שלום לכולם
לפי מה שקראתי פה הבנתי שיש לכם מחסור בחבר'ה מבוגרים יותר, אז הנה אני אספר לכם את הסיפור שלי בנושא. אגב אני נועם ואני בן 23: בכיתות א-ד הייתי די בסדר מבחינה חברתית, אבל אז ההורים שלי התגרשו ועברתי לבית ספר אחר. היו לי מעט חברים, אבל סבלתי קשות מהמקובלים. הם היו מעליבים אותי, והלכתי מכות כמה פעמים. בחטיבה הבעיה המשיכה, אבל השתנתה. ביסודי הבנים המקובלים היו מציקים לי, ובחטיבה אלה היו הבנות. הביטחון העצמי שלי היה בקאנטים, הייתי נורא ביישן ולא יכלתי להחזיר להן. הרי הן המקובלות ואני לא. החמש שנים הללו היו נוראיות. באותן שנים התחלתי ללמוד קראטה. אף פעם לא השתמשתי בזה, כי לא ידעתי עד כמה זה היה יכול להיות פרקטי. תמיד חשבתי שאני לא יצליח לעשות תרגילים, יצחקו עלי וגם יחשבו שאני אלים. אבח מה שכן, הקראטה עזר לי בקטע של הביטחון העצמי. יכלתי להוציא את כל האגרסיות שנבנו אצלי בקראטה. כשעברתי לתיכון המון השתנה. אני עצמי לא השתניתי בכלל. נשאר לי הדימוי העצמי של החננה והייתי מאוד מופנם וביישן. אבל האנשים סביבי השתנו. בכיתה שלי היו חבר'ה שקיבלו אותי לסביבה שלהם וזה עזר לי המון לבנות את הביטחון העצמי שלי. הבנות היו גם די נחמדות אלי, וזה מה שעזר לי המון. לא תארתי לעצמי שיכול להיות מצב שבת תתייחס אלי יפה. לקטע של חבר/חברה אני לא אכנס. בסך הכל ה3 שנים של התיכון היו די בסדר, הרבה יותר טובות מה5 שקדמו להן. עכשיו עוברים לצבא: שוב אותו קטע: אני לא השתניתי במיל, אבל הסביבה השתנתה לגמרי. הייתי ג'ובניק, וחבר'ה בבסיס היו אחלה. כ"כ אחלה, שכרגע אני מגדיר את תקופת הצבא כתור ה3 שנים הטובות ביותר בחיים שלי. ובסך הכל, כל העלייה הזאת ברמת הקבלה החברתית העלתה לי את הבטחון העצמי לרמות חדשות לגמרי, בנוסף לעובדה שהתחלתי להתאמן בחדר כושר, ככה שזה שהתחלתי להיראות ממש טוב גם עזר לי המון. כרגע אני מסתכל בצער לאחור לעבר גיל ההתבגרות שדי נהרס לי, אבל אני גם מביט קדימה בתקווה חדשה לעתיד טוב יותר, שלא יהיה כמו השנים הנוראיות הללו. אני גם מתכוון לעשות הכל על מנת שהילדים שלי לא יעברו את הכאב שאני עברתי. אולי זה יהווה פיצוי מתאים. זה סיפור שלי, אני לא יודע אם זה עזר למישהו, אבל אני מקווה שהחכמתם.
לפי מה שקראתי פה הבנתי שיש לכם מחסור בחבר'ה מבוגרים יותר, אז הנה אני אספר לכם את הסיפור שלי בנושא. אגב אני נועם ואני בן 23: בכיתות א-ד הייתי די בסדר מבחינה חברתית, אבל אז ההורים שלי התגרשו ועברתי לבית ספר אחר. היו לי מעט חברים, אבל סבלתי קשות מהמקובלים. הם היו מעליבים אותי, והלכתי מכות כמה פעמים. בחטיבה הבעיה המשיכה, אבל השתנתה. ביסודי הבנים המקובלים היו מציקים לי, ובחטיבה אלה היו הבנות. הביטחון העצמי שלי היה בקאנטים, הייתי נורא ביישן ולא יכלתי להחזיר להן. הרי הן המקובלות ואני לא. החמש שנים הללו היו נוראיות. באותן שנים התחלתי ללמוד קראטה. אף פעם לא השתמשתי בזה, כי לא ידעתי עד כמה זה היה יכול להיות פרקטי. תמיד חשבתי שאני לא יצליח לעשות תרגילים, יצחקו עלי וגם יחשבו שאני אלים. אבח מה שכן, הקראטה עזר לי בקטע של הביטחון העצמי. יכלתי להוציא את כל האגרסיות שנבנו אצלי בקראטה. כשעברתי לתיכון המון השתנה. אני עצמי לא השתניתי בכלל. נשאר לי הדימוי העצמי של החננה והייתי מאוד מופנם וביישן. אבל האנשים סביבי השתנו. בכיתה שלי היו חבר'ה שקיבלו אותי לסביבה שלהם וזה עזר לי המון לבנות את הביטחון העצמי שלי. הבנות היו גם די נחמדות אלי, וזה מה שעזר לי המון. לא תארתי לעצמי שיכול להיות מצב שבת תתייחס אלי יפה. לקטע של חבר/חברה אני לא אכנס. בסך הכל ה3 שנים של התיכון היו די בסדר, הרבה יותר טובות מה5 שקדמו להן. עכשיו עוברים לצבא: שוב אותו קטע: אני לא השתניתי במיל, אבל הסביבה השתנתה לגמרי. הייתי ג'ובניק, וחבר'ה בבסיס היו אחלה. כ"כ אחלה, שכרגע אני מגדיר את תקופת הצבא כתור ה3 שנים הטובות ביותר בחיים שלי. ובסך הכל, כל העלייה הזאת ברמת הקבלה החברתית העלתה לי את הבטחון העצמי לרמות חדשות לגמרי, בנוסף לעובדה שהתחלתי להתאמן בחדר כושר, ככה שזה שהתחלתי להיראות ממש טוב גם עזר לי המון. כרגע אני מסתכל בצער לאחור לעבר גיל ההתבגרות שדי נהרס לי, אבל אני גם מביט קדימה בתקווה חדשה לעתיד טוב יותר, שלא יהיה כמו השנים הנוראיות הללו. אני גם מתכוון לעשות הכל על מנת שהילדים שלי לא יעברו את הכאב שאני עברתי. אולי זה יהווה פיצוי מתאים. זה סיפור שלי, אני לא יודע אם זה עזר למישהו, אבל אני מקווה שהחכמתם.
אבל... מה זאת אומרת החכמנו? איך היינו אמורים להחכים?
