אין לי מושג איך לקרוא לספר
בכל מקרה, אמרתי שאני יראה פרק ראשון, אז הנה הוא מחולק שווה ושווה הפרקים מיישום מה מתעטוותים פה אין לי מושג למה! אני מקווה שתבינו מה כתוב,אצלי זה לא ככה וזה קורה לי כל הזמן. לזה ששלח לי אימייל אני מצטערת אבל איכשהו נמחקתה לי, סורי. הסיפור עצמו כפי שאמרתי, דומה למשהו, אבל בתור מי שכתבה את הספר אני מצהירה שהוא מקורי בהחלט (קצת איפנטילי), אנא קבלו אותו בהבנה. לשאלות נא לפנות אלי. תודה וקריאה מהנה. פרק 1 : "החטיפה" ביקום שאנו חיים בו קיים איזון בין הרס ורוע לבנייה ולטוב אבל מה קורה כשהאיזון מופר? רוז הייתה ילדה מיוחדת היא בעצמה לא חשבה ככה, היא נולדה כשעל גבה סימן מוזר היא חשבה שזהו כתם לידה, אבל כתם לידה מורכב כול-כך? הסימן היה מאז ומתמיד בכתף ימינה הוא הייה מורכב משמש-מאין עיגול מעוטר, מוקף משולשים שבתוכו שש ספירלות אחת גדולה באמצע וחמש מתחברות אליה ויוצאות ממנה. כיום היא בת חמש-עשרה וקצת. "רוז בוקר טוב!" קולה הטורדני של אימה של רוז נשמע מהמטבח, רוז שוב קמה כך כמו בכל יום. מרפרפת בעיינה בעיפות איומה. "כן, כן גם ככה לא ישנתי" אמרה רוז לעצמה חלושות, היא פתחה את ארון הבגדים הכחול שלה ובחרה מכנס שחור צמוד, אבל לא יותר מידי ואיתו חולצה בצבע יין מבד כותנה נעים. צעדיה של אמה נשמעו מהמטבח. "רוז קומי!" רוז הסבה את מבטה לדלת. "אני באה!" צרחה ומיד לחשה לעצמה "אוף..." ארוך. היא יצאה מחדרה והלכה לשירותים, בדרך הספיקה אמה של רוז להזכיר לה שהארוחה על השולחן ושהיא תחזור הביתה לפני שרוז תחזור מבית הספר ושתמהר לפני שתאחר לאוטובוס. רוז נכנסה לחדר המקלחת ושטפה את פניה מול המראה, פניה פגשו את ההשתקפות שעל המראה והיא שקעה לרגע בפניה, לרוז היו פנים חתולים ועיניים ירוקות בהירות כמו העלים שעל צמרות העצים. היא הפסיקה לבהות בפניה חטפה מבט בשעון בזמן שסירקה את שערה החום, החלק, הארוך והמלא. השעה רבע לשבע היא הזדרזה והפסיקה לסרק את שערה יצאה מחדר השירותים ותפסה את המקום הקבוע שלה בשולחן שבמטבח. בקערה קטנה חיכו דגנים שהספיקו לתפוח מספיגת חלב והזכירו כבר דייסה סמיכה חומה ומגעילה, על רוז התפשטה הבעה של רתיעה היא אמרה לעצמה "איכס" והכניסה בקושי כפית אחת לפיה שהחריפה את ההבאה על פניה. אחיה הגדול טום בן ה- 20 הסתובב המטבח אם כוס קפה כאשר הפיג´מה האפורה שלו נראת מרוטה וכשערו השחור מבולגן, הוא מספיק להפריע לאמו להגיע לעבודה בכך שהוא רב אתה על האוניברסיטה אליה ילך בקרוב. "אתה יודע מה תלך לאן שאתה רוצה, אני כבר הפסקתי לדאוג לעתיד שלך" רטנה אמו תפסה את תיקה הירוק ויצא מין הדלת. רוז הסירה את מבטה מטום ונעצה מבטים של גועל בעיסה, אחיה האחר דין שגדול מרוז בשנה קם מהשינה והלך למטבח, נראה שגם הוא לא ישן בלילה עיניו החומות הבהירות היו אדומות ושערו החום הכהה היה פרועה כאילו עבר מלחמה, הוא ניגש לשולחן התישב ליד רוז והסתכל בקערה ואמר "יאאק..." "אתה צודק" אמרה רוז והרימה את הכפית ושפכה את העיסה. "אתם חייבים להיות כול-כך ברעש?" צעקה אחותה הקטנה ליקי שקמה בזה הרגע הכותנת לילה הוורודה שלה נסחבה מאחוריה כאשר היא הלכה לשירותים שעה שהיא משפשפת את העיניים הכחולות הכהות שלה ומפזרת את השאר החום מעיניה. "רוז את תאחרי לבית ספר" העיר טום את רוז, שהעיפה מבט בשעונה השעה עשרה לשמונה האוטובוס יגיע עוד עשר דקות , רוז חטפה את התיק השחור שלה ורצה החוצה, האוויר הנעים הכה בפניה שעה שרצה לעבר התחנה שבמורד הרחוב ,את התחנה הקיפו מס תלמידים שחיכו לאוטובוס שלא איחר לבוא. רוז רצה בכל כוחה עלים מין העצים נשרו על פניה כאשר חלפה לידם, האוטובוס כבר עצר בתחנה כל התלמידים עלו והוא עומד לעזוב רוז הגבירה את המהירות נהג האוטובוס הבחין בה ונעצר."תודה לאל " אמרה רוז ועלתה נהג האוטובוס נראה זעוף וכועס. "אין לי זמן למאחרים כמוך יש לי עוד תחנות" הוא זעם. רוז הבחינה בכך שכל התלמידים נועצים בה מבטים, היא הרגישה הרגשה מוזרה של לחץ בחלקי הריאות ואמרה "סליחה,אני מצטערת" וניגשה לשבת במקום פנוי. היא התיישבה ליד חלון במקום ריק, ההרגשה נעלמה מיד, היא הביטה סביב דרך החלון. הדרך לבית ספר הייתה מוכרת ומשעממת זוהי תקופה של סתיו כך שכל העלים נושרים וצובעים את המדרכות האפורות בצבע חום צהבהב, והדשא שהקיף את הבתים נשאר ירוק. רוז חשבה לעצמה: "איזו שיגרה, שוב בית ספר ואותו דבר כמו בכל יום" היא חשבה על מילה לתאר את המצב "כשהמערכת לוחצת ואתה מרגיש חנוק,כן, זה המשפט" רוז הבחינה דרך החלון בגברת אהרונסון ועגלה בה בנה הקטן יושב, היא הסתכלה בנוסעים, כל מני ילדים מבית הספר, פרצופים מוכרים. האוטובוס שוב נעצר ליד תחנה ומול רוז עברו שני בנות בגילה אחת שחרחורת והשניה רזה ואדמונית שניהן מצחקקות ומסתכלות עליה ,היא שמה לב אליהם, העיפה את מבטה מהם וחזרה לבהות בחלון. "זאת תחנה האחרונה, ואחריו ישר לבית ספר" חשבה והריצה בדמיונה כל מיני פנטזיות על איזה כיף היה יכול להיות עם היא הייתה נשארת בבית או טסה לאיזה אי מרוחק ושוכחת מבית הספר.ואז האוטובוס נעצר, הגיע הזמן לרדת ולהיכנס לבית-הספר, מעל הכניסה התנוסס שלט "תיכון מקיף רימיסקי". .
