי מסכים לקחת תרופות בפעם הראשונה שהציעו לי אני בטוח שזה היה המצב. וזה פשוט לא הוגן וזה מדכא עוד יותר. טוב, אבל עכשיו המצב לא כמו אז, ויש לי יותר עם מי לדבר. אני צריך לשקול את זה כמה זמן.. אני לא יודע בדיוק מה להגיד לך עכשיו... תודה על התגובה.

 

[hilabarak]

אמרת משפט מעניין ואני אצטט

"יכול להיות שאני פשוט מודאג מזה שאצלי, בניגוד לבת שלך, המצב דווקא כן יהיה "נתתי לו משהו לאכול אז גמרתי את התפקיד". זאת הדרך שאני רגיל שמתיחסים אליי" מי זה "מתייחסים אליי" ? מהכרטיס שלך אני רואה שאתה בן 23, מי לדעתך אמור ל'טפל' בך בצורה רצינית במקביל לתרופות, אם לא אתה ? דרך אגב, העובדה שיש עם מי לדבר, לא נראה לי ממש פותרת בעיות רציניות. אני אדמה זאת לפצע כרוני שהראית לחבר, אולי ההשתפות בכאב מקילה, אבל את ה'פצע' בדרך כלל יפתור הרופא או ההומופאת (לא משנה מי, אבל העיקר שיהיה בעל מקצוע, לא סתם אדם שמקשיב ללא ידע אמיתי בטיפול ב'פצעים')

 

[tontie]

התכוונתי לאיש מקצוע

כשאמרתי "יש עם מי לדבר" התכוונתי לפסיכולוגית שאני אחזור לטיפול אצלה בקרוב וגם לחברים בניגוד לפעם שלא היו לי. אני צריך לדאוג לעצמי, ולא לצפות יותר מידי מאחרים. זה שינוי מחשבה אני צריך לעשות ואני מבין ומסכים איתך לגמרי. רק קשה לי להתחבר אליך במדויק כי אני לא מצפה יותר מידי מאנשים, אני לא רוצה נגיד שהמשפחה שלי "תטפל" בי ואני אהיה פסיבי לגמרי ורק אקבל מהם תמיכה.ואני לא רוצה את ההפך מזה, צריך שתהיה רמה מסויימת של עזרה הדדית בן בני אדם. זה משהו שלא ממש נמצא בחיים שלי. כשאני אומר "ככה אני רגיל שמתיחסים אליי" הכוונה היא שאני לא רגיל לקבל עזרה או תמיכה. אני רגיל מילדות להלך רוח שבו לא עוזרים לי לפתור בעיות אם בכלל בוחרים להכיר בקיום שלהם. לכן הגעתי למצב שתארתי בהודעה הראשונה. בכל אופן זה לא משהו שכמה הודעות בפורום כזה או אחר יכול לסדר. ובקשר לתרופות...עוד סיבה שאני חושש לקחת אותם היא כי כל יום אני מרגיש אחרת בקשר לזה. היום נגיד אני בכלל לא חשבתי על זה וכשאני קורא את ההודעה שלך לקחת תרופות נראה לי רעיון אבסורדי, אבל שלשום זה היה הפתרון הכי טוב בשבילי.

 

[hilabarak]

מה מפריע לך לקחת במשך חצי שנה ואז להפסיק ?

 

[tontie]

לא מפריע לי

אני מוכן לתת לתרופות הזדמנות. אבל אני גם לא אחליט על זה ברגע, זה משהו שצריך לשקול ולבדוק.