שלום למי שעוד זוכר אותי

[עם הפנים אל השמש]

שלום למי שעוד זוכר אותי../images/Emo24.gif

חזרנו מחו"ל היה נהדר. כל כך חשבתי עליכם שם. המון חשבתי. רציתי להיכנס לאינטרנט ולכתוב לכם מה עובר עליי משם אבל לא הצלחתי בגלל חוסר זמן והמון פעילות. אני חייבת לציין שעברתי התקף חרדה לא קטן בטיסה לשם וגם בטיסה חזרה. זה היה קשה ונאלצתי לקחת שני כדורים הלוך ושניים בחזור אבל בעלי תמך והיה לידי ונשם איתי לאט והחזיק לי את היד. מה שהיה שם היה מפתיע ביותר. היינו במדינה שמעולם לא הייתי בה ואיני דוברת את שפתה. אף על פי כן, כיוון שבעלי היה עסוק בעבודתו במשך שלושה ימים, נאלצתי לטייל לבד. לבדדדדדדדד!!!! אתם קולטים??????? לא יכולתי לתת לטיול לחו"ל להתבזבז בגלל חרדה... לא יכולתי לאפשר לעצמי להישאר בבית המלון ולא לעשות כלום עד שבעלי יגיע בערב ואז לצאת איתו לאכול ולטייל. החלטתי שאני עושה את זה. לקחתי אוטובוס תיירים דוברי אנגלית וטיילתי שלושה ימים בחברתם. לא האמנתי על עצמי. בחיים זה לא קרה לי. אני שצריכה ויזה לעיר שמרוחקת 20 ק"מ מהבית שלי... נסעתי לבד בעיר זרה שאיני דוברת את שפתה. בכל אתר שביקרתי לבד, ישבתי עם פנקס קטן וכתבתי את התחושות שלי. ממש ריחפתי. הרגשתי שאני הולכת על עננים. הלכתי וצעקתי לעצמי בלב, "מיכל, ניצחת. את ניצחת. את יכולה!!! איפה אבא ואמא שיראו אותך ככה!!" זהו. רציתי נורא לשתף אתכם בזה. זה היה נהדר. תחושה של התרוממות רוח. אוהבת אתכם ותכף אכנס להגיב לשרשורים שלכם, מיכל

 

[עם הפנים אל השמש]

מקפיצה את עצמי כי "נדחפתי" למטה

אחרי שהגבתי לכל מיני שרשורים אחרים והיה לי חשוב שתקראו מה עבר עלי. תודה לכולכם, מיכל

 

[י רדן]

הייתי מאוד מבקשת לדעת איך התגברת

על החרדה בטיסה ? ספרי לי מה לקחת ומה עשית?

 

[עם הפנים אל השמש]

ירדן, אני אענה לך../images/Emo20.gif

קודם כל, בשום אופן לא הייתי טסה מעבר לחמש שעות. טיסה לארה"ב למשל לא באה בחשבון לצערי, ומעולם לא הייתי בארה"ב. הטיסות האפשריות הן רק לאירופה בסדר גודל של עד 5 שעות. הטיסה הזו הייתה 4 שעות וההמראה הייתה זוועתית. מראש לקחתי חולצה קצרה לטיסה ומעליה ז'קט כי ידעתי שתמיד חם לי כשאני בהתקף חרדה ובפחד. לקחתי דיסקמן עם מוזיקה מאוד שקטה, מין מוזיקת דולפינים כזו שתמיד עוזרת לי בשעה שאני בחרדה. ולקחתי את הקסנקס שאני לוקחת בהתקפים חזקים. כשהתחילה ההמראה זה התחיל. הידיים הזיעו, הלב דפק, הבחילה גאתה בי, הראש הסתחרר והאוזניים נסתמו (זה בגלל לחץ האוויר, לא בגלל החרדה). מייד בלעתי חצי קסנקס עם מים (בבקבוק קטן שלקחתי מהבית כדי שלא אצטרך לחפש דיילת שתביא לי מים שעה אחרי שאני אהיה כבר בהתקף). אני לקחתי חצי קסנקס כי הוא משפיע מאוד חזק ולא רציתי להיות מאוד מטושטשת כשההתקף יעבור. הכדור עוזר תוך 10 דקות. בינתיים התחלתי לנשום נשימות עמוקות בעיניים עצומות. הקשבתי למוזיקה וניסיתי לדמיין אותי שוחה בים עם דולפינים. זה מאוד עוזר לי. התחושה של מים קרים על הגוף שמכסים אותי ומגלים אותי חליפות, עושה לי טוב. ממש שחיתי קילומטרים בחלום הזה ותוך עשר דקות הכדור השפיע. הייתי קצת מנומנמת וגם נרדמתי לשעה. בעלי היה לידי. אם הוא לא היה איתי לא הייתי טסה. בחיים אני לא טסה לבד, רק איתו. אפילו לא עם חברה ולא עם אף אחד אחר. הוא היחיד שאני סומכת עליו. זהו. זה נגמר בשדה התעופה בארץ זרה ואז הייתי חזקה, ערנית וכמו חדשה.

 

[י רדן]

מיכל, כל הצלחה נותנת הרגשת נצחון.

בוקר טוב לך, אני חושבת שכל אחד מאיתנו חווה את החרדות, פחדים, והרגשת הפאניקה בעוצמות שונות. וגם הדרכים בהם אנו מתמודדים עם הרגשות אלה שונות מאחד לשני. בענין פחד מטיסה אני לא מצליחה להתגבר.טסתי פעם אחת בזמן הצבא לשארים אשייח טיסה קצרה של חצי שעה אך אז פחדתי, לא סבלתי מחרדות.(ויש הבדל) היום כשמדברים איתי על טיסה ואני מפסידה כי כל בני משפחתי כבר טסו בן זוגי ובנותי ורק אני עדיין לא. אני מרגישה הרגשת תיסכול הרגשת כישלון, ואי נוחות ומתרצת את זה (באין כסף).... אפילו מנסה להסתיר את העובדה שעדיין לא טסתי כי מיד כתגובה מהסובבים אני שומעת "מה יש לפחד"? או אמירות מהסוג הזה ומי שסובל כאן מפחד מטיסות יכול ומזדהה עם מה שאני כותבת אני בטוחה. אני יכולה להגיד שעל הרבה דברים כן התגברתי בדרכים שמצאתי לעצמי כמו כניסה לאולם קולנוע יושבת תמיד ודואגת להזמין כרטיסים בכיסא הראשון במעבר ואז מרגישה טוב, או בנסיעות ארוכות באוטו עושה עצירות הפוגה ועוד ועוד... אך איפשהו זה תמיד נמצא שם באויר...

 

[י רדן]

תוספת למה שכבר כתבתי

בענין הטיסות אני מרגישה שהזמן, השנים עוברות ואני שואלת את עצמי? עד מתי? זהו לעולם.. אני מסתכלת על אנשים שטסים, ואומרת לעצמי למה הם כן ואני לא. הגעתי למצב שאני לא יכולה בכלל להגיע לשדה התעופה במידה וצריך להחזיר מישהו מטיסה או להסיע,זה גורם לי להרגיש רע, הרגשה לא נעימה. אני לא מוכנה לוותר אך לא כל כך עוזרת לעצמי בעניין לא מצליחה אולי יש לכם רעיון בעניין?????????

 

[גילה זילברמן]

מה אפשר להגיד לך מיכל... ../images/Emo47.gif

ברוכה השבה!

כל הכבוד!

תמיד מתרגשת לראות אנשים שמתמודדים ומתגברים על מה שמפחיד אותם, מה שהגביל אותם כל כך הרבה שנים. קמים יום אחד ואומרים: "לא! זהו! יותר לא אתן לזה להפיל אותי ויהי מה!"

איזו נחישות דרושה ואיזה אומץ כדי לעשות זאת. זה כמובן לא קורה ביום אחד. קודם לזה תמיד תהליך. תהליך של תקווה שהכל יסתדר לבד... תהליך של כניעה לפחדים והמנעות, תהליך של כעס שהכל קורה כפי שקורה ושאף אחד ושום דבר לא בא לשנות לנו איך שאנו מרגישים, ואז, אחרי שמיצינו את הקטע, אחרי שהגיעו מים עד נפש, כשרואים שהזמן שעובר לא מביא לנו פתרונות ונעשים מודעים עד כאב למחיר שאנו משלמים, קמים ואומרים- "די! לא חשוב מה, מספיק לי!" ומעיזים. זה מעורר התרגשות והשראה לראות את זה קורה. מפרגנת לך את ההצלחה שלך ואת הכוחות שגילית בתוכך והתחושה שאת "הולכת על עננים". ברוכה הבאה מיכל החדשה! אני מקווה שההצלחה שלך תהיה השראה לאחרים להעז ולנסות.

 

[עם הפנים אל השמש]

גילה, ריגשת אותי כל כך../images/Emo7.gif

המילים שלך כל כך נגעו לי בלב עמוק. את צודקת כל כך. שאף אחד לא יחשוב שאני קוסמת או שזה קרה ביום אחד. אני סובלת מחרדות קרוב ל18 שנים. עברתי גיהינום כולל שנים שלא יצאתי מהבית. ראיתי הכול שחור, תהום, ריק, חוסר חיים. הצטערתי שנולדתי בכלל. ההתקפים באו אחת ל-4 או 5 שנים והתחזקו עם לידת ילדיי. זה היה נורא. לא חלמתי שאי פעם אלך לקולנוע או לתיאטרון, לא האמנתי שאוכל לנסוע לרחוב השני, שלא לדבר על מרכז העיר או עיר אחרת. חייתי ממש בגיהינום. גם בין ההתקפים, חייתי בחרדה מפני הבאות. עדיין פחדתי מקניונים וממקומות הומים מדי, פחדתי להיות לבד. הפחד הזה מלווה אותי עד היום והפחד מהמוות או מאיבוד שליטה ואיבוד הכרה היה חזק מכולם. הפעם הרגשתי חזקה. לא יודעת למה. ממש הרגשתי חזקה. הייתי עם פלאפון צמוד עליי. ידעתי שאוכל להתקשר לבעלי ברגע שאלך לאיבוד... ברגע שארגיש רע, ברגע שיקרה לי חלילה משהו. והצלחתי ליהנות. שנים לא הצלחתי ליהנות. זו הייתה התנסות נהדרת ואני מודה לאל שעברתי אותה בתקווה שרק ימים טובים יותר יבואו. תודה גילה שוב, על המילים הכל כך מעודדת שלך. מדפיסה את החיזוק שלך ותולה אותו מולי, כדי שאראה ואתחזק ממך עוד ועוד. מיכל