שלום ! נמסטה
חזרתי מהודו לפני יומיים, אחרי טיול של 3 חודשים.
לפני הנסיעה נורא חששתי, הייתי בטוחה שאני אכנס לדיכאון, ולא יהיה מי שיעזור לי, כמעט ביטלתי את הנסיעה שבוע לפני הטיסה.
אבל היה מדהים!! מדהים, מדהים.
היה כיף גדול להכיר את עצמי יותר, להתרחק מכל הלחצים שהארץ שלנו מומחית בהם. היה כיף להכיר המון אנשים חדשים, לעשות את הבחירות שהכי נכונות לי.
הכי מדהים היה לראות איך אנשים רוצים להיות בקרבתי סתם כך, מעריכים אותי על מה שאני. דאגתי לעצמי כמו שבחיים לא דאגתי, רציתי באמת ובתמים לחיות. גילוי שגיליתי רק בהודו.
היו קשיים, המון. במיוחד בתחום החברתי, הרגשתי איך החרדה החברתית נמצאת שם כל הזמן, אבל בו זמנית עבדתי על לקבל את עצמי עם הקשיים שיש לי.
היה קושי בהתמודדות מול הגברים ההודים שנועצים עיניים כל הזמן, נוגעים ברחוב "בטעות", אבל גם עם זה הצלחתי להתמודד, למדתי איך לדבר אליהם, ואיך להתנהג.
טיפשי קצת אבל לפני שחזרתי לארץ שוב נורא חששתי להיכנס לדיכאון עם החזרה לארץ.. זה כל הזמן נמצא אצלי.
וזו עבודה כל הזמן, לנסות לעשות דברים שטובים *לי* לא לעשות דברים כי אחרים רוצים אותם, לנסות לשחרר, לנסות לחיות *עכשיו* לבדוק מה עכשיו אני רוצה וצריכה.
משמעות של כסף, לימודים ועבודה קיבלו משמעות אחרת. משמעות של אנשים אחרים בחיים שלי קיבלו משמעות אחרת.
אני מקווה שזה ישאר, אני עכשיו נורא מתלבטת אם לחזור לעבודה בה יש המון המון לחצים, עבודה בצוות, עם הורים שתמיד ימצאו על מה להתלונן ומה להגיד. אני רוצה לחזור כי אני אוהבת את העבודה, אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה בצורה טובה יותר, מצד שני קשה לי לחשוב להיכנס שוב לסיר לחץ שלא נגמר עד סוף השנה.
ולסיום אני רק רוצה להגיד שלפורום הזה יש פינה חמה אצלי למרות שאני לא כותבת בו הרבה, אני אשמח להגיד אנשים יותר מקרוב. ואם יש אנשים מנתניה אז זה יהיה מעולה.
חזרתי מהודו לפני יומיים, אחרי טיול של 3 חודשים.
לפני הנסיעה נורא חששתי, הייתי בטוחה שאני אכנס לדיכאון, ולא יהיה מי שיעזור לי, כמעט ביטלתי את הנסיעה שבוע לפני הטיסה.
אבל היה מדהים!! מדהים, מדהים.
היה כיף גדול להכיר את עצמי יותר, להתרחק מכל הלחצים שהארץ שלנו מומחית בהם. היה כיף להכיר המון אנשים חדשים, לעשות את הבחירות שהכי נכונות לי.
הכי מדהים היה לראות איך אנשים רוצים להיות בקרבתי סתם כך, מעריכים אותי על מה שאני. דאגתי לעצמי כמו שבחיים לא דאגתי, רציתי באמת ובתמים לחיות. גילוי שגיליתי רק בהודו.
היו קשיים, המון. במיוחד בתחום החברתי, הרגשתי איך החרדה החברתית נמצאת שם כל הזמן, אבל בו זמנית עבדתי על לקבל את עצמי עם הקשיים שיש לי.
היה קושי בהתמודדות מול הגברים ההודים שנועצים עיניים כל הזמן, נוגעים ברחוב "בטעות", אבל גם עם זה הצלחתי להתמודד, למדתי איך לדבר אליהם, ואיך להתנהג.
טיפשי קצת אבל לפני שחזרתי לארץ שוב נורא חששתי להיכנס לדיכאון עם החזרה לארץ.. זה כל הזמן נמצא אצלי.
וזו עבודה כל הזמן, לנסות לעשות דברים שטובים *לי* לא לעשות דברים כי אחרים רוצים אותם, לנסות לשחרר, לנסות לחיות *עכשיו* לבדוק מה עכשיו אני רוצה וצריכה.
משמעות של כסף, לימודים ועבודה קיבלו משמעות אחרת. משמעות של אנשים אחרים בחיים שלי קיבלו משמעות אחרת.
אני מקווה שזה ישאר, אני עכשיו נורא מתלבטת אם לחזור לעבודה בה יש המון המון לחצים, עבודה בצוות, עם הורים שתמיד ימצאו על מה להתלונן ומה להגיד. אני רוצה לחזור כי אני אוהבת את העבודה, אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה בצורה טובה יותר, מצד שני קשה לי לחשוב להיכנס שוב לסיר לחץ שלא נגמר עד סוף השנה.
ולסיום אני רק רוצה להגיד שלפורום הזה יש פינה חמה אצלי למרות שאני לא כותבת בו הרבה, אני אשמח להגיד אנשים יותר מקרוב. ואם יש אנשים מנתניה אז זה יהיה מעולה.
