יש לי המון חוויות
אז אני יעשה לכם מעין יומן מסע אני מקווה לעשות את זה קצר ולעניין מי שרוצה שיקרה ומי שלא לא. נסעתי עם המשפוחה לביצפר נפרדתי מהם לשלום ועליתי על האוטובוס היה מאוד מצחיק על האוטובוס היה לנו את האוטובוס הכי טוב במשלחת. לא מבחינת אוטובוס אלא מבחינת הקבוצה אוטובוס 3 איפריה! ביום הראשון בפולין עוד לא ממש הרגשתי מחוברת והייתי בטוחה שאני עדיין בישראל אבל רק דבר אחד לקח את תשומת ליבי וזה הירוק ששם הכל ירוק כאילו כיסוי למה שהיה שם פעם. היינו בהמון מקומות אבל המקומות שהכי השפיעו אליי זה היה המחנות השמדה והקברי אחים וכמה מבורות הירי. המחנה השמדה הראשון שהיינו בו היה באושוויץ כל הסיור הזדעזעתי מהעירמות השונות שיש שם אבל מתישהו נכנסו לחדר ועשינו שם יזכור וכל איש קרה את אלה שנספו אצלו בשואה אני לא הקראתי כי אין לי קרובים שנספו בשואה כלומר יש אבל לא ידוע לי עליהם כי בא שלי לא יודע כי לא סיפרו לו. שם ממש התחלתי לבכות כי הטקס היה תחת הכותרת לכל איש יש שם וברגע שמקריאים חלק מהשמות זה הופך אותם לאישיות כי שכולנו שומעים 6.000.000 זה מזעזע אותנו אבל אנחנו פחות מחוברים אבל עם מכירים מישהו או שומעים על מישהו כפרט זה נכנס יותר עמור ויותר חזק והזעזוע גדול יותר.. אז בכיתי שם ואחרי זה לא נרגעתי זה היה שלב שכל כך רציתי להפסיק את המסע כי היה לי קשה אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייבת להמשיך והמשכתי המחנה השני שהיינו בו היה יומייםאחרי אושוויץ וזה היה מיידניק אני חשבתי שאם באושוויץ היה לי קשה אולי במיידניק יהיה לי קשה אבל לא יותר מאושוויץ כי המראות הם אותם מראות אז זהו שלא! קודם כל הכל התחיל בהסבר של המדריך שלי שהוא שם את השיר של יהודה פוליקר "לאן את נוסעת" אז זלגו לי שם דמעות ואז ראיתי שעוד כמה ילדים בוכים אחרי זה ראינו את כמויות הנעליים שהייתה בהרבה יותר גדולה משל אושוויץ והיא גם לא הייתה בזכוכית ככה שאת הריח אפשר להריח שם כבר התחלתי לדמיין שלכל נעל יש סיפור מאוחריה של איש או אישה שבסך הכל רצו לחיות. אבל אני חושבת שהקטע שם שהיה לי הכי חזק זה הר האפר שהיה גדול מאוד ואני זוכרת תמונה את שם שהתסכלתי ימינה היה הר האפר שהיה שחור וקודר ובצד השני שטח דשא ירוק ויפה זה הכי זעזע אותי. ועוד משהו שממש ממש הייתי בשוק ממנו זה החברה אצלנו האנשים שאני מכירה שהם הכי חזקים בעולם גם הם בכו גם בהם זהנגע זה שבר אותי לחלוטין.
