שלום לכולם
שמי יובלל, וברצוני לספר לכם על הפרוייקט עליו אני עובד כרגע. מדובר בהצגה בה משתתפים שחקני "התאטרון האחר" של אקי"ם, בשיתוף עם שחקנים מהסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. כאשר השחקנים מהסטודיו של יורם היו בשנה א', הם הוזמנו לראות את הצגת התאטרון האחר "יש לי הרגשה..." (בבימוי גיא בירן ורינה פדווה) והתלהבו מאד. עלה רעיון לסדנה משותפת, שאותה הנחה גיא, שביחד עם יורם לוינשטיין ונדב ענבר מאקי"ם הגה את הרעיון לשתף פעולה לקראת הצגה משותפת. במשך שנה שתי הקבוצות נפגשו, דיברו, אילתרו ושיחקו ביחד, ובסופו של דבר כתב גיא מחזה, ואני נכנסתי לתמונה כבמאי. בפגישה הראשונה שלי עם קבוצת השחקנים המשולבת, היה לי ברור שמדובר בקבוצה שמצאה יכולת לעבודה משותפת, יצירה משותפת, ושכולם מאד נלהבים לעבור לשלב של עבודה יותר אינטנסיבית ביחד. עם זאת היה ברור שעדיין מדובר פה על קבוצה שמורכבת משתי קבוצות מאד שונות, שלא הפכו כבמטה קסמים לקבוצה אחת הומוגנית. בהמשך הבנתי שזה חלק מהיופי של המפגש הזה - ההבדלים לא הטשטשו - אבל העובדה ששתי קבוצות כל כך שונות נפגשות ועובדות ביחד נהייתה מובנת מאליו. ככל שתהליך החזרות התקדם, הקשר בין הקבוצות התהדק. ככל שהלחץ לקראת תאריך היעד גדל, גיליתי ששחקני הסטודיו, מתייחסים פחות בזהירות לשחקנים מהתאטרון האחר, ומרשים לעצמם גם להתעצבן, לקטר, ולאבד סבלנות, וזה בעיני סימן להעמקת הקשר ולבטחון בו. אני יכול לספר עוד המון על מה שעברנו ומה שעוד נעבור, אבל אני לא יודע אפילו ממה להתחיל... אם מישהו מעוניין לשמוע עוד, אשמח להרחיב, לענות ולשתף.
שמי יובלל, וברצוני לספר לכם על הפרוייקט עליו אני עובד כרגע. מדובר בהצגה בה משתתפים שחקני "התאטרון האחר" של אקי"ם, בשיתוף עם שחקנים מהסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. כאשר השחקנים מהסטודיו של יורם היו בשנה א', הם הוזמנו לראות את הצגת התאטרון האחר "יש לי הרגשה..." (בבימוי גיא בירן ורינה פדווה) והתלהבו מאד. עלה רעיון לסדנה משותפת, שאותה הנחה גיא, שביחד עם יורם לוינשטיין ונדב ענבר מאקי"ם הגה את הרעיון לשתף פעולה לקראת הצגה משותפת. במשך שנה שתי הקבוצות נפגשו, דיברו, אילתרו ושיחקו ביחד, ובסופו של דבר כתב גיא מחזה, ואני נכנסתי לתמונה כבמאי. בפגישה הראשונה שלי עם קבוצת השחקנים המשולבת, היה לי ברור שמדובר בקבוצה שמצאה יכולת לעבודה משותפת, יצירה משותפת, ושכולם מאד נלהבים לעבור לשלב של עבודה יותר אינטנסיבית ביחד. עם זאת היה ברור שעדיין מדובר פה על קבוצה שמורכבת משתי קבוצות מאד שונות, שלא הפכו כבמטה קסמים לקבוצה אחת הומוגנית. בהמשך הבנתי שזה חלק מהיופי של המפגש הזה - ההבדלים לא הטשטשו - אבל העובדה ששתי קבוצות כל כך שונות נפגשות ועובדות ביחד נהייתה מובנת מאליו. ככל שתהליך החזרות התקדם, הקשר בין הקבוצות התהדק. ככל שהלחץ לקראת תאריך היעד גדל, גיליתי ששחקני הסטודיו, מתייחסים פחות בזהירות לשחקנים מהתאטרון האחר, ומרשים לעצמם גם להתעצבן, לקטר, ולאבד סבלנות, וזה בעיני סימן להעמקת הקשר ולבטחון בו. אני יכול לספר עוד המון על מה שעברנו ומה שעוד נעבור, אבל אני לא יודע אפילו ממה להתחיל... אם מישהו מעוניין לשמוע עוד, אשמח להרחיב, לענות ולשתף.