הנוסע השמיני
New member
שלום, מזמן לא הייתי כאן, אז באתי...
...עם סיפור שכתבתי, פיצוי או עינוי, מה דעתכם?...
============ "חלל טומאה" =========== חלל טומאה - יואל, לעזאזל, עדי נפטר, לא החזיק מעמד. מערכת ההחייאה לא מצאה תרופה. - כן ניר, לא ציפיתי שיחזיק מעמד, צריך למצוא לו מקום קבורה כאן. זה הנוהל, זוכר. לא מחזירים גופות שנפטרו מוירוס חיצון. - אין בעיה יואל, נבדוק איזה מקום נוח לנו ורחוק מעיינים "זרות". - כשאתה יוצא מה"רחפת" אל תשכח את ערכת הגאזים ואת "בובי", אני אקח את יואל על הגב עטוף ב"שק הריאקציה" הלבן, אעטוף אותו בחוץ כבר. שלושה ימים לפני השיחה הזו, "ריחפו" יואל, מפקד ה"רחפת", עדי "נווט הזמן" ואני, ניר "איש הקשר" של המסע. תפקידנו במסגרת "החברה לניתור הזמן" בע"מ שבת"א, היה למקם "גששי ביות" עבור משלחות המדע והטיול בעתיד. זאת עבודה די חדשנית אבל לצוות "יואל" המשימה לא ראשונה, היא. למעשה זאת משימתנו העשירית. הכל היה תקין בתחילת ה"ריחוף" כולל הנחיתה ב"ריבוע הזמן", עיגון הרחפת ל"יתד הזמן הקבוע" נעשה במיומנות, כך ש"רוחות הזמן" לא יסיטו אתה בזמן עבודתנו מחוץ לזמן שלנו. - יצחק, גש לצדי, עמוד לצד אביך אברהם, ראה נא, את מלאכי השרת והכרובים במעשי האלוהים שלהם. - אך אבי?!, האין אסור לעבדי אדוני לחזות באש ואורות הקודש?! - ששששששששש, יש בדעתי להבין את מעשיהם, קדושים המה. העם זקוק לחוקים. הולך העם בדרכי החורנים, הארמים, היבוסים, סוטים המה מחוקי האל. - אם טוב הדבר העיני אבי, טוב הדבר בעיני, אשר תלך אלך, אשר תעשה אעשה, אני יצחק בינך. - יש בי להסתתר מאחורי אבן בזלת גדולה זו שבצד עץ האלון, מקום לשנינו יהי שמה, בני יצחק, רוץ שמה חיש, אך אל שכח את הקולמוס וצבע האודם ועור הצבי קח בשקך, גם. יש לרשום מעשיהם של הכרובים. רצו שני העברים לעבר מקום המחסה והמסתור מעיני זרים ויביטו נוחכם קדימה, בצל העץ לא יראום. שמש הארבעים הייתה בגבם בדרכה לשקיעה, כך שגם קשה היה להבחין בהם הקטנים והשפופים עטויים בגדי עור וסנדלי רתמת האצבע. - ניר תזדרז, השמש שוקעת, אני רוצה לסיים את הכל לפני הלילה, להיכנס ל"רחפת" להמתין לאישור המראה ולעוף מכאן, העבודה נעשתה, וזאת הפעם הראשונה שאני מאבד איש צוות, רוצה לחזור מהר ככל האפשר. להתארגן וללכת לביתו של עדי, לנחם את דפנה אישתו, אתה תבוא? - בטח שאבוא!!! מה קרה לך? הרי בילינו כל כך הרבה זמן וסכנות ב"קופסא"? מה אני זר? - אז קדימה נחפור את הבור, זריז. היכן ה"בובי"? - הבאתי אותו יחד עם הגאזים, תכף אפעיל, יש לו מספיק טעינה. חפרנו את הבור תוך חצי שעה באדמה הקשה של רמת הגולן, שבבי הבזלת עפו לכול כיון, חמים ולוהטים ההתכה של הסלעים בלייזר הייתה מלאכה מלוכלכת, אבל אין ברירה, יש תקן, אסור בכל תכלית האיסור להשאיר סימנים של ביקור וגופות של נפטרי זיהום לא חוזרות אתנו לעולם ל"משם" ל"ביתנו". הזיהומים הם סכנה חריפה ביותר לעולמנו. בכל אופן, אחרי החפירה הכנו לוחות אבן ע"י הלייזר מהבזלת ודיפנו את חלל הקבר מצדדיו, מה שנישאר זה רק להכניס את עדי פנימה עטוף ב"שק הריאקציה" הלבן עם בלוני הגאז, להפעיל את הוסת, לכסות את הקבר שוב וזהו, הכל יעשה מעצמו. תוך שעה הגאזים יפרקו למולקולות את הרקמות המימיות של גוף האדם, למימן וחמצן שיתנדף לאוויר, הגאז השני יאכל את הרקמות הקשות והן תהפכנה לסידן וסיליקון כחלק מהאדמה. סוף סיפור. היה כלא היה. הכל בוצע עפ"י הנוהל, הגאזים שיתערבבו אחד בשני ייצרו תערובת חדשה שתאכל את כל האביזרים והציוד האחרים, כאילו שלא היינו כאן. התפללנו עפ"י נוהל הרבנות, שהיה שמור ברשותנו, בספר הנהלים תחת שם "קבורה עברית". הסרנו את כיסויי הראש, הלכנו אחרי הצדעה צבאית, זה למען ההרגשה הטובה, כי עדי היה לוחם כמונו בעברו הצבאי. "לוחמת זמן" הייתה עסק לא פשוט, רוב העובדים בחברה היו מהיחידה שלנו, כולל המנהלים הבכירים שהקימו אותה, היינו כמשפחה ועדי היה חלק ממנה, כל אחד מאתנו החזיק חבילת מנויות. בייי, עדי, נתגעגע, אמרנו בקול רם, נופפנו לשלום ונכנסנו ל"רחפת" להמתין לאישור תנועה, הוא הגיעה אחרי חצי, אחרי שוידענו שלא נישכח דבר, "ריחפנו" לזמננו. - יצחק, בני? הרשמת כל הראית? - כן, אבי. - הבה ניגש ניראה את מקום הקדוש שבו הכרובים הטמינו את גוף האדם המת. - פחד אחזני אבי, רגלי כברזל יצוק, מסמרוני רוחות רעות לאדמה, אבי היקר, אין ללכת יכול אני. הביט אברהם ביצחק בפחד, שמע רוח אלוהים יודעת את אשר בלבו לעשות. אבל הצורך להביא חוקים לעמו גבר עליו. וייקח את יצחק על גבו לסחוב שמה, לקבר הכרובים. ויראו עשן עולה השמיימה מהקבר ופחד אחז בהם. ויצעק אברהם: "הנשמה עולה לשמים!!!" הראית בני? ויעמדו שמה עד בוא אור הבוקר, אחוזי אימה ופחד ויראה מאשר ראו עיניהם. בבוקר בהיות העשן הלך, יפתח אברהם הקבר, ראות הפנים, חפץ. למען ילמדו בני ישראל הליכי קבורה כדרך המלאכים. ויראו אברהם ובנו, יצחק, את פנים הקבר, ריק היינו!!!??? וייבהלו המה שמה, מעשי נסים ראו ןייבוא בקרב האדמה איש מת ויעלם בבוקר היום למחרת. - הרשמת, בני יצחק? את אשר ראו עיננו אתמול היום? - רשמתי אבי, יאמר. - הבינות, בני יצחק, את אשר ראו עיננו? - לא, אבי. לא הבינותי - הבינותי אני, בני. המלאכים קברו את המת, אבל נתנו לנשמתו לצאת בדרך אל האלוהים השמיימה ואילו ה"טומאה" נשארה באדמה כלואה בחלל הזה שעשו הכרובים - רשום נא, בני יקר לי, ככה וככה צריך לקבור את העברים, עם "חלל טומאה", אבנים יש לשים סביב הדופן, יש לעטוף המת ביריעה לבנה, ולכסות בלוחות אבן כדי להחזיק בטומאה שלא תעלה השמיימה. וכך היה עד היום עצם היום הזה, קוברים היהודים את מתיהם בתכריכים לבנים עם חלל בקבר…
שבת שלום...
...עם סיפור שכתבתי, פיצוי או עינוי, מה דעתכם?...
