שדונת קטנטונת
New member
שלום לכם,../images/Emo140.gif
אני חדשה פה,וזה מכתב שכתבתי לפני מספר שבועות לאהוב שלי שהלך, המכתב כבר פורסם בפורום אהבה ורומנטיקה אז יכול להיות שחלקכם כבר תכירו אותו, אני באופן אישי מתרגשת ממנו כל פעם מחדש והדמעות שוב עומדות בעיניים. מכתב לך אהוב יקר שלי, הכרתי אותך דרך המילים הכתובות, ואני גם נפרדת ממך במילים. הכרנו לפני מספר חודשים בצט, ערב אחד חורפי וגשום, אתה היית בעבודה, אני הייתי בבית, אמרת לי כבר מההתחלה שאתה בז בוגר,ושאולי לא ארצה לדבר איתך, ושזה תלוי רק בי, כי אני עוד גוזלית, עוד צעירה, 23 שנים מפרידות בינינו.אמרת שאתה בן 40 פלוס, ושזה הפלוס היחיד שיש לך. לי לא היה אכפת, דיברנו כשעה, על הכל,סיפרתי לך על כאב שעברתי, על שהכאיבו לי בעבר. אתה סיפרת גם, על הגירושים, על הילדים, על הגעגועים.לא ניסית לפתות אותי להפגש או להמשיך את הקשר בשום צורה,דיברנו מתוך צורך של שנינו לחלוק את הכאב עם עוד מישהו, שמישהו יבין. אמרת לי שאתה בז בודד, לבד, רוצה לנחות על האדמה, להתיישב קצת על הקרקע, אבל מפחד שהמכה תהיה חזקה מדי. אמרתי לך שעד שלא תנסה לא תדע, שאי אפשר להיות לבד תמיד. חייכת חיוך עצוב דרך המילים ואמרת שאני עוד צעירה מדי בשביל להבין.לאחר כשעתיים של שיחה, הייתי חייבת לנתק, אמרתי שכבר מאוחר, ובעצם למה אתה עוד לא בבית? אמרת שאתה נשאר כמה שיותר במשרד כדי לדחות את הרגע שתגיע הביתה ותהיה לבד - שוב. השארת לי מספר טלפון ביקשת ששאני אתקשר. אמרתי שאולי יותר מאוחר. לא באמת האמנת שאני אתקשר. ומוזר, כוח חזק ממני, גרם לילהרים אליך טלפון, עוד באותו לילה. דיברנו, דיברנו שעות, לא הזכרנו במילה אפשרות שניפגש. העברנו ככה שבועיים, בשיחות טלפון בלתי נגמרות. עד שאמרתי כן. אני זאת שאמרתי שאני רוצה לפגוש אותך.קבענו להיפגש, וכשנפגשנו, לא היה צורך במילים, התחבקנו בלי לראות את הפנים, עמדנו ככה דקות ארוכות,כאילו כלום לא היה חשוב, היינו ביחד. התאהבתי בך באותו רגע, אולי אפילו עוד לפני, אבל לא ידעתי. פחדתי לאהוב. אבל איתך הכל כאילו נעלם. הייתי מאושרת, הייתי שמחה בצורה כזאת שמעולם לא הייתי, ומעולם לא הרגשתי.כל הזמן הזה אמרת לי, ואני לא הקשבתי, שזה גדול עלינו, שאתה גדול עלי, שאין לזה סיכוי. לא הקשבתי, לא רציתי להקשיב, לא האמנתי שזה ייגמר אי פעם. אהבתי אותך והאמנתי שזה מספיק, כי אני שעברתי כל כך הרבה רע בחיים הקצרים שלי, 21 שנים בסך הכול, זכיתי פעם ראשונה לטעום קצת מהטוב, קצת מהאושר, אז האם באמת יש בעולם כל כך הרבה רוע, שגם זה, ילקח ממני? אבל זה נגמר.ואני לא יכולה לעשות כלום, אני עומדת וידי ריקות. אתה עוזב. גרושתך לוקחת את הילדים הרחק, ולא הותירה לך ברירה אתה הולך אחריהם. אני יודעת שאתה לא מסוגל להיות רחוק מהם, הם החיים שלך, ואתה אוהב אותם יותר מכול. אתה כנראה עובר לגור איתה, חוזר למה שברחת ממנו לא מזמן, לפני כחמש שנים, אתה זוכר? כן אז כשהתגרשת. ברחת מזה ועכשיו אתה חוזר. ואני רק שואלת למה?.אמרת שהגירושים היו הדבר הכי טוב שקרה לך, שסוף סוף אתה חופשי, שלעולם לא תוכל לחזור למקום שהיית בו. והנה אתה חוזר. אתה עוד מסתבך קצת ולא יודע איך זה ילך בדיוק, אם תגורו ביחד או בנפרד, ומה יהיה. אתה רק יודע שאתה צריך להיות איתם - לידם. ליד הילדים שלך - שהם חלק ממך. ואני רק אומרת ורוצה שתדע, שגם אתה היית חלק ממני. חלק בלתי נפרד ממי שאני ומהלב שלי, שפעם ראשונה למד לאהוב. ואתה הולך עכשיו. אני נשארת כאן, מתגעגעת ואוהבת המון. שום דבר ושום אדם בעולם לא היה משכנע אותי שאין לנו סיכוי, שהאהבה שלנו לא מספיקה, שאנחנו לא צריכים להיות ביחד. אני יודעת שאני צריכה אותך, כמו אויר לנשימה,הלב שלי נקרע בזמן שאני כותבת את שורות אלה. אבל אני עומדת כאן, חסרת אונים, ידי כבולות, כי מי אני שאפריד בינך לבין הילדים שלך, הם צריכים אותך לידם, אני יודעת את זה, ומבינה את זה.ודווקא ההבנה היא הקשה ביותר. תבטיח לי רק שלא תשכח אותי, שלא תשכח את הרגעים הקסומים שהיינו ביחד, את התקופה הקצרה אבל המדהימה הזאת, שיכלתי בה לחבק אותך ולהיות איתך. אני יודעת שאנצור בליבי לנצח, כל רגע, כל מילה, כל מבט, כל חיבוק, כל נשיקה. בז שלי, אני רק רוצה שיהיה לך טוב, באמת. אתה ראוי לזה. אל תוותר על הטוב, אל תקריב את האושר שלך, אני רוצה שתהיה מאושר. בכל מקום שתהיה בו, בכל ענן שתגיע אליו באחד ממעופיך הרבים, בכל כוכב שבו תיגע, תזכור שאני כאן על האדמה, מתגעגעת ואוהבת המון. שדונת קטנטונת
אני חדשה פה,וזה מכתב שכתבתי לפני מספר שבועות לאהוב שלי שהלך, המכתב כבר פורסם בפורום אהבה ורומנטיקה אז יכול להיות שחלקכם כבר תכירו אותו, אני באופן אישי מתרגשת ממנו כל פעם מחדש והדמעות שוב עומדות בעיניים. מכתב לך אהוב יקר שלי, הכרתי אותך דרך המילים הכתובות, ואני גם נפרדת ממך במילים. הכרנו לפני מספר חודשים בצט, ערב אחד חורפי וגשום, אתה היית בעבודה, אני הייתי בבית, אמרת לי כבר מההתחלה שאתה בז בוגר,ושאולי לא ארצה לדבר איתך, ושזה תלוי רק בי, כי אני עוד גוזלית, עוד צעירה, 23 שנים מפרידות בינינו.אמרת שאתה בן 40 פלוס, ושזה הפלוס היחיד שיש לך. לי לא היה אכפת, דיברנו כשעה, על הכל,סיפרתי לך על כאב שעברתי, על שהכאיבו לי בעבר. אתה סיפרת גם, על הגירושים, על הילדים, על הגעגועים.לא ניסית לפתות אותי להפגש או להמשיך את הקשר בשום צורה,דיברנו מתוך צורך של שנינו לחלוק את הכאב עם עוד מישהו, שמישהו יבין. אמרת לי שאתה בז בודד, לבד, רוצה לנחות על האדמה, להתיישב קצת על הקרקע, אבל מפחד שהמכה תהיה חזקה מדי. אמרתי לך שעד שלא תנסה לא תדע, שאי אפשר להיות לבד תמיד. חייכת חיוך עצוב דרך המילים ואמרת שאני עוד צעירה מדי בשביל להבין.לאחר כשעתיים של שיחה, הייתי חייבת לנתק, אמרתי שכבר מאוחר, ובעצם למה אתה עוד לא בבית? אמרת שאתה נשאר כמה שיותר במשרד כדי לדחות את הרגע שתגיע הביתה ותהיה לבד - שוב. השארת לי מספר טלפון ביקשת ששאני אתקשר. אמרתי שאולי יותר מאוחר. לא באמת האמנת שאני אתקשר. ומוזר, כוח חזק ממני, גרם לילהרים אליך טלפון, עוד באותו לילה. דיברנו, דיברנו שעות, לא הזכרנו במילה אפשרות שניפגש. העברנו ככה שבועיים, בשיחות טלפון בלתי נגמרות. עד שאמרתי כן. אני זאת שאמרתי שאני רוצה לפגוש אותך.קבענו להיפגש, וכשנפגשנו, לא היה צורך במילים, התחבקנו בלי לראות את הפנים, עמדנו ככה דקות ארוכות,כאילו כלום לא היה חשוב, היינו ביחד. התאהבתי בך באותו רגע, אולי אפילו עוד לפני, אבל לא ידעתי. פחדתי לאהוב. אבל איתך הכל כאילו נעלם. הייתי מאושרת, הייתי שמחה בצורה כזאת שמעולם לא הייתי, ומעולם לא הרגשתי.כל הזמן הזה אמרת לי, ואני לא הקשבתי, שזה גדול עלינו, שאתה גדול עלי, שאין לזה סיכוי. לא הקשבתי, לא רציתי להקשיב, לא האמנתי שזה ייגמר אי פעם. אהבתי אותך והאמנתי שזה מספיק, כי אני שעברתי כל כך הרבה רע בחיים הקצרים שלי, 21 שנים בסך הכול, זכיתי פעם ראשונה לטעום קצת מהטוב, קצת מהאושר, אז האם באמת יש בעולם כל כך הרבה רוע, שגם זה, ילקח ממני? אבל זה נגמר.ואני לא יכולה לעשות כלום, אני עומדת וידי ריקות. אתה עוזב. גרושתך לוקחת את הילדים הרחק, ולא הותירה לך ברירה אתה הולך אחריהם. אני יודעת שאתה לא מסוגל להיות רחוק מהם, הם החיים שלך, ואתה אוהב אותם יותר מכול. אתה כנראה עובר לגור איתה, חוזר למה שברחת ממנו לא מזמן, לפני כחמש שנים, אתה זוכר? כן אז כשהתגרשת. ברחת מזה ועכשיו אתה חוזר. ואני רק שואלת למה?.אמרת שהגירושים היו הדבר הכי טוב שקרה לך, שסוף סוף אתה חופשי, שלעולם לא תוכל לחזור למקום שהיית בו. והנה אתה חוזר. אתה עוד מסתבך קצת ולא יודע איך זה ילך בדיוק, אם תגורו ביחד או בנפרד, ומה יהיה. אתה רק יודע שאתה צריך להיות איתם - לידם. ליד הילדים שלך - שהם חלק ממך. ואני רק אומרת ורוצה שתדע, שגם אתה היית חלק ממני. חלק בלתי נפרד ממי שאני ומהלב שלי, שפעם ראשונה למד לאהוב. ואתה הולך עכשיו. אני נשארת כאן, מתגעגעת ואוהבת המון. שום דבר ושום אדם בעולם לא היה משכנע אותי שאין לנו סיכוי, שהאהבה שלנו לא מספיקה, שאנחנו לא צריכים להיות ביחד. אני יודעת שאני צריכה אותך, כמו אויר לנשימה,הלב שלי נקרע בזמן שאני כותבת את שורות אלה. אבל אני עומדת כאן, חסרת אונים, ידי כבולות, כי מי אני שאפריד בינך לבין הילדים שלך, הם צריכים אותך לידם, אני יודעת את זה, ומבינה את זה.ודווקא ההבנה היא הקשה ביותר. תבטיח לי רק שלא תשכח אותי, שלא תשכח את הרגעים הקסומים שהיינו ביחד, את התקופה הקצרה אבל המדהימה הזאת, שיכלתי בה לחבק אותך ולהיות איתך. אני יודעת שאנצור בליבי לנצח, כל רגע, כל מילה, כל מבט, כל חיבוק, כל נשיקה. בז שלי, אני רק רוצה שיהיה לך טוב, באמת. אתה ראוי לזה. אל תוותר על הטוב, אל תקריב את האושר שלך, אני רוצה שתהיה מאושר. בכל מקום שתהיה בו, בכל ענן שתגיע אליו באחד ממעופיך הרבים, בכל כוכב שבו תיגע, תזכור שאני כאן על האדמה, מתגעגעת ואוהבת המון. שדונת קטנטונת
