שלום לכולם

[לימונית14]

שלום לכולם

 

[לימונית14]

האמת אני לא יודעת מה אני עושה כאן..

בחיים שלי לא איבדתי משהו שחשוב לי.. והשנה הייתה הפעם הראשונה שהייתי קרובה לשכול. הייתה לי מורה השנה שאח שלה נהרג בלבנון לפני כמה שנים. והשנה היו צריכים להכין את טקס יום-הזיכרון כאילו עליו. ובגלל שאני הייתי בכול מיני ועדות שקשורות לזה (תקשורות ושכבה) הייתי צריכה להיות זאתי שהכי מעורבת בכל העניין, יותר אפילו מהמורה שמארגנת את הטקס. ובגלל זה היה מצב שבערך חודשים אני הייתי היחידה שידעה מכול השיכבה שלי שהיה למורה שלי אח שנהרג. וכל הזמן אני הייתי צריכה לשאול אותה שאלות וכאילו להיות טכנית כזאת כי היו חייבים לגמור את כל העבודה. וזה הכניס אותי ממש לדיכאון שהאמת עוד לא יצאתי ממנו.... ואולי אני צריכה עזרה.. כמו שחברות שלי אמרו לי שאני מתייחסת אל המורה שלי שונה מידי (מתי שהם לא ידעו למה) שאולי אני צריכה פסיכולוג או פסיכיאטר אני לא יודעת. נמאס לי כבר.. ואני רוצה שזה יעבור.. וזהו.

 

[מיכל בר]

חביבתי.. לא מבינה כל כך ממה בדיוק

את בדיכאון. מזה שרק את יודעת שאחיה של המורה שלך נהרג? או מזה ששאלת אותה שאלות "טכניות" שקשורות בעבודה שהכנתם? אני חושבת שהכי טוב היה אילו יכולת לדבר עם המורה שלך שאחיה נהרג על המצוקה שלך, על איך את מרגישה לגביה.. אני בטוחה שהיא תדבר איתך ותוכל לעזור לך לפרוק את המטען הזה שיושב עליך. אבל בכל זאת אשמח אם תשיבי לי מהו הדיכאון הזה שאת מדברת עליו..

 

[לימונית14]

אז ככה....

כל הקטע הזה היה כבר ממזמן.. את יודע יום הזכרון.. אני מן הסתם לא אראה את המורה הזאת יותר כל החיים שלי ואני גם לא מתכוונת להתקשר למרות שהיא חזרה ואמרה לי כבר מספיק פעמים שאני יכולה, וכמה היא רוצה שאני ידבר איתה ובלה בלה בלה.. הקטע שאז הייתה לה איזה סוג של מחויסות כלפי. כאילו היא המורה שלי אז היא חייבת לדבר איתי והיא חייבת להקשיב לי. ועכשיו זה כבר לא ככה. אני לא יכולה פשוט לדבר איתה, כי זה לא קשור. ואני יודעת טוב מאוד שאני לא הייתי "התלמידה האהובה עליה" אפשר להגיד. כי זה הקטע שהיא שנאה אותי גם בגלל זה. תחשבו על זה סתם ילדה שלימדתם 4 חודשים אבל היא לא התייחסה אליך ואת לא אליה (פשוט ישבתי בשיעורים או שהייתי בוועדה - אני לא חושבת שהיא ידעה את השם שלי לפני זה אפילו, היא הייתה מורה מחליםה שבסוף נשארה עד סוף השנה) פתאום באה וכל יום צריכה להזכיר לך את הדבר הכי עצוב שקרה לך? אני הייתי שונאת את עצמי במקומה. אז אני לא מאשימה אותה על זה שאז היא לא משהו רצתה לדבר איתי ואני לא יכולה פשוט להתקשר אליה. זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. היא אמרה לי שאני "לקחתי" את זה יותר קשה מכולם בגלל שאני הייתי צריכה לעבוד חודשיים איתה ואם תמונות שלו וקטעי וידיאו והכול. אבל לא יודעת.. כל פעם שדיברתי איתה חוץ מאולי פעם או פעמיים הרגשתי שהיא עושה את זה בגלל שהיא חייבת . לא בגלל שהיא רוצה. הפעם היחידה שהיא דיברה איתי בגלל שהיא רצתה הייתה מתי שקיבלו תעודות שאז היא הסבירה לי בערך חצי שעה (אין לך מושג כמה שאר הבנות התעצבנו! אני בתחילת הרשימה...) איך היא המשיכה בחיים כרגיל וכו´. הקטע שנראה לי שהיא חשבה שמתי שאמרתי לה שאני בוכה בגלל זה ועצובה כל הזמן רק כדי להתחנף אליה או משהו. ומתי שאמרתי לה את זה היא אמרה לי "שוב פעם אתם מתחילות"...

 

[מיכל בר]

כתבת שאת בעצם לא יודעת מה את עושה

מה את עושה כאן.. ואני חושבת שלא סתם נכנסת.. אבל לא כל כך יודעת על מה לשים את האצבע. את מרגישה שכשהמורה שלך דיברה איתך זה היה מתוך חובה ולא כי רצתה לדבר איתך. ובפעם היחידה שדיברה איתך מרצון, כביכול, היא דיברה על עצמה ועל ההתמודדות שלה. את מייחסת לה שנאה אליך כי לא היית הילדה האהובה עליה בכיתה. ממש לא יודעת מה לומר לך, אבל מציעה לך לנסות לכתוב כאן את הדברים שבגללם את במצב רוח כזה לא טוב. אולי באמת ההתעסקות הרצופה הזאת בשכול של האח של המורה, זה מה שהפיל אותך, אולי כל מערכת היחסים עם המורה שלך, אולי הרגישות שלך שקשורה לשני הדברים האלה . את פשוט סוחבת את זה כבר הרבה זמן, ואולי נוכל כאן לנסות לעזור לך להבין יותר...

 

[לימונית14]

הלוואי שזה יצליח.....

כי באמת אני כבר לא יודעת מה לעשות...

 

[עדנה, אמא של אייל]

לימונית חביבה

כמו שאמרה לך מיכל, כנראה שיש סיבה שבגללה את כאן ואולי אפילו אם רק תכתבי את הדברים שמעיקים עלייך, בדיוק כמו שהתחלת תוכלי לברר לעצמך מה בדיוק כל כך מציק לך. וגם אני כאן אקרא ואחשוב איתך ובשבילך

 

[לימונית14]

תודה