שלום לכולן, אני מניחה שרובכן מכירות
אותי מהפורום השכן. החלטתי לנסות להצטרף,ולשתף. יש לי בן מקסים בבית בן 3 ו-9 חודשים, הריון קודם הסתיים בשבוע 17 עקב מום בעובר, ואחרי הגרידה +חודש המתנה+ חודש ניסיון ניקלטתי שוב והיום אני בשבוע 23. עם בן נוסף בבטן (למעשה הבן השלישי). כמובן שבהתחלה חשבתי שאשתגע עד שכל יום יעבור, ותמיד ציפיתי לרע מכל, אבל תודה לאל השקיפות עברה בסדר, אח"כ הסקירה הראשונה תקינה, אח"כ מי שפיר תקינים, ולפני מס' ימים עשינו את הסקירה המוקדמת ולא נמצא שום דבר שאינו בסדר (כי הרופא שלי מתנגד להגדרה שהכל בסדר, את זה לטענתו רק אלוהים יכול להבטיח...כמה אופטימי מצידו, נכון?) אז למה לעזאזל אני כל הזמן בדיכאון??? יש לי כמה השערות שאחלוק עימכן: 1. כבר נמאס לי להיות בהריון, למעשה כבר שנה וחצי אני בעיניין של ההריון, קודם בתיכנון ומעקב ביוץ וכל הלחץ שמסביב... אח"כ "לסחוב" עד חודש רביעי עם כל הלחץ הזה שמבדיקה לבדיקה, אח"כ לאבד את ההריון וכל הסרט הזה מהתחלה ועכשיו שוב לסחוב את ההריון ולעבור שוב את כל הבדיקות, די נמאס לי ואין לי מושג איך אאגור כוחות לעוד 4!!! חודשים, זה המון זמן ואין לי כבר כוח פיזי וסבלנות. 2. עובדה שניה שמעיבה עלי, ותיסלחו לי אם זה יישמע מגעיל מצידי, זו העובדה שיש לי שוב בן. כל כך רציתי בת וקיויתי שאולי הפעם אלוהים כפיצוי על עוגמת הנפש יתן לי בת ויגשים את חלומי. אין לי מילים לתאר עד כמה ייחלתי כל חיי לבת, וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. אז תודה לאל הפעם ההריון תקין בינתיים, אך אני טרם הסתגלתי לעובדה שזה בן. כולם אומרים שזה יעבור לי, ושאני צריכה לשמוח בחלקי, ואני באמת רוצה לשמוח, אבל לא מצליחה. זה כל הזמן מעיב על האושר שלי. אני כבר לא יודעת אם אני בדיכאון מזה או שאני "מלבישה" סיפור על למה אני בדיכאון. אבל זה שאין לי שמחה, וזה שאני רוב הזמן עצובה זו עובדה. סליחה על האורך... ותודה למי שקראה.
אותי מהפורום השכן. החלטתי לנסות להצטרף,ולשתף. יש לי בן מקסים בבית בן 3 ו-9 חודשים, הריון קודם הסתיים בשבוע 17 עקב מום בעובר, ואחרי הגרידה +חודש המתנה+ חודש ניסיון ניקלטתי שוב והיום אני בשבוע 23. עם בן נוסף בבטן (למעשה הבן השלישי). כמובן שבהתחלה חשבתי שאשתגע עד שכל יום יעבור, ותמיד ציפיתי לרע מכל, אבל תודה לאל השקיפות עברה בסדר, אח"כ הסקירה הראשונה תקינה, אח"כ מי שפיר תקינים, ולפני מס' ימים עשינו את הסקירה המוקדמת ולא נמצא שום דבר שאינו בסדר (כי הרופא שלי מתנגד להגדרה שהכל בסדר, את זה לטענתו רק אלוהים יכול להבטיח...כמה אופטימי מצידו, נכון?) אז למה לעזאזל אני כל הזמן בדיכאון??? יש לי כמה השערות שאחלוק עימכן: 1. כבר נמאס לי להיות בהריון, למעשה כבר שנה וחצי אני בעיניין של ההריון, קודם בתיכנון ומעקב ביוץ וכל הלחץ שמסביב... אח"כ "לסחוב" עד חודש רביעי עם כל הלחץ הזה שמבדיקה לבדיקה, אח"כ לאבד את ההריון וכל הסרט הזה מהתחלה ועכשיו שוב לסחוב את ההריון ולעבור שוב את כל הבדיקות, די נמאס לי ואין לי מושג איך אאגור כוחות לעוד 4!!! חודשים, זה המון זמן ואין לי כבר כוח פיזי וסבלנות. 2. עובדה שניה שמעיבה עלי, ותיסלחו לי אם זה יישמע מגעיל מצידי, זו העובדה שיש לי שוב בן. כל כך רציתי בת וקיויתי שאולי הפעם אלוהים כפיצוי על עוגמת הנפש יתן לי בת ויגשים את חלומי. אין לי מילים לתאר עד כמה ייחלתי כל חיי לבת, וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. אז תודה לאל הפעם ההריון תקין בינתיים, אך אני טרם הסתגלתי לעובדה שזה בן. כולם אומרים שזה יעבור לי, ושאני צריכה לשמוח בחלקי, ואני באמת רוצה לשמוח, אבל לא מצליחה. זה כל הזמן מעיב על האושר שלי. אני כבר לא יודעת אם אני בדיכאון מזה או שאני "מלבישה" סיפור על למה אני בדיכאון. אבל זה שאין לי שמחה, וזה שאני רוב הזמן עצובה זו עובדה. סליחה על האורך... ותודה למי שקראה.