fire snake
New member
שלום לכולם!
גיליתי אתכם קצת מאוחר. לא, לא מאוחר מדי... אני אם לבן שלם - לא-נימול - ערל - שהיום הוא בן שמונה עשרה. (עתודאי במסגרת תכנית צהל"ית מושקעת לתלמידים מצטיינים) כשבני נולד הייתי לבד. אחר כך נוספו לנו בן-זוג, ובת... ואחר כך התפצלנו - נשארתי רק עם הילדים.) תמיד היה ברור לי שאם מישהו יתקרב לילד שלי עם סכין, הוא יצטרך לעבור על גופתי המתה! אחרי "חזקו ואמצו", המסר שלי אליכם, יקירים: לילד שלי מעולם לא היתה בעיה עם היותו ערל. פעם, כשהיה בן שלוש, אמי החליטה פתאום שהוא לא יכול לבוא לבית הכנסת ביישוב שלה (החילוני ברובו), "כי יש שם דתיים ורגשותיהם ייפגעו". לא ייחסתי לכך שום חשיבות - בינכה לא היינו מבאי בית הכנסת או מדיירי היישוב. אבל בני הקים יללה - רוצה לבית-כנסת!!! אז לקחתי אותו לבית הכנסת בשכונה שבה גרנו... ואז חבר שלו אמר לו "אתה לא יכול היכנס כי אין לך כיפה"! ואז מישהו נתן לו כיפה. עניין הערלה? לא עלה. מעולם לא עשיתי שום נסיון להסתיר - מעולם לא עשיתי עניין או ניסיתי לדבר אתו על כך. במשפחתון שלו הם היו שלושה ערלים מתוך ארבעה בנים - לזה אני קוראת עצמה אישית! כך שלא היה לו שמץ בעייה... אחר כך אחד מהם (ילד מאומץ מברזיל) עבר מילה, בגיל שנתיים... הוא ידע תמיד שאמא שלו - ואחר כך, הוריו - יגנו עליו מאלימות והתעללות, כל עוד יוכלו. זה מוסיף ביטחון עצום לילד (כמו גם הנקה עד גיל מאוחר, גמילה מוקדמת מחיתולים - השריית תינוקות בשתן וצואה כי זה יותר קל להורים אינה מומלצת). היו גורמי אי-ביטחון יוצאי דופן בחייו של בני (בעיקר, נדודים תכופים רוב שנות ילדותו, חלקם בארץ, חלקם בחו"ל) לפחות, היה לו אימון רב בלהיות יוצא-דופן, מכל צדדי המתרס... מדהים לראות כמה יפה הוא יצא מכל זה. בעייה יותר קשה מהיותו ערל הציב לו שערו הארוך שמעולם לא נגזר - לדעתי שיער קצר מקטין חסינות ורגישות ותורם לקהות ואלימות - ובכלל זו "מסורת במשפחה". מכיוון שבהיותו קטן נראה כמו מלאך.. כלומר, כמו בת... בקיצור... היה לו אימון רב בלהיות יוצא דופן. ממני תמיד קיבל את המסר שזו ממש לא בעיה - אבל זה כי אני כזו, קצת אדישה לדעת הקהל. אני מבינה שלאחרים זה יותר קשה. (בתי, למשל... מתביישת באמה הזקנה שהתחילה פתאום להתאמן על קורקינט לעיני כל השכונה!) בעניין אם לדבר איתם או לחכות לחיים: בעיקרון, אני מאמינה שהחיים עושים את זה יותר טוב! כי לנו יש תסביכים בעניין ולחיים פחות. אלא אם כן מישהו בסביבה עויין או תוקפני -שאז תפקידם של הורים להבחין בכך ולהקדים רפואה למכה! בסך הכל: אם יהיה ברור לכם שאתם פשוט שפויים והאחרים פשוט מהופנטים (אין צורך לשפוט אותם לרעה על כך!) - זה יהיה המסר שתעבירו לילדים, ומשם הם כבר יסתדרו. בהצלחה רבה!
גיליתי אתכם קצת מאוחר. לא, לא מאוחר מדי... אני אם לבן שלם - לא-נימול - ערל - שהיום הוא בן שמונה עשרה. (עתודאי במסגרת תכנית צהל"ית מושקעת לתלמידים מצטיינים) כשבני נולד הייתי לבד. אחר כך נוספו לנו בן-זוג, ובת... ואחר כך התפצלנו - נשארתי רק עם הילדים.) תמיד היה ברור לי שאם מישהו יתקרב לילד שלי עם סכין, הוא יצטרך לעבור על גופתי המתה! אחרי "חזקו ואמצו", המסר שלי אליכם, יקירים: לילד שלי מעולם לא היתה בעיה עם היותו ערל. פעם, כשהיה בן שלוש, אמי החליטה פתאום שהוא לא יכול לבוא לבית הכנסת ביישוב שלה (החילוני ברובו), "כי יש שם דתיים ורגשותיהם ייפגעו". לא ייחסתי לכך שום חשיבות - בינכה לא היינו מבאי בית הכנסת או מדיירי היישוב. אבל בני הקים יללה - רוצה לבית-כנסת!!! אז לקחתי אותו לבית הכנסת בשכונה שבה גרנו... ואז חבר שלו אמר לו "אתה לא יכול היכנס כי אין לך כיפה"! ואז מישהו נתן לו כיפה. עניין הערלה? לא עלה. מעולם לא עשיתי שום נסיון להסתיר - מעולם לא עשיתי עניין או ניסיתי לדבר אתו על כך. במשפחתון שלו הם היו שלושה ערלים מתוך ארבעה בנים - לזה אני קוראת עצמה אישית! כך שלא היה לו שמץ בעייה... אחר כך אחד מהם (ילד מאומץ מברזיל) עבר מילה, בגיל שנתיים... הוא ידע תמיד שאמא שלו - ואחר כך, הוריו - יגנו עליו מאלימות והתעללות, כל עוד יוכלו. זה מוסיף ביטחון עצום לילד (כמו גם הנקה עד גיל מאוחר, גמילה מוקדמת מחיתולים - השריית תינוקות בשתן וצואה כי זה יותר קל להורים אינה מומלצת). היו גורמי אי-ביטחון יוצאי דופן בחייו של בני (בעיקר, נדודים תכופים רוב שנות ילדותו, חלקם בארץ, חלקם בחו"ל) לפחות, היה לו אימון רב בלהיות יוצא-דופן, מכל צדדי המתרס... מדהים לראות כמה יפה הוא יצא מכל זה. בעייה יותר קשה מהיותו ערל הציב לו שערו הארוך שמעולם לא נגזר - לדעתי שיער קצר מקטין חסינות ורגישות ותורם לקהות ואלימות - ובכלל זו "מסורת במשפחה". מכיוון שבהיותו קטן נראה כמו מלאך.. כלומר, כמו בת... בקיצור... היה לו אימון רב בלהיות יוצא דופן. ממני תמיד קיבל את המסר שזו ממש לא בעיה - אבל זה כי אני כזו, קצת אדישה לדעת הקהל. אני מבינה שלאחרים זה יותר קשה. (בתי, למשל... מתביישת באמה הזקנה שהתחילה פתאום להתאמן על קורקינט לעיני כל השכונה!) בעניין אם לדבר איתם או לחכות לחיים: בעיקרון, אני מאמינה שהחיים עושים את זה יותר טוב! כי לנו יש תסביכים בעניין ולחיים פחות. אלא אם כן מישהו בסביבה עויין או תוקפני -שאז תפקידם של הורים להבחין בכך ולהקדים רפואה למכה! בסך הכל: אם יהיה ברור לכם שאתם פשוט שפויים והאחרים פשוט מהופנטים (אין צורך לשפוט אותם לרעה על כך!) - זה יהיה המסר שתעבירו לילדים, ומשם הם כבר יסתדרו. בהצלחה רבה!
