שלום לכולם

[יעל של אודי]

שלום לכולם

הולכת לי בשוק, יום כיף עם אחיותי, לפתע טלפון - זה אבא שלי. הוא שואל בקול רגוע מה שלומי ושואל היכן אנו נמצאות, שאלות מוזרות. הרי רק יצאנו מהבית לפני שעה. מה קרה? ואז בקול שקט הוא אומר:מתוקה, חברתך ילדה תינוקת בריאה ושלמה. התגובה הראשונה היתה יווווו! של אושר שהתלווה בקריסת רגליים ונפילה אל מתחת לדוכן הבגדים ופריצה בבכי חסר אונים. מזל שאחיותי עמדו לצידי ויכלו לחסות עלי ולהחזיק אותי. אבא אמר לי לחשוב חיובי ולהיות חזקה. נתתי לעצמי 10 דקות פסיביות וחןלשה וניסיתי לא להרוס לאחיותי את היום. שבוע אחרון שלי בארץ ואני רק רוצה לחזור הביתה. לאודי. שבוע לא קל עבר עלי. חברתי ילדה ואני רציתי למות. משהו בתוכי דחף אותי, כפי שאמרה מירב, לאזור את כל האומץ בעולם ולבקר אותה. לצערי היא ילדה במקום הארור שבו הפסקתי את ההריון שלי ולכן היה קשה כפליים. נכנסתי והשתדלתי לא להסתכל לא ימינה ולא שמאלה. היא ישנה. ישבתי שעתיים וחיכיתי שתתעורר. זמן חיוני למחשבה. בכיתי הרבה והיא קבלה אותי באהבה למרות העצב הרב שניכר בעיני,. לא ראיתי את התינוקת. הייתי צריכה להתמודד איתה כאמא קודם ולראות איך אני אוכלת את זה. למחרת היום היא שבה הביתה והלכתי לראות את הקטנה. עם כל הקושי והרע שאני מרגישה, אני שמחה שעשיתי זאת. קשה לי מאד וגם עכשיו עיני מתמלאות דמעות, אבל משהו בפנים דחף אותי והיום אני יותר רגועה. אני לא יודעת אם זה עשה לי טוב או לא. אני יודעת שימים לא קלים עוברים עלי, אבל אני לא רציתי שהתינוקת שלה תיהפך לזכרון חי של הילדה שאיבדתי. אם זה יעבוד? אני לא ממש יודעת, אבל זה היה חזק ממני. טוב אני נאלצת לקחת הפסקה כיון שהדמעות לא ממש מאפשרות לי להמשיך כרגע. ביי

 

[חגית אמא של אלה]

יעלי מתוקה... ../images/Emo7.gif

לא יאומן איך הגעתי לפורום הזה להתייעץ אתכן, יקרות, לגבי הסיטואציה הפרטית שלי ונשאבתי אל תוך הסיפורים שלכן, ושלך קצת יותר כי הוא הזכיר לי כל כך את הסיפור עם חברתי. אני לא יודעת מאיפה באו לך הכוחות לחזור לאותו מקום ארור ולהתעמת עם הטרגדיה שעברת, בביקור אצל חברתך. אני מניחה למרות הקושי הלא יאומן הזה, שלהתמודד בצורה כזאת יהיה הכי טוב לטווח הארוך. אבל למי אכפת טווח ארוך כשכל הזכרונות חוזרים אלייך ככה. ובעצם, מעולם לא עזבו. אני כל כך שמחה שאת מבינה, ברגישות מדהימה, שאסור שהתינוקת שנולדה תהיה זיכרון חי לאובדן שלכם. זה בדיוק המצב אצל חברתי וכנראה בגלל שלא התמודדנו היטב עם המצב כשקרה- הגענו למצב העצוב בו אנחנו היום. מדוע שלא תקדימי את חזרתך הביתה עם קשה לך? אם נראה לך שזה יעזור (החלפת האוירה, למלא את הראש בענינים קצת אחרים) אז למה שלא תעשי את זה?. נכון ששבוע זה לא הרבה זמן אבל אם זה יעזור לך אז עשי את זה!. עשי מה שטוב לך ומה שיעזור לך כמה שיותר. אני שולחת לך חיבוק גדול ומקווה שתוכלו להתגבר או לפחות להתמודד עם התקופה הקשה הזאת.

 

[ליבי ר]

נושא כאוב

יעל אני מבינה את התחושה הזאת שלא ברור לך אם זה עשה לך טוב או לא אבל היה חזק ממך. כשהחברה הכי טובה שלי ילדה, בתקופה שגם אני הייתי אמורה ללדת, אז הרגשתי צורך ללכת מיד לבית החולים לבקר אותה. מצד אחד כדי להפטר מזה, לעבור את זה כמה שיותר מהר, ומצד שני כדי לשמוח איתה כי באמת שמחתי בשבילה שהיא עברה הכל בשלום - עם כל הקושי. הביקור היה קשה. בכלל כל אותו יום היה לי קשה. בבית החולים דווקא הייתי אמיצה אבל בדרך בחזרה מתה"ש במכונית בכיתי. זה לא קל אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה עשה לי טוב ואני מקווה שגם לך. עכשיו אני הולכת לבקר אותה פעם בשבועיים בערך כי היא גרה קצת רחוק ממני וזה תמיד מלווה בקשיים, אבל אני יוצאת מהפגישות בהרגשה שאני יכולה להתמודד עם זה ושגם היא הייתה עושה את זה בשבילי. אני גם מרגישה שהביקורים שלי חשובים לה. אני בשבוע 20 עכשיו והיא כל פעם אומרת לי "יערה מחכה לחברה" וזה מחזק אבל גם מפחיד אותי. יכול להיות שיצא טוב שלפני שאת עוזבת את הארץ יצא לך להתמודד עם הענין.

 

[morinbar]

תחושה כ"כ מוכרת, כך חשתי

לאחר האובדן של היקרה לי כל כך בתי הבכורה מור, ולבקר חברה שילדה בבית החולים באותה מחלקה בה ילדתי את מור (בעודי הריונית עם ענבר) היתה חוויה קשה ולאחר הביקור הבכי הינו בלתי נמנע. ענבר המקסימה כבר בת 5 וחצי חודשים אאחל לה ולכולנו שפע בריאות וחיים טובים אמן

 

[לולה א]

את מלכה../images/Emo47.gif

איזו אמיצה את! כל הכבוד לך! עם כל הקושי והרגשות המעורבים שהתלוו לביקור. עשית את זה. וזה בטח לא היה קל. אני יודעת שהקשר איתה חשוב לך מאוד. ואני בטוחה שזה יעשה רק טוב. לפעמים המחשבה אודות סיטואציות אלה הרבה יותר קשה מהמצב עצמו. ובכלל הפעם הראשונה היא הקשה ביותר... ובפעמים הבאות זה יותר קל. אז אני מעריצה אותך על האומץ שלא היה לי. ולכן את מלכה!

 

[יעל של אודי]

תודה חברות יקרות

אכן לא קל. אני רציתי ואפילו חיפשתי טיסה לברוח חזרה לאודי,אבל לא היה מקום ויש לי דברים אחרים לטפל בהם לפני הנסיעה בקשר ללימודים, אז עוד חמישה ימים אני מקווה שיעברו בשקט. אני נמצאת במקום קצת מוזר עכשיו כיוון שאני מרגישה קצת מאוכזבת. מאז ביקרתי את חברתי עברו ארבעה ימים. כלכך חיכיתי לטלפון המיוחל של: יעלי מה נשמע, איך את? סתם תצאי לרגע מבועת האושר ותחשבי עלי... אבל אין. אולי אני סתם מחפשת סיבה לכעום כי קשה לי. מסכנה רק חזרה הביתה עם תינוקת חדשה וכל היום שם תחנת רכבת מרוב מבקרים. אני יודעת שהיא משתגעת מזה. אבל בלילה, לפני השינה, לא עובר לך בראש - מה עם יעל? כי לי עובר כל הזמן מה איתך ואיך את מסתדרת ומה את מרגישה?! אולי זה שונה כי לה יש עכשיו מישהי חדשה בחייה ולי אין. סתם מחשבות של שעת לילה מאוחרת וחשבתי לשתף את הקרובים לי - אתם. אולי נקום ליום טוב יותר מחר?! ליל מנוחה

 

[תמי ס]

יעלי

נהגת בדרך הטובה ביותר של התמודדות פנים אל פנים עם המציאות הקשה והכואבת הזו. ומי כמוני יודעת כמה זה קשה וכואב וצורב בנשמה, אבל זו עובדה קיימת, "שם" יש תינוקת ו"כאן"-אין. זה קשה, זה כואב אבל זו המציאות והדרך שנהגת בה היא הדרך הנכונה ביותר. אין טעם להסתתר, להתעטף, לברוח, אם היחסים חשובים לך (ואני יודעת שהם מאד מאד חשובים לך) אז הדרך הטובה ביותר היא לעמוד מולה כמו שעשית ולא להפנות את הגב. לגבי חברתך, אל תהיי מאוכזבת ואל תכעסי עליה, אני בטוחה שהיא חושבת עלייך וזה שהיא לא מתקשרת זה לא בגלל שהיא נמצאת ב"בועת אושר", היא פשוט לחוצה ועסוקה, זה לא קל להגיע עם תינוקת חדשה הביתה (הלוואי על כולנו הקושי הזה) מניסיוני בעבר ומנסיון חברותיי, הימים הראשונים אחרי השיבה הביתה (ולפעמים גם השבועות הראשונים) הם קשים ביותר, השינה היא לא שינה- היום הוא לא יום - הלילה הוא לא לילה, ההורמונים צונחים, יש שנכנסות לדיכאון מסויים בשלב זה ואז חוץ מלפרוץ בבכי לא מוסבר את לא יודעת מה לעשות עם עצמך. אל תשפטי אותה כרגע, ממש לא, אני בטוחה שהיא אוהבת אותך וחושבת עלייך, כרגע היא פשוט לא יכולה לחשוב מעבר לצרכי היום הבסיסיים שלה, נסי להבין אותה, היא עוברת תקופה קשה (למרות כל האושר) ובתקופה כזו קשה לחשוב על דברים אחרים, זה לא מוריד מאהבתה אלייך. מקווה שהצלחתי להבהיר את שהתכוונתי. מאחלת לך לקום כל יום ליום טוב יותר.

 

[יעל של אודי]

תודה תמי

אני יודעת ולא שופטת. אבל קצת מעיק וזהו. אני מאמינה שיהיה בסדר. בפעם האחרונה שהתראינו החלטנו שכמו תמיד אנחנו ממשיכות לשטף אחת את השנייה בציפיות, ברצונות ובאכזבות כדי שלא יווצרו נתקים מיותרים. אני בוודאי אדבר איתה בימים הקרובים. שוב תודה. הבוקר הלכתי לעזור לאחותי שפותחת בית ילדים חדש בקישוט המקום וכו. אחראית החינוך שמכירה אותי עוד מהימים שאני עבדתי בבתי הילדים ניסתה להיות נורא נחמדה ושאלה: נו, התאוששת? לא התחשק לי לענות אבל אמרתי שכן ושהכל בסדר. לצערי הפנים שלי לא יודעות לשקר והיא קלטה שהנקודה עדיין מאד כואבת ולכן הוסיפה לומר, כמו רבים ושוטים אחרים בעבר: יהיו עוד! ואת תראי, אחרי השלישי את כבר תשכחי את זה. הלם היכה את פני אבל ניסיתי לשמור על פנים מחייכות ורגועות אך היא קלטה את מה שנפלט מפיה וברחה מהמקום עם הידיים על הראש במאין: אוי מה אמרתי... טוב לפחות היא קלטה. אני אומרת לכם, יש אנשים... למרות שזה בא ממקום טוב, ואני יודעת כיון שהיא מאד אוהבת אותי ורוצה את טובתי, אבל ראבק! דקה של מחשבה לפני שאת פותחת פה!

 

[תמיד איתנו]

../images/Emo26.gifליעל...

לגבי מה שאמרה לך אחראית החינוך..."ואת תראי, אחרי השלישי את כבר תשכחי את זה" מסתבר כי מי שחא חווה אבדן מסוג זה, קשה לו "להיכנס לראש שלנו"... אפילו בני משפחה קרובים או חברים טובים... שוב, מובן שזה לא מרוע לב...אבל משפט כזה פשוט פוגע מאד, וחבל. ממני, תמיד איתנו

 

[הדרך קשה]

אין לי מה להוסיף אבל

קבלי עוד חיבוק ממני. לגבי חברתך אני מסכימה לחלוטין עם תמי, ממרומי שנותי ושתי הלידות התקינות שלי, אני מסכימה שגם אחרי לידה יש כזה שטף של רגשות והורמונים, שגם ככה היא בטח לא מוצאת את עצמה, כך שביחס לאיך לנהוג איתך, היא מבולבלת בוודאי עוד יותר ממה שהיתה קודם. וכבר נאמר כאן מאות פעמים שאנשים, בלי שום כוונות זדון, לא יודעים מה לעשות... נסי להבין ולא להתעמק בזה, העיסוק בכעסים ובמחשבות שליליות רק מזיק לך. זה הגורל שלה וזה היה הגורל שלך, ועכשיו צריך להמשיך הלאה. אולי החזרה לאיטליה והחזרה לאודי תפתח באמת דף חדש בשבילך? הלא הנסיעה לישראל היתה משהו שעשית הפעם ברגשות מאוד מעורבים, ואולי תשלימי מעגל עכשיו? אולי תנסי ממש להכריח את עצמך לפתוח דף חדש, ברגע שהמטוס עוזב את ישראל? אני סתם מקשקשת, לא קל לייעץ, או להיפך, קל מאוד לייעץ, אבל רק את יכולה לדעת מה הלאה ומה טוב לך.

 

[תמיד איתנו]

ליעל...../images/Emo24.gif

שלום יעל, רק רצית לומר לך כל הכבוד על האומץ והכוחות לפגוש את חברתך. אין ספק כי נדרשת להרבה הרבה כוחות, והנה עשית זאת! כשתחזרי לאיטליה ודאי יוקל לך כשתהיי עם אודי, אבל עד אז כולנו כאן איתך. ממני,

תמיד איתנו

 

[קטיה 007]

ליעל ../images/Emo24.gif חזק

אני קוראת את דבריך וחושבת לעצמי איזה אמיצה את הרי כשהייתי במצבך לא הסכמתי ללכת לבד והצעדים הראשונים בתוך קפלן היו צעדים של בכי (לחזור פתאם אחורה..) אבל בסוף הצלחתי לאט לאט ובזכות זה שחברותי לא לחצו עליי התגברתי על הכל הן ביקשו שהגיע לביקור ושלא באתי לא אמרו כלום וכו´ אני כל כך מבינה מה עובר עליך אך חשוב שתדעי שחברתך איתך בדיוק כמונו ואולי היא לא מתקשרת כי גם לה קשה כרגע להתמודד איתך ואולי.... ואולי.... והכי חשוב שתדעי שאף אחד לא יכול להיות זיכרון חי של ילדתך שהרי היא הייתה מיוחדת כל כך וזה מתאים רק לה.

מכל ה

קטיה