אמא של עדיאל
New member
שלום לכולם
רק היום גיליתי את הפורום הזה........ קראתי קצת ונהייתי מאוד עצובה. אני בת 25 ואבי ניפטר מסרטן כשהייתי בת שנתיים והוא בן 39. אני לא זוכרת אותו כלל, הוא היה חולה בבית-חולים כמעט שנה וחצי, הוא לא הסכים לאימי להביא אותי לבית חולים. אני מכירה אותו רק מסיפורים ( אני כותבת ודמעות בעניי) אנחנו 5 אחים. אני הכי קטנה במשפחה. כואב לי נורא שלא הכרתי אותו והוא אותי. אני לא שואלת עליו את אימי, לא רוצה להכאיב לה. אני מקשיבה למה שהיא מספרת מרצונה. ערב לפני חתונתי בכיתי כמו תינוקת בחדרי על שאבי לא יראני בחתונתי. ביום שילדתי , כשבעלי הלך הביתה, גם כן בכיתי שאבי לא זכה לראות את בני היקר לי מכל. חבל על פרח שניקטף.... ולא ישוב עוד. כשהייתי קטנה - תמיד חיכיתי בשער בחצר ומחכה לאבי, חשבתי שיום אחד יפתיע ויחזור. אבל זה לא קרה..... ואף אחד לא רצה לאכזב אותי ולהכריח אותי להיכנס הביתה.....
רק היום גיליתי את הפורום הזה........ קראתי קצת ונהייתי מאוד עצובה. אני בת 25 ואבי ניפטר מסרטן כשהייתי בת שנתיים והוא בן 39. אני לא זוכרת אותו כלל, הוא היה חולה בבית-חולים כמעט שנה וחצי, הוא לא הסכים לאימי להביא אותי לבית חולים. אני מכירה אותו רק מסיפורים ( אני כותבת ודמעות בעניי) אנחנו 5 אחים. אני הכי קטנה במשפחה. כואב לי נורא שלא הכרתי אותו והוא אותי. אני לא שואלת עליו את אימי, לא רוצה להכאיב לה. אני מקשיבה למה שהיא מספרת מרצונה. ערב לפני חתונתי בכיתי כמו תינוקת בחדרי על שאבי לא יראני בחתונתי. ביום שילדתי , כשבעלי הלך הביתה, גם כן בכיתי שאבי לא זכה לראות את בני היקר לי מכל. חבל על פרח שניקטף.... ולא ישוב עוד. כשהייתי קטנה - תמיד חיכיתי בשער בחצר ומחכה לאבי, חשבתי שיום אחד יפתיע ויחזור. אבל זה לא קרה..... ואף אחד לא רצה לאכזב אותי ולהכריח אותי להיכנס הביתה.....
