שלום לכם הורים יקרים
נכנסתי לכאן, אין לי מושג למה. טוב בעצם יש לי. הפורום הזה במועדפים שלי מאז הוקם, בגלל שאני נפגעת ניצול מיני מילדות. אחי פגע בי. אני כותבת פשוט כי המילים שאתם כותבים בפורום הזה, על התמיכה וההתמודדות שלכם עם מה שעובר על הילדים שלכם, הדאגה שלכם, מעוררות בי השתאות, עד כדי קנאה. חושבת לעצמי, כמה סבל וכאב היה נחסך לי, לו גם אני היתי יכולה לבוא ולספר לאמא מה שקרה. לו אמא היתה קולטת רמזים שזרקתי. אני לא כ"כ זוכרת מה אחי עשה לי, יש לי זכרון קצר אחד בלבד, על פגיעה שקרתה לי בערך בגיל 8-10, זכרון שחזר בגיל העשרה. כשהזכרון חזר, הייתי כל כך מרוחקת מההורים שלי, כנראה בגלל הפגיעה, הסוד שהיתי חייבת לשמור עליו, שגרם לי לשתוק, להסתגר, להתרחק, לא לתת לגעת בי, לא לתת להתקרב אלי. היום, כשאני בוגרת ובטיפול כבר שנה פלוס, אני מבינה שמצד אחד ההתרחקות הזו היתה כדי שלא ידעו, מצד שני, זה אמור להיות נורת האזהרה הכי מוארת שיש להורים שלי, לא? אלא שלהם הנורה הזו לא האירה ולא מאירה עד היום. זה מעלה קצת כעס (קצת? אני עוד לא סגורה על כמה "קצת"), זה מעלה מחשבות, תהיות. מחשבות על מה היה קורה אם היו רואים, איך החיים שלי היו נראים. אבל, כמו שאומר המשפט המפורסם, "לא בוכים על חלב שנשפך". היום אני עדין חיה עם הסוד הזה, אף אחד במשפחה לא יודע, כמה חברות קרובות יודעות, והכי חשוב, אני בטיפול, במטרה לזהות את ההשלכות של הפגיעה ולטפל בהן. במטרה לדעת וללמוד לחיות עם הפגיעה "בשלום" עד כמה שאפשר, "בהשלמה" עד כמה שניתן. בכל מקרה, אני שוב מחזקת אתכם על המודעות שלכם, על העירנות, על ההתמודדות שלכם. אני בטוחה שזה לא קל לדעת שהילד שלכם נפגע, אבל עדיף להתמודד מאשר להתעלם. לטובתכם אבל לא פחות, לטובת הילד. כי את ההשלכות של מה שקרה לי, אני עדיין מבררת. וספק אם אי פעם אדע את כל ההשלכות כולן. ספק אם המחשבה "מה היה קורה אם.." אי פעם תעלם. היו חזקים!
נכנסתי לכאן, אין לי מושג למה. טוב בעצם יש לי. הפורום הזה במועדפים שלי מאז הוקם, בגלל שאני נפגעת ניצול מיני מילדות. אחי פגע בי. אני כותבת פשוט כי המילים שאתם כותבים בפורום הזה, על התמיכה וההתמודדות שלכם עם מה שעובר על הילדים שלכם, הדאגה שלכם, מעוררות בי השתאות, עד כדי קנאה. חושבת לעצמי, כמה סבל וכאב היה נחסך לי, לו גם אני היתי יכולה לבוא ולספר לאמא מה שקרה. לו אמא היתה קולטת רמזים שזרקתי. אני לא כ"כ זוכרת מה אחי עשה לי, יש לי זכרון קצר אחד בלבד, על פגיעה שקרתה לי בערך בגיל 8-10, זכרון שחזר בגיל העשרה. כשהזכרון חזר, הייתי כל כך מרוחקת מההורים שלי, כנראה בגלל הפגיעה, הסוד שהיתי חייבת לשמור עליו, שגרם לי לשתוק, להסתגר, להתרחק, לא לתת לגעת בי, לא לתת להתקרב אלי. היום, כשאני בוגרת ובטיפול כבר שנה פלוס, אני מבינה שמצד אחד ההתרחקות הזו היתה כדי שלא ידעו, מצד שני, זה אמור להיות נורת האזהרה הכי מוארת שיש להורים שלי, לא? אלא שלהם הנורה הזו לא האירה ולא מאירה עד היום. זה מעלה קצת כעס (קצת? אני עוד לא סגורה על כמה "קצת"), זה מעלה מחשבות, תהיות. מחשבות על מה היה קורה אם היו רואים, איך החיים שלי היו נראים. אבל, כמו שאומר המשפט המפורסם, "לא בוכים על חלב שנשפך". היום אני עדין חיה עם הסוד הזה, אף אחד במשפחה לא יודע, כמה חברות קרובות יודעות, והכי חשוב, אני בטיפול, במטרה לזהות את ההשלכות של הפגיעה ולטפל בהן. במטרה לדעת וללמוד לחיות עם הפגיעה "בשלום" עד כמה שאפשר, "בהשלמה" עד כמה שניתן. בכל מקרה, אני שוב מחזקת אתכם על המודעות שלכם, על העירנות, על ההתמודדות שלכם. אני בטוחה שזה לא קל לדעת שהילד שלכם נפגע, אבל עדיף להתמודד מאשר להתעלם. לטובתכם אבל לא פחות, לטובת הילד. כי את ההשלכות של מה שקרה לי, אני עדיין מבררת. וספק אם אי פעם אדע את כל ההשלכות כולן. ספק אם המחשבה "מה היה קורה אם.." אי פעם תעלם. היו חזקים!