שלום לכל הנוכחות!
תוכן שלילי בגוף ההודעה
קוראת פה כבר תקופה, ומנסה לאסוף את עצמי ולחשוב מה יש לי להגיד ולשאול (חפירה, למי שיש סבלנות)
אתחיל מההסטוריה -
לפני שש שנים הריון רצוי ולא קל פיזית ונפשית עם בתי הבכורה רוני. הקאות מההתחלה ועד הסוף, סכרת הריונית, דכאון בהריון, פריצת דיסק בהריון וחופשת מחלה של 4 חודשים. 39+0 יומיים צירים בבית, ירידת מים, בית חולים - פתיחה 3-4 ולידה נטולת תחושה עם אפידורל ופיטוצין, התאוששות קלה, הנקה מלאה.
חודש אחרי סיום הנקה - הריון שני , ההריון של אושרי (רוני בת שנה בעת ההפריה) - עוד יותר קשה פיזית, 39+4 ,4 ימים של צירים, מגיעה לביקורת שגרתית אצל הגינקולוגית רק כי לא בא לי ללכת לבית חולים לראות מה הפתיחה ומתברר שהבן שלנו מת בבטן. ויש לי פתיחה שלוש. נוסעים בדמעות ללדת, אותו בית חולים, אותו חדר לידה, אותו הליך פיזי בדיוק רק קצר בשעה, ושוב התאוששות פיזית קלה פרט לנהרות חלב וחור בלב שלא נסגר. בלידה עצמה נראה קשר מהודק אמיתי בחלב הטבור, וזו כנראה סיבת המוות הפתאומי, לא חפרנו מעבר.
מהלידה הזו עברו 4.5 שנים בהן לא הייתי בהריון, אבל כן הייתי בטיפול נפשי ובשיקום זוגיות ובכלל כל מה שהתרסק באותה תקופה, מההריון של רוני והדכאון שלו ואילך.
ועכשיו אני שבוע 27, הריון עם בן, ומעבר לכך שחשוב לי לצאת עם ידיים מלאות וזה לא ממש מובן מאליו - חשוב לי לעבור את ההריון הזה כחוויה מתקנת. בקטע של התמודדות עם בחילות, ופיזור עומסים, והמנעות מדכאון, והתחברות לעובר וכל הדברים הקטנים הללו שהופכים הריון למשהו חיובי. מה אגיד לכן - למרות רשימת מיחושים מרשימה מאוד אני בסה"כ מצליחה באמת ליהנות ולהתחבר להריון הזה הרבה יותר מהקודמים.
ואז מגיע עניין הלידה. ומה שאני פוחדת ממנו זה חרדה אטומית שאני אהיה בה מהציר הראשון עד לבכי הראשון. צלילה לתוך הטראומה של הלידה השקטה, עם בור שחור שנפער ואני נופלת לתוכו וכל קשר ביני לבין המציאות מקרי בהחלט. וזה לא מקום שאני רוצה להיות בו, ביליתי שם מספיק. ולמה אני חושבת שזה מה שיקרה? כי החרדה קיימת לה כל שניה גם עכשיו, והרגעים שהיא התפרצה ללא שליטה היו בצירים שהיו לי אחרי מי שפיר בהריון הזה, ובלידה של החברה ההכי טובה לפני חודש.
ואחרי כל החפירות, מגיע כך נדמה לי גוף השאלה - קודם כל כדי שהלידה תהיה שונה - אז היא צריכה להיות שונה. אז הפעם לידה פעילה ללא אפידורל, עושה עם עצמי תרגילי נשימה (מכירה היטב מהבחילות) וכדור פיזיו, והכנה מנטלית בדמיון מודרך שלי עם עצמי. אז לשלב של הלידה עצמה שבה כל כך כואב שאת כבר לא יכולה לפחד אני די מוכנה. אבל מה עושים עם השלב הלטנטי הנצחי הזה? איזו הכנה אני יכולה לעשות, נפשית ומנטלית בעיקר, שתעזור לי לצלוח יומיים שלושה של צירים לא מאוד מעיקים אבל כאלה שברור מה יקרה בסופם ולא להשתגע? החלק הפיזי קליל עד כדי גיחוך - בלידה של רוני כל מה שרציתי זה לדעת עד כמה המחזורים שלי היו קשים כל החיים. מה אגיד לכן, אחרי יומיים של צירים בבית, ירידת מים ואחרי זה פשוט ציר אחד מתמשך לאורך 5 שעות עד פתיחה 4.5 ואפידורל - זה לא היה כמו המחזור ההכי גרוע שלי, אפילו לא קרוב. אז כל טלטולי האגן המומלצים וההליכות, ותנוחות החתול והכריעה להקלה - עושה את זה באופן טבעי מגיל אחת עשרה ולא ממש דואגת יותר. זאת בעצם הסיבה שלקחתי אפידורל - סוף סוף יש טיפול!!!!!!! ממש לא בגלל שלא יכולתי לסחוב יותר, אלא כי לא ראיתי את המטרה מאחורי הכאבים, ורק את הדרך להיפטר מהם. והאמת כל כך התרגשתי לפגוש את התינוקת שלי, שלא הייתי מסוגלת להכיל שום רגש או תחושה נוספת.
אבל מה עם החלק הרגשי שיהיה פנוי לחרדה מאחר והחלק הפיזי בשלבים הראשונים אינו דומיננטי? איך אני מכינה את עצמי ואת בן הזוג שילווה אותי?(כמובן היה חלק משמעותי מכל לידה עד עכשיו).
מי באמת מסוגל לתמוך בי נפשית במשך יומיים שלושה ברציפות כדי שלא אכנס לסרטים? יש דרך שבה אני אוכל לעשות את זה? בעיקר חושבת על אמצעים שבהם אתמקד בקידום הלידה הזאת כדי להעביר את הזמן המדובר. לא יודעת. די הולכת לאיבוד בשלב הלטנטי.
כל תגובה תתקבל בברכה.
קוראת פה כבר תקופה, ומנסה לאסוף את עצמי ולחשוב מה יש לי להגיד ולשאול (חפירה, למי שיש סבלנות)
אתחיל מההסטוריה -
לפני שש שנים הריון רצוי ולא קל פיזית ונפשית עם בתי הבכורה רוני. הקאות מההתחלה ועד הסוף, סכרת הריונית, דכאון בהריון, פריצת דיסק בהריון וחופשת מחלה של 4 חודשים. 39+0 יומיים צירים בבית, ירידת מים, בית חולים - פתיחה 3-4 ולידה נטולת תחושה עם אפידורל ופיטוצין, התאוששות קלה, הנקה מלאה.
מהלידה הזו עברו 4.5 שנים בהן לא הייתי בהריון, אבל כן הייתי בטיפול נפשי ובשיקום זוגיות ובכלל כל מה שהתרסק באותה תקופה, מההריון של רוני והדכאון שלו ואילך.
ועכשיו אני שבוע 27, הריון עם בן, ומעבר לכך שחשוב לי לצאת עם ידיים מלאות וזה לא ממש מובן מאליו - חשוב לי לעבור את ההריון הזה כחוויה מתקנת. בקטע של התמודדות עם בחילות, ופיזור עומסים, והמנעות מדכאון, והתחברות לעובר וכל הדברים הקטנים הללו שהופכים הריון למשהו חיובי. מה אגיד לכן - למרות רשימת מיחושים מרשימה מאוד אני בסה"כ מצליחה באמת ליהנות ולהתחבר להריון הזה הרבה יותר מהקודמים.
ואז מגיע עניין הלידה. ומה שאני פוחדת ממנו זה חרדה אטומית שאני אהיה בה מהציר הראשון עד לבכי הראשון. צלילה לתוך הטראומה של הלידה השקטה, עם בור שחור שנפער ואני נופלת לתוכו וכל קשר ביני לבין המציאות מקרי בהחלט. וזה לא מקום שאני רוצה להיות בו, ביליתי שם מספיק. ולמה אני חושבת שזה מה שיקרה? כי החרדה קיימת לה כל שניה גם עכשיו, והרגעים שהיא התפרצה ללא שליטה היו בצירים שהיו לי אחרי מי שפיר בהריון הזה, ובלידה של החברה ההכי טובה לפני חודש.
ואחרי כל החפירות, מגיע כך נדמה לי גוף השאלה - קודם כל כדי שהלידה תהיה שונה - אז היא צריכה להיות שונה. אז הפעם לידה פעילה ללא אפידורל, עושה עם עצמי תרגילי נשימה (מכירה היטב מהבחילות) וכדור פיזיו, והכנה מנטלית בדמיון מודרך שלי עם עצמי. אז לשלב של הלידה עצמה שבה כל כך כואב שאת כבר לא יכולה לפחד אני די מוכנה. אבל מה עושים עם השלב הלטנטי הנצחי הזה? איזו הכנה אני יכולה לעשות, נפשית ומנטלית בעיקר, שתעזור לי לצלוח יומיים שלושה של צירים לא מאוד מעיקים אבל כאלה שברור מה יקרה בסופם ולא להשתגע? החלק הפיזי קליל עד כדי גיחוך - בלידה של רוני כל מה שרציתי זה לדעת עד כמה המחזורים שלי היו קשים כל החיים. מה אגיד לכן, אחרי יומיים של צירים בבית, ירידת מים ואחרי זה פשוט ציר אחד מתמשך לאורך 5 שעות עד פתיחה 4.5 ואפידורל - זה לא היה כמו המחזור ההכי גרוע שלי, אפילו לא קרוב. אז כל טלטולי האגן המומלצים וההליכות, ותנוחות החתול והכריעה להקלה - עושה את זה באופן טבעי מגיל אחת עשרה ולא ממש דואגת יותר. זאת בעצם הסיבה שלקחתי אפידורל - סוף סוף יש טיפול!!!!!!! ממש לא בגלל שלא יכולתי לסחוב יותר, אלא כי לא ראיתי את המטרה מאחורי הכאבים, ורק את הדרך להיפטר מהם. והאמת כל כך התרגשתי לפגוש את התינוקת שלי, שלא הייתי מסוגלת להכיל שום רגש או תחושה נוספת.
אבל מה עם החלק הרגשי שיהיה פנוי לחרדה מאחר והחלק הפיזי בשלבים הראשונים אינו דומיננטי? איך אני מכינה את עצמי ואת בן הזוג שילווה אותי?(כמובן היה חלק משמעותי מכל לידה עד עכשיו).
מי באמת מסוגל לתמוך בי נפשית במשך יומיים שלושה ברציפות כדי שלא אכנס לסרטים? יש דרך שבה אני אוכל לעשות את זה? בעיקר חושבת על אמצעים שבהם אתמקד בקידום הלידה הזאת כדי להעביר את הזמן המדובר. לא יודעת. די הולכת לאיבוד בשלב הלטנטי.
כל תגובה תתקבל בברכה.
