caroline barina
New member
שלום לכולן..
אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לפרוק בו את מה שאני מרגישה ואת מה שעובר עליי אבל בכל זאת, לפי שם הפורום, אני מניחה שהגעתי למקום הנכון.. התמכרות לאהבה.. זה בדיוק מה שעובר עליי.. אני לא מסוגלת להיות לבד, כל הזמן צריכה בן זוג. צריכה חבר. צריכה אהבה. לא יכולה לחיות לבד, פשוט לא יכולה..! זה כבר נראה לי הפך להפרעה אצלי או משהו כזה.. המוח הדפוק שלי מעדיף להיות עם גבר שלא עושה לי טוב ואולי אפילו עושה לי רע ופוגע בי נפשית, רק לא להיות לבד. הכל, רק לא להיות לבד! זה התחיל מגיל מאוד צעיר, משהו כמו 9-10.. שאני כבר אז זוכרת שחיפשתי בן זוג.. ידעתי שבאותו הזמן זה יהיה קצת קשה כי אני נורא קטנה אבל לאט לאט זה הגיע. היו לי כל מיני חברים כאלו של שבוע - שבועיים (מה שהתאים לגיל שלי באותה התקופה).. אני רק אציין, שאני בת 17 ואני בחורה מאוד מאוד בוגרת. אין לי חברים בגילי ולא יצאתי כמעט מעולם עם ילד בגילי.... בגיל 13 הכרתי מישהו בן 20.. יצאנו תקופה של בערך 3-4 חודשים וזה נגמר. הוא היה בכלא על כל מיני עבירות ואז גיליתי שיש לו ילדה קטנה וכל מיני דברים לא נעימים עליו.. אחריו, ממש מיד אחריו, יצאתי במשך 3 שנים עם בחור בן 31.. נפרדנו כי היו מלא סיבוכים בקשר, בלי קשר לגיל שלנו.. מאז שזה קרה, יצאתי עם כל מיני בחורים (אחד בן 26, אחד בן 28 ועוד כל מיני סתמיים כאלו).. האחרון שיצאתי איתו בן 25 בערך.. הקטע הוא, שעם כמה שכייף לי וטוב לי וחיוני לי שהוא נמצא איתי, הוא עושה לי ממש הרבה רע! אני יודעת ומבינה מאיפה בא לי הקטע הזה של לא להיות לבד.. עברתי ילדות ממש ממש לא קלה שהשפיעה עליי רבות וכמו כן, גם ביגרה אותי רבות. אני פשוט לא מצליחה להתנתק מהרצון והצורך להיות עם מישהו, לא להיות לבד. אני פשוט מרגישה שכל יום שנאי חייה לבד, הוא ביזבוז של זמן! לפני כמה שבועות בערך הוכחתי לעצמי שזה לא כזה גרוע להיות לבד.. ניתקתי איתו את הקשר לכמה ימים. פשוט לא התקשרתי ולא שלחתי לו הודעות וככה זה גם היה מהצד שלו.אבל אחרי כמה ימים הוא התקשר לשאול מה קרה שלא דיברנו כמה ימים ואני הייתי צריכה ממנו איזו טובה וכך שוב חזרנו לדבר..היום הוא עוד פעם עשה לע קטעים מגעילים.. הוא קובע איתי ומבטל, לא מתקשר לעולם בשעה שהוא אומר שהוא יתקשר ובכללי, מתעלם ממני כמה שיותר. אולי אני טיפשה וזאת לא המציאות אבל זה מה שאני מרגישה..! בכל אופן, אני כ"כ צריכה את החום, האהבה, המגע, הרגש, הכל! אני לא מסוגלת להעביר את החיים שלי לבד.. וזה משגע אותי.. כי מבחינה הגיונית, הרבה יותר טוב לי להיות לבד מאשר עם כל החארות שאני יוצאת איתם... אז למה לכל הרוחות אני לא יכולה להיות לבד? הרי ברור שעדיף לי להיות עם בחור נורמאלי, אני פשוט לא מוצאת אותו עדיין. ואל תגידו לי שהוא יבוא ושאני קטנה ושזה עוד מוקדם לאהבה.. כי את זה שמעתי כ"כ הרבה פעמים.. אין לי כח נפשי לשמוע את זה שוב! אני פשוט מרגישה אומללה כ"כ כשאני לבד.. כאילו יש בי כ"כ הרבה אהבה לתת וכ"כ הרבה מה לתת בכללי וכשאין לי למי לתת את זה , זה הופך להיות שנאה כלפי עצמי.. אז כ"כ הרבה אהבה שהופכת לשנאה בסופו של דבר, זה לפי דעתי ביזבוז מוחלט!!!! אני לא יודעת, פשוט במקרה ראיתי את הפורום הזה, החלטתי לכתוב בו. אתן לא חייבות להגיב,אתן אפילו יכולות למחוק את ההודעה.. פשוט לא יודעת.. אוףףף.. לא חשוב...
אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לפרוק בו את מה שאני מרגישה ואת מה שעובר עליי אבל בכל זאת, לפי שם הפורום, אני מניחה שהגעתי למקום הנכון.. התמכרות לאהבה.. זה בדיוק מה שעובר עליי.. אני לא מסוגלת להיות לבד, כל הזמן צריכה בן זוג. צריכה חבר. צריכה אהבה. לא יכולה לחיות לבד, פשוט לא יכולה..! זה כבר נראה לי הפך להפרעה אצלי או משהו כזה.. המוח הדפוק שלי מעדיף להיות עם גבר שלא עושה לי טוב ואולי אפילו עושה לי רע ופוגע בי נפשית, רק לא להיות לבד. הכל, רק לא להיות לבד! זה התחיל מגיל מאוד צעיר, משהו כמו 9-10.. שאני כבר אז זוכרת שחיפשתי בן זוג.. ידעתי שבאותו הזמן זה יהיה קצת קשה כי אני נורא קטנה אבל לאט לאט זה הגיע. היו לי כל מיני חברים כאלו של שבוע - שבועיים (מה שהתאים לגיל שלי באותה התקופה).. אני רק אציין, שאני בת 17 ואני בחורה מאוד מאוד בוגרת. אין לי חברים בגילי ולא יצאתי כמעט מעולם עם ילד בגילי.... בגיל 13 הכרתי מישהו בן 20.. יצאנו תקופה של בערך 3-4 חודשים וזה נגמר. הוא היה בכלא על כל מיני עבירות ואז גיליתי שיש לו ילדה קטנה וכל מיני דברים לא נעימים עליו.. אחריו, ממש מיד אחריו, יצאתי במשך 3 שנים עם בחור בן 31.. נפרדנו כי היו מלא סיבוכים בקשר, בלי קשר לגיל שלנו.. מאז שזה קרה, יצאתי עם כל מיני בחורים (אחד בן 26, אחד בן 28 ועוד כל מיני סתמיים כאלו).. האחרון שיצאתי איתו בן 25 בערך.. הקטע הוא, שעם כמה שכייף לי וטוב לי וחיוני לי שהוא נמצא איתי, הוא עושה לי ממש הרבה רע! אני יודעת ומבינה מאיפה בא לי הקטע הזה של לא להיות לבד.. עברתי ילדות ממש ממש לא קלה שהשפיעה עליי רבות וכמו כן, גם ביגרה אותי רבות. אני פשוט לא מצליחה להתנתק מהרצון והצורך להיות עם מישהו, לא להיות לבד. אני פשוט מרגישה שכל יום שנאי חייה לבד, הוא ביזבוז של זמן! לפני כמה שבועות בערך הוכחתי לעצמי שזה לא כזה גרוע להיות לבד.. ניתקתי איתו את הקשר לכמה ימים. פשוט לא התקשרתי ולא שלחתי לו הודעות וככה זה גם היה מהצד שלו.אבל אחרי כמה ימים הוא התקשר לשאול מה קרה שלא דיברנו כמה ימים ואני הייתי צריכה ממנו איזו טובה וכך שוב חזרנו לדבר..היום הוא עוד פעם עשה לע קטעים מגעילים.. הוא קובע איתי ומבטל, לא מתקשר לעולם בשעה שהוא אומר שהוא יתקשר ובכללי, מתעלם ממני כמה שיותר. אולי אני טיפשה וזאת לא המציאות אבל זה מה שאני מרגישה..! בכל אופן, אני כ"כ צריכה את החום, האהבה, המגע, הרגש, הכל! אני לא מסוגלת להעביר את החיים שלי לבד.. וזה משגע אותי.. כי מבחינה הגיונית, הרבה יותר טוב לי להיות לבד מאשר עם כל החארות שאני יוצאת איתם... אז למה לכל הרוחות אני לא יכולה להיות לבד? הרי ברור שעדיף לי להיות עם בחור נורמאלי, אני פשוט לא מוצאת אותו עדיין. ואל תגידו לי שהוא יבוא ושאני קטנה ושזה עוד מוקדם לאהבה.. כי את זה שמעתי כ"כ הרבה פעמים.. אין לי כח נפשי לשמוע את זה שוב! אני פשוט מרגישה אומללה כ"כ כשאני לבד.. כאילו יש בי כ"כ הרבה אהבה לתת וכ"כ הרבה מה לתת בכללי וכשאין לי למי לתת את זה , זה הופך להיות שנאה כלפי עצמי.. אז כ"כ הרבה אהבה שהופכת לשנאה בסופו של דבר, זה לפי דעתי ביזבוז מוחלט!!!! אני לא יודעת, פשוט במקרה ראיתי את הפורום הזה, החלטתי לכתוב בו. אתן לא חייבות להגיב,אתן אפילו יכולות למחוק את ההודעה.. פשוט לא יודעת.. אוףףף.. לא חשוב...
