שלום לפורום . מה עושים כשלא הולך?
היי
אני תופס את עצמי כאדם רוחני אז חשבתי שזה יהיה הפורום המתאים.
לפעמים נדמה לי שאני יותר מידי רוחני. רגיש מידי. מרגיש מידי וכו'
אני במה שנקרא משבר אמצע החיים לפחות כך אני מציג את עצמי כדי
להקל על עצמי או על זולתי. אני חווה כאוס. מתקשה לקבל החלטות
מתקשה לקדם את הפרנסה שלי וסובל מכך. מתקדם צעד קדימה שניים
אחורה. חסר בטחון. ומנגד יש לי לא מעט ידע והרבה איכפתיות לאנשים.
נמצא בצומת דרכים כבר הרבה זמן ולא יודע במה לבחור. חשבתי שמודעות
עצמית תקל עליי אבל באופן אירוני המודעות העצמית שאספתי עם השנים
גורמת לי סבל כי אני ער לפער בין מה שאפשר לבין המצב הנתון.
כבר כמה שנים אני בהתבוננות פנימית מנסה לשחרר רגשות תקועים.
למדתי לזהות כעסים ישנים עלבון עתיק יומין בושה אשמה אבל זה לא
נגמר. אני חי בסביבה מאד לא תומכת שלא מבינה אותי ולא מקבלת את
מי שאני. אני מטפל בשני הורים שאני בעצם במובן מסוים הייתי קרבן שלהם
ועכשיו אני מוצא עצמי מטפל במי שהזניח אותי. כן מדובר בקרמה ואני מקבל
את זה אבל זה קשה. ואני כבר לא יודע איך להתנער מהקרמה הזאת.
הקושי שלי הוא שאני לא מצליח למצוא מסגרת של אנשים בראש שלי רגישים
הומניים יצירתיים. מטפלים שהלכתי בשנים האחרונות איכזבו אותי כי הם לא מדברים
בשפה שלי. אני בעצמי עסקתי תקופה בתחום. אפילו כשאני כותב עכשיו אני
חש את הכעס ואת תחושת העוול ואני רוצה לשחרר אותה ולהיפתח לשפע
אבל אני לא יודע איך. כל מה שניסיתי עד כה וניסיתי כל מיני שיטות
לא הצלחתי. כשאני שואל את עצמי מה עושים אני מקבל תשובה של להיות
בשמחה. שהשמחה היא מטהרת את המטענים הכואבים. אבל זה כל כך
קשה לקום בבוקר לראות מציאות שלא משתנה לטובה ולשמוח זה מרגיש
מלאכותי. יש בי המון שמחה והומור אבל איתם אי אפשר לקנות בסופרמרקט.
בקיצור אשמח לשמוע עיצות.
היי
אני תופס את עצמי כאדם רוחני אז חשבתי שזה יהיה הפורום המתאים.
לפעמים נדמה לי שאני יותר מידי רוחני. רגיש מידי. מרגיש מידי וכו'
אני במה שנקרא משבר אמצע החיים לפחות כך אני מציג את עצמי כדי
להקל על עצמי או על זולתי. אני חווה כאוס. מתקשה לקבל החלטות
מתקשה לקדם את הפרנסה שלי וסובל מכך. מתקדם צעד קדימה שניים
אחורה. חסר בטחון. ומנגד יש לי לא מעט ידע והרבה איכפתיות לאנשים.
נמצא בצומת דרכים כבר הרבה זמן ולא יודע במה לבחור. חשבתי שמודעות
עצמית תקל עליי אבל באופן אירוני המודעות העצמית שאספתי עם השנים
גורמת לי סבל כי אני ער לפער בין מה שאפשר לבין המצב הנתון.
כבר כמה שנים אני בהתבוננות פנימית מנסה לשחרר רגשות תקועים.
למדתי לזהות כעסים ישנים עלבון עתיק יומין בושה אשמה אבל זה לא
נגמר. אני חי בסביבה מאד לא תומכת שלא מבינה אותי ולא מקבלת את
מי שאני. אני מטפל בשני הורים שאני בעצם במובן מסוים הייתי קרבן שלהם
ועכשיו אני מוצא עצמי מטפל במי שהזניח אותי. כן מדובר בקרמה ואני מקבל
את זה אבל זה קשה. ואני כבר לא יודע איך להתנער מהקרמה הזאת.
הקושי שלי הוא שאני לא מצליח למצוא מסגרת של אנשים בראש שלי רגישים
הומניים יצירתיים. מטפלים שהלכתי בשנים האחרונות איכזבו אותי כי הם לא מדברים
בשפה שלי. אני בעצמי עסקתי תקופה בתחום. אפילו כשאני כותב עכשיו אני
חש את הכעס ואת תחושת העוול ואני רוצה לשחרר אותה ולהיפתח לשפע
אבל אני לא יודע איך. כל מה שניסיתי עד כה וניסיתי כל מיני שיטות
לא הצלחתי. כשאני שואל את עצמי מה עושים אני מקבל תשובה של להיות
בשמחה. שהשמחה היא מטהרת את המטענים הכואבים. אבל זה כל כך
קשה לקום בבוקר לראות מציאות שלא משתנה לטובה ולשמוח זה מרגיש
מלאכותי. יש בי המון שמחה והומור אבל איתם אי אפשר לקנות בסופרמרקט.
בקיצור אשמח לשמוע עיצות.
