שלום לכלום.
אני חדשדשה להחריד כאן, ולמעשה, כבר לא ממש שמנה, אבל סוחבת עליי עבר ארוך של השמנות והרזיות. ורציתי לשתף במה שעבד עבורי. אחרי שנים רבות של ירידה קטנה-עליה גדולה, החלטתי שנמאס לי, זה לא עובד וכנראה לא נועדתי להיות רזה. אז החלטתי להפסיק עם הדיאטות. החלטתי שלהרזות אני כבר לא ארזה, אבל לפחות כדאי להיפטר מהאובססיה. האובססיה שאני מניחה שרובכם מכירים, שמובילה בכל המקרים שאני מכירה לאובדן תחושת השובע והרעב. ובעיניי פה מקור הבעיה. הגעתי למסקנה שחלפו שנים רבות מאז הפעם האחרונה בה הרגשתי שבעה, או רעבה. האוכל עבורי חדל להיות מענה לבקשות הקיבה והפך למושא חלומות בפני עצמו. אז הפסקתי עם הדיאטות. והחלטתי לאכול בלי חשבון. המדהים הוא שבכלל לא עליתי במשקל. בהתחלה המשקל לא זז. ועם הזמן, במהלכו אכלתי כמה שבא לי, תוך נסיון להרגיש כמה שפחות רגשי אשמה זה קרה. התחלתי להרגיש שוב את תחושת השובע הנכספת. התחושה הזו שבאה איפשהו בין אמצע הארוחה לסופה שבה הגוף אומר - די. מספיק. לא רוצה עוד. חזרתי לשמוע אותו אומר לי זאת. זה נשמע דבילי, אבל בעיניי זו הדרך להרזיה. לחזור ולהקשיב לגוף. הוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילנו. לאט לאט. לא למהר לשום מקום. בסוף זה יבוא. והכי הכי חשוב - לא לשנוא את עצמנו בינתיים. עוד לפני שהתחלתי להרזות החלטתי לקבל את עצמי ככה, ולטפח את עצמי כמו שאני, ולא לתלות את כל האושר שלי בעתיד מסתורי שכנראה לא יבוא ``כשארזה``. האושר שלנו יכול להגיע גם עכשיו. גם כששמנים. ורק מתוך השלמה עם עצמנו אפשר לרזות (לפי דעתי) ולא מתוך שנאה עצמית. אני 1.72 בשיאי שקלתי 80 ק``ג. היום אני 63 (+-). מדי פעם אני עולה קצת, ובלי דיאטה זה גם יורד. כנראה שהתייצבתי על המשקל שלי. אני לא דוגמנית, אבל טוב לי ככה. אם מחר אני אתעורר בבוקר ואהיה 5 קילו פחות, אני מאוד אשמח. אבל אני לא בונה על להרזות מעבר לעכשיו. וכשאני משמינה קצת, אז קצת קצת קשה לי בהתחלה, אבל אני לא עושה עניין, ולא פוצחת בדיאטה. ואיכשהו זה תמיד מסתדר. עבורי זה עבד. אני יודעת שכל אחד ומה שעובד עליו. אבל אולי יש ביניכם איזה מישהו שזה מה שיעבוד גם עליו..
אני חדשדשה להחריד כאן, ולמעשה, כבר לא ממש שמנה, אבל סוחבת עליי עבר ארוך של השמנות והרזיות. ורציתי לשתף במה שעבד עבורי. אחרי שנים רבות של ירידה קטנה-עליה גדולה, החלטתי שנמאס לי, זה לא עובד וכנראה לא נועדתי להיות רזה. אז החלטתי להפסיק עם הדיאטות. החלטתי שלהרזות אני כבר לא ארזה, אבל לפחות כדאי להיפטר מהאובססיה. האובססיה שאני מניחה שרובכם מכירים, שמובילה בכל המקרים שאני מכירה לאובדן תחושת השובע והרעב. ובעיניי פה מקור הבעיה. הגעתי למסקנה שחלפו שנים רבות מאז הפעם האחרונה בה הרגשתי שבעה, או רעבה. האוכל עבורי חדל להיות מענה לבקשות הקיבה והפך למושא חלומות בפני עצמו. אז הפסקתי עם הדיאטות. והחלטתי לאכול בלי חשבון. המדהים הוא שבכלל לא עליתי במשקל. בהתחלה המשקל לא זז. ועם הזמן, במהלכו אכלתי כמה שבא לי, תוך נסיון להרגיש כמה שפחות רגשי אשמה זה קרה. התחלתי להרגיש שוב את תחושת השובע הנכספת. התחושה הזו שבאה איפשהו בין אמצע הארוחה לסופה שבה הגוף אומר - די. מספיק. לא רוצה עוד. חזרתי לשמוע אותו אומר לי זאת. זה נשמע דבילי, אבל בעיניי זו הדרך להרזיה. לחזור ולהקשיב לגוף. הוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילנו. לאט לאט. לא למהר לשום מקום. בסוף זה יבוא. והכי הכי חשוב - לא לשנוא את עצמנו בינתיים. עוד לפני שהתחלתי להרזות החלטתי לקבל את עצמי ככה, ולטפח את עצמי כמו שאני, ולא לתלות את כל האושר שלי בעתיד מסתורי שכנראה לא יבוא ``כשארזה``. האושר שלנו יכול להגיע גם עכשיו. גם כששמנים. ורק מתוך השלמה עם עצמנו אפשר לרזות (לפי דעתי) ולא מתוך שנאה עצמית. אני 1.72 בשיאי שקלתי 80 ק``ג. היום אני 63 (+-). מדי פעם אני עולה קצת, ובלי דיאטה זה גם יורד. כנראה שהתייצבתי על המשקל שלי. אני לא דוגמנית, אבל טוב לי ככה. אם מחר אני אתעורר בבוקר ואהיה 5 קילו פחות, אני מאוד אשמח. אבל אני לא בונה על להרזות מעבר לעכשיו. וכשאני משמינה קצת, אז קצת קצת קשה לי בהתחלה, אבל אני לא עושה עניין, ולא פוצחת בדיאטה. ואיכשהו זה תמיד מסתדר. עבורי זה עבד. אני יודעת שכל אחד ומה שעובד עליו. אבל אולי יש ביניכם איזה מישהו שזה מה שיעבוד גם עליו..