הפצינט המזוהה
המושג "המטופל המזוהה" הועלה ע"י ראשוני הטיפול המשפחתי
(במיוחד גרגורי בייטסון וסלבדור מינוחין),
כדי להסביר למטפלים שעד אז התמקדו בטיפול פרטני,
מדוע יש צורך לטפל בכל המשפחה.
לטענתם, בן המשפחה שמגיע לטיפול בגלל סימפטומים -
כאילו לוקח על עצמו את כל המתחים, והבעייה הנפשית מתפרצת אצלו.
המטרה היתה להוריד את האשמה מהפציינט שהגיע לטיפול,
אבל המחיר במקרים רבים היה האשמת שאר המשפחה.
אותם אנשים שהתמודדו במשך שנים עם הסימפטומים של בן המשפחה,
שבמקרים רבים תמכו בו ודאגו לו – פתאום מואשמים ע"י המטפלים (המשפחתיים).
ורבים עזבו בזעם ובתיסכול את הטיפול המשפחתי,
והתוצאה היתה שהאדם עם הסימפטומים נשאר לבדו, בלי תמיכה של המשפחה.
עם התפתחות הטיפול המשפחתי ,
המטפלים הבינו שהאשמות של מטופלים או בני משפחה אינם מועילים,
ושיש לתת הרבה הבנה ואמפתיה גם לבני המשפחה,
שהם בסופו של דבר נשארים עם המטופל, גם כשהטיפול מסתיים.
