נסי את "המין השני" של סימון דה
בובואר. זה ספר שלם, שבו הכותבת - פילוסופית והוגת דעות- סוקרת את היחס לנשים סהסטוריה ואת הסיבות שהביאו לאפלייה שלהן (שלנו.) לאורך ההסטוריה. ספר מעולה שנחשב ל"טקסט פמיניסטי בסיסי" -ברור שאין לך צורך בכולו - את יכולה לעבור עליו ולבחור מה שמתאים לך. ועוד רעיון- אם תשאלי על היחס של הסביבה לנשים כמה נשים שאת מכירה , ששייכות לדורות שונים, כגון- חברות שלך, אמהות וסבתות (אותן גם ניתן לשאול על הדור שלפניה), תוכלי להתרשם מההבדלים ביחס החברה לנשים עם השנים וגם לעבור מה שבטוח יהיה חוויה מענינת. נראה לי שהנקודה המרכזית ביחס של החברה, היא איך החברה רואה את זכות הקיום העצמאית של האשה כלשעצמה , בלא בעל וילדים. בחברה מסורתית הערך של האשה היה תלוי בהיותה חלק מהמשפחה, כשלעצמה לא היה לה ערך ויכלה להיות רק עול על משפחתה, כי לא ניתנו לה כלים לפרנס את עצמה (מתוך ההנחה שיש לה ערך רק כאם ורעייה). התפיסה הזו קיימת גם עכשו אך בצורה יותר רכה. עובדה שאשה לא נשואה תקבל הרבה יותר הערות והצעות מקרובי משפחה, מגזיני נשים ("איך לתפוס גבר") מאשר גבר. אבל כמובן שאז הדברים היו הרבה יותר נוקשים. במשפחה שלי זה התקדם כך: אם סבתי לא ידעה קרוא וכתוב- בעלה ודאי שידע. הבעל היה המפרנס ורק על פיו יישק דבר. סבתי כבר נשלחה ללימודים עד תיכון אך הגישה של הוריה הייתה "אשה שהגיעה לפרקה- או לגבר, או לקבר" והיא חותנה בגיל 16. כשהגיעו לארץ, השתנו דברים בעקבות החשיפה לתרבות שונה ובעיקר כי הבעלים, שהיו המפרנסים, וכל יכולים הפכו פה לחסרי אונים. עם זאת העדיפות לבנים נשארה -ואין גבול לשמחה כשנולד נכד זכר אחרי שתי נכדות. כשנולדתי אמרה סבתא רבא שלי לאבי המאושר- לא נורא, בת תחילה סימן לבנים... הגישה של הורי כבר שונה- לפיה זכות הקיום שלי לא תלויה בהיותי נשואה, וודאי לא הועברתי מרשות אבי לרשות בעלי כמו נשים רבות בעבר וגם בהווה. ועוד שינוי עד לגישה של הדור שלי- בו החבר שלי לא ציפה שאבשל עבורו או שהוא ינהל את עניני הבנקים לבדו. העריך את דעתי שנינו למדנו לימודים גבוהים, גיל ההולדה נדחה. אשה המביעה את דעתה לא נחשבת למשונה. אך עדיין נשיחם מדברות יותר בנעימות, מחונכות להיות נחמדות ועושות זאת, גם אני, גם כשזה לא מתאים להן.
