שלום לכולם

[ImTooShy]

שלום לכולם

היי, אני חדש כאן- גיליתי את הפורום הזה רק היום והאמת שגיליתי(או לייתר דיוק הבנתי) את הבעיה שלי לא מזמן עד היום לא ממש הייתי בכלל מודע לזה שישבכלל דבר כזה חרדה חברתית- מה הסממנים ועד כמה אני באמת מתאים להגדרה כחרד חברתי עדשהכרתי מישהי באחד הצאטים שפתחה לי את העיניים נתנה לי קישורים לכל מיני אתרים שמדברים על הבעיה והבנתי שאולי סופסוף יש מזור לצרותיי - והן לא מעטות... ניסיתי בעבר כמה פעמים כל מיני סוגים של טיפולים פסיכולוגיים שמשום מה לא עלו על הבעיה שלי (קצת מוזר בעיניי) הייתי בערך בגיל 26 בביקור אחד שחשתי בו בערך כבחקירת שב"כ- ולא המשכתי הלאה וזה דיי יצר לי טראומה ואנטי פסיכולוגים- כי באתי שיעזרו לי והרגשתי מתגונן אחרי כמה שנים שטיפה השתחררתי מזה והחלטתי לנסות שוב הייתי בטיפול פסיכותרפי בערך כחצי שנה שלא ממש חשתי שעזר לי ממש וגם אותו הפסקתי. מחר אני אמור להיפגש עם פסיכיאטר אחרי שהכנתי שיעורי בית לגבי מצבי כפי שאני רואה אותו היום- מקווה שיעזור לי יותר מהקודמים אני בנאדם ממש ביישן וסגור-קשה לי להיפתח לאנשים אלא לאחר זמן רבשאני מכיר אותם- קשה לי לעמוד על זכויותיי היכן שצריך ועודאי אלו בעיות שאני בטוח שהרבה יכירו ויזדהו איתי במצבי והכאב שלי הוא שכ"כ הרבה זמן מחיי בזבזתי עד שהגעתי להכרה במה שבאמת עוצר אותי -אני כבר בן 33 ואפילו חברה לא היתה לי

על כל מה שמשתמע מכך... אני יכול רק לקוות לפתח טוב לסיכוי עם הטיפול שאתחיל עכשיו

 

[בוזיקית]

ב ה צ ל ח ה !

 

[גילה זילברמן]

ברוך הבא ../images/Emo41.gif

אני שמחה עבורך שגילית שיש מזור לצרותיך. ויש. אני ממליצה לך מאד, אם אין לך בעיה עם עברית, לקרוא את הספר painfuly shy שמופיע על לוח הספרים המומלצים. זה יכול להועיל לך. צר לי על החוויות המאכזבות שהיו לך בנסיונות הטפול. בהפרעת חרדה חברתית, כנראה קבוצה באוריינטציה התנהגותית (כפי שהציעו בגהה) היא פתרון יעיל יותר בתמיכה בהתמודדות עם ההפרעה. אני מבינה מאד את הכאב על הזמן שבוזבז... זו תחושה שבאה כשמתקדמים ואז יש אבל על הזמן האבוד, ההזדמנויות שפוספסו וכו'. זה בא עם הטריטוריה של הצמיחה. מאחלת לך בהצלחה בטיפול החדש!

 

[כתומית]

ברוך הבא בחור ../images/Emo140.gif

קראתי את הדברים שכתבת וזה הזכיר לי את עצמי בכל מיני שלבים במהלך חיי, כאשר בין שלב לשלב (שאורך כל אחד מהם שנה+) הסרתי מעליי תופעה אחת ואיכשהו החיים ניתבו אותי להתמודדות עם הבאה בתור. מה שרציתי לומר בזה בעצם זה שזה טוב מאוד שלא ויתרת וגם שהשינוי בא בדרכים שונות, לפעמים כמה דברים משתנים בו זמנית לפעמים רק אחד בכל פעם אבל התמורה גדולה, אפילו בשינוי קטן. ואני מבקשת לשנות מילה אחת שם בכתוב "אני כבר בן 33" אני מבינה שכשאתה מתייחס לרב אוכלוסיית בני גילך אתה "כבר" אבל לדעתי אתה "רק" בן 33, עשרות שנים של התפתחות ושגשוג ואהבה עוד לפניך, המון הצלחה בטיפול שמתחיל ואתה יותר ממוזמן להמשיך ולשתף

 

[אריה1970]

ברוך הבא../images/Emo24.gif

גמני קראתי את מה שכתבת , ואני מאד מזדהה איתך . מה גם שאנחנו באותו הגיל כמעט והמחשבות דומות , אני גם נוהג לומר אני כבר בן 33 ( תיכף 34 ) המחשבה הזו מתפרשת אצלי לדוגמא כאחד שמסתכל על תוחלת החיים, היום אדם חי בממוצע עד גיל 70 או 80 במקרה הטוב, תסלחו לי אם אני לא ממש מעודד כאן,אך לא פעם אני מוצא את עצמי מהרהר בכך שהנה אני באמת כבר כמעט קשיש,עברתי כמעט חצי החיים. ומה הספקתי? לאן הגעתי בכל השנים האלה? כלום אריה

 

[אריה1970]

לא אני בחרתי

להיות פה , מישהו עשה את הבחירה הזו למעני. אילו יכולתי לבחור בחיים אחרים הייתי עושה זאת ללא כל היסוס. אך מכיוון שאין כך המצב ואין באפשרותי לשנות זאת , אז בחרתי לחיות עם הבחירה. וזה מה שיש, אני כבר בן 33 וכך אני מרגיש , בן 33.

 

[כתומית]

אז מנקודת מבט אחרת

נלך על הצד הפחות אופטימי ובנאדם חי 70 שנה. באופן אובייקטיבי עברת כמעט חצי חיים אבלללל בין גיל יום לגיל 3 למדת ללכת, לאכול לבד, לראות באופן ברור, לדבר, לשחק (לא לפי סדר כרונולגי זה). בין גיל 3 לגיל 12 למדת על חברים, אנשים אחרים, רגשות, מחשבות, רצונות, חלומות, למדת ספרות מתמטיקה תנ"ך התעמלות (לומשנה הציונים, למדת.) ועוד. בין גיל 12 ל-18 נכנסת לגיל ההתבגרות, בעיניי אחת התקופות הקשות בחייו של כל אדם, למדת על רגשות עמוקים יותר, על מיניות (לא מדובר בסקס אלא במיניות) אני מהמרת שגם גילית את ההנאה ממוסיקה ותחומי פעילות אחרים שאולי יהפכו לתחביבים של שנים. בין גיל 18 לגיל 25 התחלת להתגבש להיות אדם בוגר, הקשרים שיצרת כבר היו יותר מהותיים מלשחק בחצר או לשאול נערה מה השעה (טוב זה כמעט לעולם לא עובר) התחלת להבין איזה אדם אתה רוצה להיות ואולי גם צעדת צעדים ראשונים להגשים את האדם הזה, אולי עדיין לא אבל זה כבר התחיל להתבשל ולהבשיל. בין גיל 25 ל-45 מתחילים לממש כל אחד על פי יכולתו ונסיבות החיים את מה שהעולם הפנימי מבקש, לומדים, עובדים, חלק מקימים משפחה, חלק מפתחים קריירה, חלק מגלים ש-30 שנה הם לא ידעו מי הם והנה נפתח צוהר, אלה שנים דינמיות כשהחלק היפה ביותר בהן הוא - שהאחריות להגשמה הן עליך והיכולות - בשיאן. וזה לא נגמר כאן אבל לצורך העניין - אתה וטו-שיי רק בני שלושים, וכבר עשיתם כ"כ הרבה, ועדיין - יש עוד כ"כ הרבה לפניכם, אתם עדיין צעירים, פורים ויכולים לשגשג לאן שרק תרצו. כל החיים - אלה שנהנים בהם ולא רק נאבקים להבין אותם - עוד לפניכם.

 

[ImTooShy]

אינשאללה

מהפה שלך להוא שם למעלה אבל משום מה אני עדיין מרגיש את הפספוס של הרבה שנים נכון- יש לי עוד הרבה זמן והרבה להשיג-אבל אם הייתי מגיע להבנה של מה שיש לי עוד לפני שנים-אולי חלק ממה שאני רוצה-כבר היה בידיי היום...

 

[אריה1970]

הפכתי להיות אדם אחר

נכון כל מה שכתבת באופן כללי אך הצורה בה אני רואה זאת אינה אותה האחת. אצלי הרבה דברים שהיו צריכים לקרות התרחשו בגיל מאוחר יחסית או לא התרחשו כלל. לאט לאט אני מתחיל לקבל את העבר שלי כדבר שלעולם אינו יכול לחזור עוד ומסתכל כאן ועכשיו מה יש לי, מה אני עושה כאן ועכשיו. הראיה שלי איננה קדימה כי אין אני יכול לראות מה יהיה שם ומה גם שאינני רוצה לדעת. מה שכן הייתי רוצה מאד זה לתקן , לתקן הרבה מאד דברים שאולי יש לי אפשרות לתקן כמו למשל המשפחה שלי.איתם הייתי רוצה מאד לחזור לקשר אך משהו ( או אני ) עוצר זאת ,חוסם זאת מעצמי. ולאט לאט תקראו לזה ייאוש תקראו לזה אי ראיה נכונה של הדברים , לאט לאט אני יותר נוכח לדעת שהסיכוי לכך קטן מפעם לפעם יותר ויותר. ויחד איתו קטן גם הסיכוי להיות מאושר. אפשר לומר שבעצם מכיוון שהקשר עם המשפחה מנותק וככל שהשנים עוברות זה לא נעשה יותר קל, זה נעשה הרבה יותר קשה. מי שמכיר אותי מכיר אותי בתור בחור שלרוב מחייך ,ולא מראה באמת שנורא כואב לי לחיות ככה. מנסה להדחיק ולשים בצד את המחשבות האלו שכל יום מטרידות את מנוחתי וזה כולל חלומות בלילה שמהן אני מתעורר בתחושת מצוקה. לפעמים אני מרגיש שאני כאילו מוליך שולל אנשים שקרובים אליי מפני שאין הם באמת יודעים מה עובר עליי ועל כמה שאני מרגיש מת בפנים. אך אני מנסה שלא להראות זאת ומשתדל לחייך כמעט תמיד אבל בפנים אני פשוט כבר מת. אריה

 

[גילה זילברמן]

לאריה- פסימיות? ../images/Emo35.gif

כאב הוא נסבל כנראה בתוך תהליך של צמיחה, פחות בתוך תהליך שנחווה כתקיעות. כמו לידה, כדי לעמוד בכאב, צריך את האור בקצה המנהרה, את התנועה קדימה. כל שלב בחיים, יש בו אתגר ואתגר שלא עומדים בו בזמן, נעשה כנראה קשה יותר, כפי שאתה מציין. ובכל זאת- אפשרי. ובכל זאת, הכרחי, כדי לאפשר את תהליך הצמיחה, את התזוזה קדימה. בהקשר זה, התחושה שאתה מת מבפנים, אולי נובע מאותו אתגר תקוע סביב ההתמודדות עם הקשר שלך עם משפחתך.

 

[אריה1970]

גילה

זה אכן תקוע , ואני מאד רוצה אבל מה אני יכול לומר, לא יודע מה ,זה משהו שעוצר אותי , אני כבר כמעט הולך לשם כמעט עושה את הצעד הנדרש והופ , אני מקבל רגליים קרות ונסוג אחורנית. אין לי שום מושג למה אני נוהג כך.

 

[גילה זילברמן]

בהקשר של הרגליים

אני ניזכרת במה שכתבה לך פעם כתומית לגבי רגליים קרות. היא ההציעה לך לגרוב זוג גרביים חמים ולצאת לדרך ואני שואלת- האם אתה עדיין בתהליך של הסריגה ובאיזה שלב אתה נמצא? יש דברים לא נעימים שיש רק דרך אחת לעשות אותם, וזה לעשות אותם. כל טוב, גילה

 

[אריה1970]

תודה גילה ../images/Emo13.gif

 

[גילה זילברמן]

אופטימיות

המבט האופטימי שלך נותן הרבה כח. לא לראות את השנים שחלפו כמשהו ריק או מבוזבז, אלא כשנים של עשייה והתפתחות שבלעדיהן לא היינו מגיעים למקום שאנו נמצאים בו עכשיו כשהכל חלק ממסע החיים ובכל שלב צוברים נסיון, לומדים משהו. זה מזכיר לי משפט ששמעתי- לא חשוב לאן הגעת, חשובה הדרך שעשית. כי כל אחד התחיל את המסע בנקודה אחרת, כל אחד סוחב מטען במשקל שונה על הגב.

 

[גילה זילברמן]

"אופטימיות" זה בתגובה לכתומית

 

[כתומית]

על זה אני צריכה להודות...

לקורס פסיכולוגיה התפתחותית... נתן לי פרספקטיבה אחרת על כמה שאדם עובר מרגע הלידה, כמה מכשולים עומדים בפניו עוד לפני כן...

 

[גילה זילברמן]

מממממ חשבתי שזה נשמע לי מוכר../images/Emo63.gif