Nech OTSoul
New member
שלום לכל אנשי הפורום, מחפש עזרה בפרויקט כתיבה
היי שלום לכולם. אני אזרח חדש בקרב חובבי הכתיבה, הייתי קורא בעיקר רומנים של פנטזיה ומדע בדיוני (עכשיו קצת פחות בגלל הצבא) ומאוד התחברתי לז'אנר הספציפי של המד''ב. הייתי כותב בעיקר למגירה קטעים וסיפורים קצרים שנעלמו לי איפושהו, ושחוץ מהמשפחה אף אחד לא הגיב עליהם (כמובן שהם אמרו שזה יפה מאוד ונפלא). מפה לשם עלה לי רעיון כלשהו שרציתי להעמיק אותו לספר. עד כה כתבתי שני פרקים מלאים, אחרי ניסיונות שכתוב ארוכים על גבי מחברת נייר והעברתי אותם אל מחשבי לבינתיים. אני אשמח לביקורת בונה לגבי הפתיחה והרקע שמתוארים בשני הפרקים האלו, האם הדמויות בנויות בצורה טובה וההתנהגות שלהם רציפה (אני מפחד לפעמים שאני נוטה לכתוב דמות באופן מסוים ואז תוך כדי שכל העלילה ממשיכה אז היא מאבדת פתאום מאפיינים שהיו לה) ובעיקר האם זה מושך כן להמשיך לקרוא. אז הנה ההתחלה לבינתיים.
__________________________________________________________________________________________________________________
חלק א' פרק ראשון
טיפות הזיעה נזלו באיטיות מסנטרו של דרייפוס. הוא סחב על גבו את ארגז הציוד. חמישים קילו של מחסניות כדורים ארוזים בתוך ארגז מתכתי. מולו נפרס נהר התמזה. מימיו צחיחים ונקיים, מלאים בדגה שונה. בתוך המים היו טבועות ספינות כבירות כשלפעמים חלקים אחדים שהתפוררו מהן צפו על פני המים. מאחורי הנהר הייתה שממה נידחת. צמחי ענק כבשו את השטח וענפיהם הכבירים עטפו את מה שנותר ממבני הענק שפעם הרכיבו את מרכז העיר לונדון. השקט ששרר גרם כל פעם מחדש לצמרמורת. בתוך הכבישים הסדוקים היו שאריות מתכת חלודה מרחפות ישנות. הרחובות שרק לפני מאתיים וחמישים שנה היו בין העמוסים בעולם התמלאו במבנים הרוסים והמדרכות שהלכו עליהם מיליארדים של אנשים בכל יום התמלאו בטחב. מאחורי דרייפוס ניצב יער אדיר מימדים שהקיף את מפעל ייצור התחמושת של משפחת המלוכה האנגלית. המפעל היה מוקף בגדר חשמלית אותה הקיפו חיות בר פראיות. רעש המכונות נשמע עוד מדלתות הכניסה משם סחב דרייפוס את הארגז אל ספינת הדגל של ענף המלוכה קוויל של משפחת המלוכה האנגלית, "אליזבת". היא הייתה שייכת אל אביו, הברון הקטור קוויל, והושאלה במיוחד למשימה זו עקב הציוד הרב שהצטרך להעמיס עליה. הדוכס הצעיר היה מופקד על המכסה השנתית של כל מפעל על כדור הארץ שבשטח משפחת המלוכה האנגלית ואזור ההעמסה היה מלא כמעט במלואו בשלל הרב שאספו מתוך כלל המפעלים שליד העיר לונדון. מבגדי פרווה וצמר עבור המלך ומלכת הקולוניה ועד לרובי סער לשעת חירום של מלחמה. הנסיעות הארוכות והעבודה הפיזית הדרושה לכל ארגז הייתה מעבר ליכולותיו של אדם רגיל, אך זה מה שהיה נדרש מעבדיהם של משפחת המלוכה.
העבדים הנחותים ביותר נשלחו אל כדור הארץ. מאז המגפה הגדולה, לא נותר אף בן אדם על הכוכב. העשירים בנו להם את הקולוניות ולקחו תחת חסותם את כל מי שיכול היה להרשות לעצמו לטוס לחלל. היו כאלה שמכרו את כל כולם כדי להינצל. בקולוניה חילקו את האוכלוסייה לשלוש קטגוריות עיקריות: איכרים, פועלים ועבדים. אלו שרצו להימלט ולא הייתה להם שום דרך לשלם למשפחות העשירות שהות בקולוניה נהפכו ישירות לעבדיהם. הם שירתו אותם עד למוות שלהם, ורבים נהרגו. החלשים מבין כולם הגיעו לאזורים אלה של כדור הארץ, אל מפעלי היצור. כסף, דלק, מזון מעובד, והכי חשוב נשק, כולם המשיכו להיווצר ותפקידם היה לדאוג כי הדבר מבוצע. בעלי המפעלים עינו כל עבד שהעז להפסיק בעבדותו או שלא הצליח למלא את המסכה היומית הנדרשת.
דרייפוס היה עבד שונה, הוא היה שייך אל הדוכס צ'סטר עצמו. ובכל זאת, רעש ההצלפה של שוט היה בין הצלילים הנוראיים ששמע בחיו. זה, וקולו של סר ג'ון סטאר רב העבדים של הנסיך. הוא היה מרושע והתייחס אליהם כמו לסמרטוטים. למזלו של דרייפוס, אסור היה לו לגעת בו בזכות השייכות שלו לדוכס. מאז גיל שתים עשרה הוא נבחר לשרת אותו ובזכות מערכת היחסים ארוכת השנים שפיתחו ביניהם הוא ניצל מנחת זרועו של ג'ון. "אסור להפיל את הארגזים!" הטון החזק של ג'ון היה מצמרר. הקול שלו מרתיע גם בלי שהוא מגביר את צליליו. דרייפוס הבחין בשוט שלו יוצא מתוך חגורתו ומצליף בגבו של עבד צעיר שהפיל את ארגז הנשק אותו סחב. הנפילה שלו על הקרקע הייתה כה חזקה עד שמסכת החמצן שלו כמעט עפה מפניו. למזלו היא נותרה שלמה מהמכה, אחרת גורלו היה נורא יותר מהבעיטה הנוספת שחטף לצלעותיו.
הארגזים הועמסו באזור המטען של הספינה. היא מהגדולות ביותר שהיו בידי משפחת המלוכה. אורכה מאות מטורים והיו לה שמונה רגליות כבירות עליהן עמדה. מתכת הטיטניום השחורה שעטפה אותה נתנה לה גוון מאיים. סמל משפחת המלוכה התנוסס על צידה, קרוב מאוד אל אגזוז המנוע האימתני שלה. הוא היה בעל עוצמה אדירה, יחד לו היו עוד שמונה מנועים, שישה פעילים בעת טיסה ושניים נוספים למצב חירום. השמשה של תא הטייס הייתה חסינה מפני כדורים. היה לה צוות רחב מאוד שאייש את כלל אגפיה המבצעיים. בין כל אגף לאגף היה מסדרון ארוך שנמשך לעשרות מטרים.
דרייפוס הניח את הארגז וניגב את זיעת מצחו בעזרת חולצתו. היא הייתה מרוטה ומאובקת מאוד. הצע הלבן המקורי שלה דהה לחלוטין. המחצלת העלובה שלבש לרגליו בקושי כיסתה את ירכיו וסימני צלקות של ענישה כיסו את כל פלג גופו התחתון.
"קשה..." מלמל אחד מהעבדים והוריד את הארגז ממנו. הוא היה בחור מבוגר בעל גוף רזה. את החולצה הוא קשר כבנדנה להגנה מפני השמש. הוא בדק את מסכת החמצן שלו והתנשף בכבדות. כל פלג גופו העליון היה מצולק בשריטות כבדות ובחברבורות. הוא לא ציפה למכת השוט בתפגע בפניו. דרייפוס התבונן על ג'ון עומד בפתח, קצה השוט שלו מכוסה בדם.
"אני חושב ששמעתי אותך ממלמל משהו?" האיש לא הגיב אלא רק ליטף את השריטה שעל פניו וליקק את הדם שנערם על האצבע. הוא השפיל את עיניו ומכת השוט הבאה הורידה אותו לחלוטין לרצפה. ג'ון החזיר את השוט אל חגורת שלו. בצד הנגדי היה לו אקדח בתוך נרתיק צהוב. בגדיו כללו מכנס עור וחולצה צמודה, שניהם שחורים והשתלבו עם החושך אזור המטען. כל פניו היו מעוותים מכוויות על לחיו, שתי עיניו הירוקות הביטו בזעם על העבד. "קום וחזור לעבודה שרץ!" פקד וירק על הרצפה לכיוון האיש. דרייפוס בחן את צעדי מגפיו, סמל משפחת המלוכה האנגלית התנוסס על גב חולצתו. הוא הוריד מידיו את כפפותיו הכחולות וסטר לעבד. הן היו מכוסות בכתמי דם שהתייבשו. "אמרתי לך לקום, לא!" הוא המשיך בצעקותיו. שאר העבדים ודרייפוס התעלמו מהמתרחש ורק המשיכו בעבדותם. הם עזרו זה לזה להוריד את הארגזים, לסדר אותם ולקשור אותם יחדיו לקראת ההמראה. זעקות העזרה של האיש צרמו באוזניהם אך הם לא יכלו לעשות דבר. ברגע שג'ון מצא מטרה הוא התעלל בה באכזריות. בשל כך הוא היה בין המצטיינים בתחום רבי העבדים.
דרייפוס יצא לכיוון שאר הארגזים. זאת הייתה ההעמסה האחרונה. הוא צעד באיטיות על הקרקע. גבעולי הדשא והצמחייה הפראית הגיעו כמעט עד לברכיו. הוא תמיד תהה כיצד העולם היה נראה לפני המגפה, כיצד פריז העיר ממנה משפחתו במקור, שגשגה ופרחה. הוא לא זכר מהו חופש. עוד מלידתו הוא זכר רק כיצד עינו אותו והכו אותו כדי שילמד איך להתנהג. את אביו ואימו הרגו כאשר ניסו להימלט ועקב גילו הקטן החליטו לרחם עליו ולהעניק אותו כמתנה לדוכס הצעיר. הוא היה כמו גור כלבים בעבור משפחת המלוכה. הוא תמיד האמין כי הדוכס שונה, בניגוד לשר העבדים ניתנה לו האפשרות לדבר ולהביע דעה. זה העיד על מעמדו המכובד. הגרביים שלבש היו מתנת יומולדת, נדיר מאוד כי בן מלוכה ישקיע בעבד שלו. דרייפוס האמין כי צ'סטר מסוגל לבצע שינוי בסדר הקיים בקולוניה לגבי היחס לעבדים. הוא הרים את ארגז הציוד האחרון כאשר הבחין בדוכס יוצא מתוך דלתות המפעל. יחד עמו צעד ראש המפעל, פועל בכיר מהקולוניה. הוא היה לבוש בסגנון אלגנטי למדי, אולם המכופתרת והג'ינס שלו, בגדים שנחשבו ליקרים מאוד גם ככה בקולוניה, נראו כאפס אל מול מראהו של הנסיך.
היי שלום לכולם. אני אזרח חדש בקרב חובבי הכתיבה, הייתי קורא בעיקר רומנים של פנטזיה ומדע בדיוני (עכשיו קצת פחות בגלל הצבא) ומאוד התחברתי לז'אנר הספציפי של המד''ב. הייתי כותב בעיקר למגירה קטעים וסיפורים קצרים שנעלמו לי איפושהו, ושחוץ מהמשפחה אף אחד לא הגיב עליהם (כמובן שהם אמרו שזה יפה מאוד ונפלא). מפה לשם עלה לי רעיון כלשהו שרציתי להעמיק אותו לספר. עד כה כתבתי שני פרקים מלאים, אחרי ניסיונות שכתוב ארוכים על גבי מחברת נייר והעברתי אותם אל מחשבי לבינתיים. אני אשמח לביקורת בונה לגבי הפתיחה והרקע שמתוארים בשני הפרקים האלו, האם הדמויות בנויות בצורה טובה וההתנהגות שלהם רציפה (אני מפחד לפעמים שאני נוטה לכתוב דמות באופן מסוים ואז תוך כדי שכל העלילה ממשיכה אז היא מאבדת פתאום מאפיינים שהיו לה) ובעיקר האם זה מושך כן להמשיך לקרוא. אז הנה ההתחלה לבינתיים.
__________________________________________________________________________________________________________________
חלק א' פרק ראשון
טיפות הזיעה נזלו באיטיות מסנטרו של דרייפוס. הוא סחב על גבו את ארגז הציוד. חמישים קילו של מחסניות כדורים ארוזים בתוך ארגז מתכתי. מולו נפרס נהר התמזה. מימיו צחיחים ונקיים, מלאים בדגה שונה. בתוך המים היו טבועות ספינות כבירות כשלפעמים חלקים אחדים שהתפוררו מהן צפו על פני המים. מאחורי הנהר הייתה שממה נידחת. צמחי ענק כבשו את השטח וענפיהם הכבירים עטפו את מה שנותר ממבני הענק שפעם הרכיבו את מרכז העיר לונדון. השקט ששרר גרם כל פעם מחדש לצמרמורת. בתוך הכבישים הסדוקים היו שאריות מתכת חלודה מרחפות ישנות. הרחובות שרק לפני מאתיים וחמישים שנה היו בין העמוסים בעולם התמלאו במבנים הרוסים והמדרכות שהלכו עליהם מיליארדים של אנשים בכל יום התמלאו בטחב. מאחורי דרייפוס ניצב יער אדיר מימדים שהקיף את מפעל ייצור התחמושת של משפחת המלוכה האנגלית. המפעל היה מוקף בגדר חשמלית אותה הקיפו חיות בר פראיות. רעש המכונות נשמע עוד מדלתות הכניסה משם סחב דרייפוס את הארגז אל ספינת הדגל של ענף המלוכה קוויל של משפחת המלוכה האנגלית, "אליזבת". היא הייתה שייכת אל אביו, הברון הקטור קוויל, והושאלה במיוחד למשימה זו עקב הציוד הרב שהצטרך להעמיס עליה. הדוכס הצעיר היה מופקד על המכסה השנתית של כל מפעל על כדור הארץ שבשטח משפחת המלוכה האנגלית ואזור ההעמסה היה מלא כמעט במלואו בשלל הרב שאספו מתוך כלל המפעלים שליד העיר לונדון. מבגדי פרווה וצמר עבור המלך ומלכת הקולוניה ועד לרובי סער לשעת חירום של מלחמה. הנסיעות הארוכות והעבודה הפיזית הדרושה לכל ארגז הייתה מעבר ליכולותיו של אדם רגיל, אך זה מה שהיה נדרש מעבדיהם של משפחת המלוכה.
העבדים הנחותים ביותר נשלחו אל כדור הארץ. מאז המגפה הגדולה, לא נותר אף בן אדם על הכוכב. העשירים בנו להם את הקולוניות ולקחו תחת חסותם את כל מי שיכול היה להרשות לעצמו לטוס לחלל. היו כאלה שמכרו את כל כולם כדי להינצל. בקולוניה חילקו את האוכלוסייה לשלוש קטגוריות עיקריות: איכרים, פועלים ועבדים. אלו שרצו להימלט ולא הייתה להם שום דרך לשלם למשפחות העשירות שהות בקולוניה נהפכו ישירות לעבדיהם. הם שירתו אותם עד למוות שלהם, ורבים נהרגו. החלשים מבין כולם הגיעו לאזורים אלה של כדור הארץ, אל מפעלי היצור. כסף, דלק, מזון מעובד, והכי חשוב נשק, כולם המשיכו להיווצר ותפקידם היה לדאוג כי הדבר מבוצע. בעלי המפעלים עינו כל עבד שהעז להפסיק בעבדותו או שלא הצליח למלא את המסכה היומית הנדרשת.
דרייפוס היה עבד שונה, הוא היה שייך אל הדוכס צ'סטר עצמו. ובכל זאת, רעש ההצלפה של שוט היה בין הצלילים הנוראיים ששמע בחיו. זה, וקולו של סר ג'ון סטאר רב העבדים של הנסיך. הוא היה מרושע והתייחס אליהם כמו לסמרטוטים. למזלו של דרייפוס, אסור היה לו לגעת בו בזכות השייכות שלו לדוכס. מאז גיל שתים עשרה הוא נבחר לשרת אותו ובזכות מערכת היחסים ארוכת השנים שפיתחו ביניהם הוא ניצל מנחת זרועו של ג'ון. "אסור להפיל את הארגזים!" הטון החזק של ג'ון היה מצמרר. הקול שלו מרתיע גם בלי שהוא מגביר את צליליו. דרייפוס הבחין בשוט שלו יוצא מתוך חגורתו ומצליף בגבו של עבד צעיר שהפיל את ארגז הנשק אותו סחב. הנפילה שלו על הקרקע הייתה כה חזקה עד שמסכת החמצן שלו כמעט עפה מפניו. למזלו היא נותרה שלמה מהמכה, אחרת גורלו היה נורא יותר מהבעיטה הנוספת שחטף לצלעותיו.
הארגזים הועמסו באזור המטען של הספינה. היא מהגדולות ביותר שהיו בידי משפחת המלוכה. אורכה מאות מטורים והיו לה שמונה רגליות כבירות עליהן עמדה. מתכת הטיטניום השחורה שעטפה אותה נתנה לה גוון מאיים. סמל משפחת המלוכה התנוסס על צידה, קרוב מאוד אל אגזוז המנוע האימתני שלה. הוא היה בעל עוצמה אדירה, יחד לו היו עוד שמונה מנועים, שישה פעילים בעת טיסה ושניים נוספים למצב חירום. השמשה של תא הטייס הייתה חסינה מפני כדורים. היה לה צוות רחב מאוד שאייש את כלל אגפיה המבצעיים. בין כל אגף לאגף היה מסדרון ארוך שנמשך לעשרות מטרים.
דרייפוס הניח את הארגז וניגב את זיעת מצחו בעזרת חולצתו. היא הייתה מרוטה ומאובקת מאוד. הצע הלבן המקורי שלה דהה לחלוטין. המחצלת העלובה שלבש לרגליו בקושי כיסתה את ירכיו וסימני צלקות של ענישה כיסו את כל פלג גופו התחתון.
"קשה..." מלמל אחד מהעבדים והוריד את הארגז ממנו. הוא היה בחור מבוגר בעל גוף רזה. את החולצה הוא קשר כבנדנה להגנה מפני השמש. הוא בדק את מסכת החמצן שלו והתנשף בכבדות. כל פלג גופו העליון היה מצולק בשריטות כבדות ובחברבורות. הוא לא ציפה למכת השוט בתפגע בפניו. דרייפוס התבונן על ג'ון עומד בפתח, קצה השוט שלו מכוסה בדם.
"אני חושב ששמעתי אותך ממלמל משהו?" האיש לא הגיב אלא רק ליטף את השריטה שעל פניו וליקק את הדם שנערם על האצבע. הוא השפיל את עיניו ומכת השוט הבאה הורידה אותו לחלוטין לרצפה. ג'ון החזיר את השוט אל חגורת שלו. בצד הנגדי היה לו אקדח בתוך נרתיק צהוב. בגדיו כללו מכנס עור וחולצה צמודה, שניהם שחורים והשתלבו עם החושך אזור המטען. כל פניו היו מעוותים מכוויות על לחיו, שתי עיניו הירוקות הביטו בזעם על העבד. "קום וחזור לעבודה שרץ!" פקד וירק על הרצפה לכיוון האיש. דרייפוס בחן את צעדי מגפיו, סמל משפחת המלוכה האנגלית התנוסס על גב חולצתו. הוא הוריד מידיו את כפפותיו הכחולות וסטר לעבד. הן היו מכוסות בכתמי דם שהתייבשו. "אמרתי לך לקום, לא!" הוא המשיך בצעקותיו. שאר העבדים ודרייפוס התעלמו מהמתרחש ורק המשיכו בעבדותם. הם עזרו זה לזה להוריד את הארגזים, לסדר אותם ולקשור אותם יחדיו לקראת ההמראה. זעקות העזרה של האיש צרמו באוזניהם אך הם לא יכלו לעשות דבר. ברגע שג'ון מצא מטרה הוא התעלל בה באכזריות. בשל כך הוא היה בין המצטיינים בתחום רבי העבדים.
דרייפוס יצא לכיוון שאר הארגזים. זאת הייתה ההעמסה האחרונה. הוא צעד באיטיות על הקרקע. גבעולי הדשא והצמחייה הפראית הגיעו כמעט עד לברכיו. הוא תמיד תהה כיצד העולם היה נראה לפני המגפה, כיצד פריז העיר ממנה משפחתו במקור, שגשגה ופרחה. הוא לא זכר מהו חופש. עוד מלידתו הוא זכר רק כיצד עינו אותו והכו אותו כדי שילמד איך להתנהג. את אביו ואימו הרגו כאשר ניסו להימלט ועקב גילו הקטן החליטו לרחם עליו ולהעניק אותו כמתנה לדוכס הצעיר. הוא היה כמו גור כלבים בעבור משפחת המלוכה. הוא תמיד האמין כי הדוכס שונה, בניגוד לשר העבדים ניתנה לו האפשרות לדבר ולהביע דעה. זה העיד על מעמדו המכובד. הגרביים שלבש היו מתנת יומולדת, נדיר מאוד כי בן מלוכה ישקיע בעבד שלו. דרייפוס האמין כי צ'סטר מסוגל לבצע שינוי בסדר הקיים בקולוניה לגבי היחס לעבדים. הוא הרים את ארגז הציוד האחרון כאשר הבחין בדוכס יוצא מתוך דלתות המפעל. יחד עמו צעד ראש המפעל, פועל בכיר מהקולוניה. הוא היה לבוש בסגנון אלגנטי למדי, אולם המכופתרת והג'ינס שלו, בגדים שנחשבו ליקרים מאוד גם ככה בקולוניה, נראו כאפס אל מול מראהו של הנסיך.
