שלום לכולם
שלום לכם. הגעתי לכאן בגלל שהגעתי למסקנה שאני מחזיק יותר מידי דברים בבטן, ולא דברים או חוויות קשות, פשוט יש לי בעיה שאני לא מספר כמעט כלום, מהדברים הכי קטנים להכי גדולים, שום דבר. אולי זה בגלל שקשה לי להפתח לאנשים שאני מכיר טוב (לא נעים לי לבוא ולהפיל דברים על אנשים), אפילו למשפחה הקרובה (הורים, אחיות), לא לחבר/ות או ידידים/ות, פשוט קשה לי להפתח, וגם שאני שופך החוצה מעט דברים, אלו באמת מעט מאוד וגם זה לאנשים שאני בקשר פחות קרוב איתם, אבל לרוב המחשבות והרצונות שלי נשארים אצלי בראש וזהו, וזה פוגע בי. אז באתי לכאן, לשפוך את מה שעל הלב... אני בן 21, וכשאני מסתתכל אחורה על מה שהשגתי ועשיתי בחיים עד עכשיו, אני ממש ממש לא מרוצה, אם זה מתחיל מזה שלא השקעתי בלימודים (למרות שהצלחתי בהם) ובקטע הזה אני גם כועס על ההורים שלי שלא לחצו עלי (למרות שהייתי בטח רב איתם על זה כי קשה לי לשבת וללמוד) אבל לא סיפרתי להם את זה, וזה ממשיך עד עכשיו כשאין לי שום כיוון בקשר למה שאני הולך לעשות בחיים שלי, אני אפילו מתרחק מעניין הלימודים ככל שאני אמור להתקרב אליו, זה מתסכל, אבל אני משכנע את עצמי להציג כאילו זה לא מפריע לי, תמיד שיש ויכוח בעניין אני אומר שלא לחוץ שום דבר, כשאני אמצא את הכיוון אני אלך בו, אבל מי יודע כמה זמן זה ייקח? אני לא לחוץ ללמוד מחר או אפילו השנה, אבל אני לא רוצה לקום עוד שלוש ארבעה שנים שלא עשיתי כלום... ואני מציג את זה כאילו לא אכפת לי... דברים שלא הבנתי במהלך הצבא פתאום מובנים לי, כמו התמדה, הקרבה, חזות, דברים שלא הבנתי אז מתוך ראייה צרה שהתרכזה יותר בעצמי מאשר מסביבי, חוסר תפיסה מה זה להיות מפקד... דברים שהיום אני רואה בבירור אבל עד לא מזמן לא, ושוב אני עדיין מצגיד את זה כאילו אני שלם וכועס על המערכת שהכשילה אותי מאשר להאשים את עצמי. אף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים, כלום, הייתי סגור מדי כדי לתת לאנשים להכיר אותי באמת, ועכשיו שאני הרבה יותר פתוח, אני לא מצליח להביע מילולית רגשות בכלל, לא בפני האנשים שזה נוגע אליהם, יש לי ידידה שאני ממש אוהב כתור בן אדם ורוצה להפוך את הקשר ליותר מזה, אבל אני לא יכול כי אפילו את הרגשות שיש לי כתור ידיד שלה אליה אני לא מסוגל להביע, שלא לדבר על רגשות יותר מזה... עוד לא קרה לי שבאתי לידיד/ה ואמרתי לו/ה כמה הם חשובים לי וכמה אני אוהב אותם... אני בעצם לא זוכר מתי אמרתי לאמא שלי "אני אוהב אותך", קשה לי לראות את עצמי מוציא משפטים כאלה מהפה בלי להרגיש מפודח... וזה משהו שממש אוכל אותי מבפנים, אני רוצה קשר, ויש מצב לאחד כזה אם רק אני אשבור את החומה הזאת שמונעת ממני לדבר... אני לא יודע מה לעשות כבר, ובקצב הזה ההזדמנויות כמו תמיד רק נעלמות לי, והכל נשאר בגדר הפנטזיות. איך אני גורם לעצמי לשבור את החומה, וזאת ממש חומה... אלו אולי בעיות קטנות ולא חשובות לעומת בעיות רציניות של אנשים אחרים אבל אני פשוט לא מסוגל להגיד את מה שאני באמת חושב ורוצה... תודה מראש
שלום לכם. הגעתי לכאן בגלל שהגעתי למסקנה שאני מחזיק יותר מידי דברים בבטן, ולא דברים או חוויות קשות, פשוט יש לי בעיה שאני לא מספר כמעט כלום, מהדברים הכי קטנים להכי גדולים, שום דבר. אולי זה בגלל שקשה לי להפתח לאנשים שאני מכיר טוב (לא נעים לי לבוא ולהפיל דברים על אנשים), אפילו למשפחה הקרובה (הורים, אחיות), לא לחבר/ות או ידידים/ות, פשוט קשה לי להפתח, וגם שאני שופך החוצה מעט דברים, אלו באמת מעט מאוד וגם זה לאנשים שאני בקשר פחות קרוב איתם, אבל לרוב המחשבות והרצונות שלי נשארים אצלי בראש וזהו, וזה פוגע בי. אז באתי לכאן, לשפוך את מה שעל הלב... אני בן 21, וכשאני מסתתכל אחורה על מה שהשגתי ועשיתי בחיים עד עכשיו, אני ממש ממש לא מרוצה, אם זה מתחיל מזה שלא השקעתי בלימודים (למרות שהצלחתי בהם) ובקטע הזה אני גם כועס על ההורים שלי שלא לחצו עלי (למרות שהייתי בטח רב איתם על זה כי קשה לי לשבת וללמוד) אבל לא סיפרתי להם את זה, וזה ממשיך עד עכשיו כשאין לי שום כיוון בקשר למה שאני הולך לעשות בחיים שלי, אני אפילו מתרחק מעניין הלימודים ככל שאני אמור להתקרב אליו, זה מתסכל, אבל אני משכנע את עצמי להציג כאילו זה לא מפריע לי, תמיד שיש ויכוח בעניין אני אומר שלא לחוץ שום דבר, כשאני אמצא את הכיוון אני אלך בו, אבל מי יודע כמה זמן זה ייקח? אני לא לחוץ ללמוד מחר או אפילו השנה, אבל אני לא רוצה לקום עוד שלוש ארבעה שנים שלא עשיתי כלום... ואני מציג את זה כאילו לא אכפת לי... דברים שלא הבנתי במהלך הצבא פתאום מובנים לי, כמו התמדה, הקרבה, חזות, דברים שלא הבנתי אז מתוך ראייה צרה שהתרכזה יותר בעצמי מאשר מסביבי, חוסר תפיסה מה זה להיות מפקד... דברים שהיום אני רואה בבירור אבל עד לא מזמן לא, ושוב אני עדיין מצגיד את זה כאילו אני שלם וכועס על המערכת שהכשילה אותי מאשר להאשים את עצמי. אף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים, כלום, הייתי סגור מדי כדי לתת לאנשים להכיר אותי באמת, ועכשיו שאני הרבה יותר פתוח, אני לא מצליח להביע מילולית רגשות בכלל, לא בפני האנשים שזה נוגע אליהם, יש לי ידידה שאני ממש אוהב כתור בן אדם ורוצה להפוך את הקשר ליותר מזה, אבל אני לא יכול כי אפילו את הרגשות שיש לי כתור ידיד שלה אליה אני לא מסוגל להביע, שלא לדבר על רגשות יותר מזה... עוד לא קרה לי שבאתי לידיד/ה ואמרתי לו/ה כמה הם חשובים לי וכמה אני אוהב אותם... אני בעצם לא זוכר מתי אמרתי לאמא שלי "אני אוהב אותך", קשה לי לראות את עצמי מוציא משפטים כאלה מהפה בלי להרגיש מפודח... וזה משהו שממש אוכל אותי מבפנים, אני רוצה קשר, ויש מצב לאחד כזה אם רק אני אשבור את החומה הזאת שמונעת ממני לדבר... אני לא יודע מה לעשות כבר, ובקצב הזה ההזדמנויות כמו תמיד רק נעלמות לי, והכל נשאר בגדר הפנטזיות. איך אני גורם לעצמי לשבור את החומה, וזאת ממש חומה... אלו אולי בעיות קטנות ולא חשובות לעומת בעיות רציניות של אנשים אחרים אבל אני פשוט לא מסוגל להגיד את מה שאני באמת חושב ורוצה... תודה מראש