ניסיון (חלקי) לענות
הסיבות בגללן איני רוצה ילדים (הסדר לא מחייב + אולי השמטתי משהו)הן: * מצב כלכלי נתון.אין באפשרותי להרשות לעצמי לגדל ילד/ים. ביכולת כלכלית אני כוללת פוטנציאל השתכרות נאות (שזה מעל 4000 ש"ח ברוטו)ובאחזקת דירה משלי (אני לא מעוניינת להיות אם שנודדת בעל כורחה בין דירות שכורות בגלל שלהורי ו/או לי אין אפשרות לרכוש דירה...). * אני מרגישה (ויש לי ידיד שנוהג רבות להתווכח עמי על כך),שמי שרוצה ילד/ים צריכה להיות מסוגלת מבחינה כלכלית לגדל אותם לבד ולא להזדקק לסיוע כלכלי מצד גבר ו/או מוסדות המדינה (בתור הטבות לחד הוריות). * אין לי שום זיקה לתינוקות.לא לאלו שאני רואה ברחוב,לא לאלו שאני פוגשת במקום עבודתי,לא לתינוקות של קרובי משפחה (כולל האחיינים מצד אחי התאום). * אני לא מרגישה שאני 'בנויה' להיות אמא. * אני לא מוכנה 'להקריב' מעצמי עבור גידול ילדים. מכיוון שאף פעם לא הייתי טיפוס שעושה כמה דברים בבת אחת במקביל,די ברור לי שגידול ילדים כרוך ב'וויתורים' רבים ובשינוי משמעותי בסדרי עדיפויות. * ה'סיפור' של הריון דוחה, מפחיד, ומרתיע אותי. נראה לי שאני נופלת בתוך אותו אחוז זעום של נשים שלוקות ב'טוקופוביה' (פחד מוגזם מפני הריון ולידה שלא ניתן להתגבר עליו ו/או 'לרפא' אותו). * בקשר להריון אני לא מוכנה להניח (אולי) לגוף שלי לעבור דיפורמציה שלא ניתנת לתיקון. אומרים שחלק מהנשים שמשמינות הרבה במהלך ההריון לא חוזרות לגזרה שהייתה להן לפני ההריון. * יש בי כעס רב כלפי ה'הסדר' שמטיל על כתפי הנשים את עיקר האחריות על גידול ילדים (הווי אומר אישה = וונדרוומן). אישה צריכה לעשות 'גם' ו'גם' ו'גם'. גם להיות יפה ואופה,גם לגדל את הילדים לתפארת,גם לעבוד מחוץ לבית,וגם לעשות את (כל/רוב) עבודות הבית. השיוויון בין המינים רחוק מדי ואני מעדיפה לחסוך מעצמי את מנת היתר של הלחץ והדיכאון שהן מנת חלקן של הרבה נשים שמנסות לתפקד כ'וונדרוומן'. * אני מאמינה שזה (גם) 'בסדר' לא לרצות ילדים בגלל מי שאני,ובגלל ההשקפה שלי שגורסת שכל אחד רשאי לחיות כרצונו ולנסות להיות מאושר בדרך שלו. בברכת יום טוב איזולה בלה
